״גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה, אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה, מֶלֶךְ יְהוּדָה״. וְכִי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה לְכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ לִימֵּד תּוֹרָה, וְלִמְנַשֶּׁה בְּנוֹ לֹא לִימֵּד תּוֹרָה? אֶלָּא, מִכָּל טוֹרַח שֶׁטָּרַח וּמִכָּל עָמָל שֶׁעָמַל בּוֹ – לֹא הֶעֱלָהוּ לַמּוּטָּב אֶלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְדַבֵּר ה׳ אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ. וַיָּבֵא ה׳ עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה״.

ונאמר וכתיב [ונאמר]: "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" (משלי כה, א), משמע שחזקיה עסק בלימוד התורה והרבצתה ברבים, וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה, ואילו למנשה בנו לא לימד תורה? אלא ודאי דאג ללמדו הרבה, ובכל זאת מכל טורח שטרח בו ומכל עמל שעמל בו לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר: "וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו. ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה" (דברי הימים ב' לג, י-יא)

וּכְתִיב: ״וּכְהָצֵר לוֹ, חִלָּה אֶת פְּנֵי ה׳ אֱלֹהָיו, וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו, וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֵר לוֹ, וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ, וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלַיִם לְמַלְכוּתוֹ. וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״. הָא, לָמַדְתָּ שֶׁחֲבִיבִין יִסּוּרִין׳״.

וכתיב [ונאמר] אחר כך: "וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד מלפני אלהי אבותיו. ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושל ם למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא האלהים" (דברי הימים ב' יב-יג), הא [הרי] למדת שחביבין יסורין, שיפה כוחם לתקן יותר מדברים אחרים.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁלֹשָׁה בָּאוּ בַּעֲלִילָה: אֵלּוּ הֵן: קַיִן, עֵשָׂו, וּמְנַשֶּׁה. קַיִן, דִּכְתִיב: ׳גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשׂוֹא׳. אָמַר לְפָנָיו: ׳רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! כְּלוּם גָּדוֹל עֲוֹנִי מִשִּׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁעֲתִידִין לַחֲטוֹא לְפָנֶיךָ, וְאַתָּה סוֹלֵחַ לָהֶם׳? עֵשָׂו, דִּכְתִיב: ׳הַבְרָכָה אַחַת הִיא לְךָ אָבִי׳? מְנַשֶּׁה – בַּתְּחִילָּה קָרָא לֶאֱלוֹהוֹת הַרְבֵּה, וּלְבַסּוֹף קָרָא לֵאלֹהֵי אֲבוֹתָיו״.

כיון שהוזכרה אגב הסיפור תשובת מנשה, מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שלשה באו בעלילה בטענה כלפי הקדוש ברוך הוא, ואלו הן: קין, עשו ומנשה. קין — דכתיב [שנאמר] שאמר קין: "גדול עוני מנשוא" (בראשית ד, יג), אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום גדול עוני מששים ריבוא שעתידין לחטוא לפניך בחטא העגל ואתה סולח להם? אם כן ודאי גם לעווני יש מחילה. עשו — בא בטענה, דכתיב [שנאמר]: "הברכה אחת היא לך אבי" (בראשית כז, לח). וכן מנשה — בתחילה קרא לאלוהות הרבה ולא ענוהו, ולבסוף קרא לאלהי אבותיו, וטען: אם ה' לא יענהו משמע שכולם שווים.

״אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו״ וכו׳. תָּנָא: ״וּבַגְּבוּלִין, וּבִלְשׁוֹן עָגָה״.

שנינו במשנה שאבא שאול אומר שאף ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא. תנא: מדובר כשהוגה את השם בגבולין ולא במקדש, ובלשון עגה בלשון שיחה, שלא לצורך (גאונים).

״שְׁלֹשָׁה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הֶדְיוֹטוֹת״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״יָרָבְעָם – שֶׁרִיבַּע עַם. דָּבָר אַחֵר: יָרָבְעָם – שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בָּעָם. דָּבָר אַחֵר: יָרָבְעָם – שֶׁעָשָׂה מְרִיבָה בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. בֶּן נְבָט – בֵּן שֶׁנִּיבַּט וְלֹא רָאָה״.

שנינו במשנה ששלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, תנו רבנן [שנו חכמים]: ירבעם נקרא כך משום שריבע (הרביץ), כלומר, השפיל את ישראל. דבר אחר: ירבעם — שעשה מריבה בעם ופילג את ישראל. דבר אחר: ירבעם — שעשה מריבה בין ישראל לאביהם שבשמים, שהרי עשה את עגלי הזהב. ונקרא בן נבט — בן שניבט (הביט) ולא ראה כראוי.

תָּנָא: ״הוּא נְבָט, הוּא מִיכָה, הוּא שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי. נְבָט – שֶׁנִּיבַּט וְלֹא רָאָה, מִיכָה – שֶׁנִּתְמַכְמֵךְ בַּבִּנְיָן, וּמַה שְּׁמוֹ – שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ״.

תנא [שנה] החכם: הוא נבט, הוא מיכה, הוא שבע בן בכרי, ושמותיו נדרשים כך: "נבט" — שניבט ולא ראה, שחשב שהוא עצמו יגיע לגדולה ובאמת זכה לגדולה רק בנו. "מיכה" — משום שנתמכמך (נמעך) בתוך בנין ערי המסכנות של פרעה והוצא משם בדרך נס. ומה שמו האמיתי? — שבע בן בכרי שמו.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״שְׁלֹשָׁה נִיבְּטוּ וְלֹא רָאוּ, וְאֵלּוּ הֵן: נְבָט, וַאֲחִיתוֹפֶל, וְאִיצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה ניבטו (הביטו) ולא ראו מה בדיוק יהיה, וטעו בעצמם, ואלו הן: נבט, ואחיתופל, ואיצטגניני פרעה.

נְבָט רָאָה אֵשׁ שֶׁיּוֹצֵאת מֵאַמָּתוֹ. הוּא סָבַר אִיהוּ מָלֵיךְ, וְלָא הִיא – יָרָבְעָם הוּא דִּנְפַק מִינֵּיהּ.

ומפרטים: נבט ראה אש שיוצאת מאמתו (אבר המין שלו), הוא סבר איהו מליך [חשב שהוא ימלוך], ולא היא אלא ירבעם הוא דנפק מיניה [שיצא ממנו] ומלך.

אֲחִיתוֹפֶל רָאָה צָרַעַת שֶׁזָּרְחָה לוֹ עַל אַמָּתוֹ, הוּא סָבַר אִיהוּ מָלַךְ, וְלָא הִיא – בַּת שֶׁבַע בִּתּוֹ הוּא דְּנָפְקָא מִינָּהּ שְׁלֹמֹה.

אחיתופל ראה צרעת שזרחה לו על אמתו, הוא סבר איהו מלך [חשב שהוא ימלוך], ולא היא, אלא בת שבע בתו, בת בנו, הוא דנפקא מינה [שיצא ממנה] שלמה המלך.

אִיצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה – דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ״הֵמָּה מֵי מְרִיבָה״? הֵמָּה שֶׁרָאוּ אִיצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה וְטָעוּ. רָאוּ שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמַּיִם הוּא לוֹקֶה, אָמַר: ״כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ״. וְהֵן לֹא יָדְעוּ שֶׁעַל עִסְקֵי מֵי מְרִיבָה לוֹקֶה.

איצטגניני פרעה — כפי שאמר ר' חמא בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "המה מי מריבה" (במדבר כ, יג) — המה המים שראו איצטגניני פרעה וטעו בהם. ומה היתה טעותם? — ראו בכוכבים שמושיען של ישראל במים הוא לוקה, ועל סמך זה אמר פרעה "כל הבן הילוד היארה תשליכהו" (שמות א, כב), שחשבו שבמים אלה תהיה מפלתו, והן לא ידעו שלא בכך הוא נפגע אלא שעל עסקי מי מריבה לוקה, שעל ידם נענש ולא נכנס לארץ.

וּמְנָא לָן דְּלָא אָתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה״. ״לְהַכְחִיד״ – בָּעוֹלָם הַזֶּה, ״וּלְהַשְׁמִיד״ – לָעוֹלָם הַבָּא.

ושוב לענין ירבעם: ומנא לן דלא אתי לעלמא דאתי [ומנין לנו שאינו בא, ירבעם, לעולם הבא]? — דכתיב [שנאמר]: "ויהי בדבר הזה לחטאת בית ירבעם ולהכחיד ולהשמיד מעל פני האדמה" (מלכים א' יג, לד), "להכחיד" — בעולם הזה, "ולהשמיד" — לעולם הבא.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי מָה זָכָה יָרָבְעָם לְמַלְכוּת? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחַ אֶת שְׁלֹמֹה. וּמִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ? מִפְּנֵי שֶׁהוֹכִיחוֹ בָּרַבִּים. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ: שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא, סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו״. אָמַר לוֹ: ״דָּוִד אָבִיךָ פָּרַץ פְּרָצוֹת בַּחוֹמָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ יִשְׂרָאֵל לָרֶגֶל. וְאַתָּה גָּדַרְתָּ אוֹתָם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְגַּרְיָא לְבַת פַּרְעֹה״?

אמר ר' יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות? — מפני שהוכיח את שלמה על חטאיו. ומפני מה נענש שנכשל בעבודה זרה ואיבד עולמו — מפני שהוכיחו ברבים וביישו. שנאמר: "וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו" (מלכים א' יא, כז) אמר לו ירבעם לשלמה: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא (לגבות מיסים) עבור בת פרעה!

וּמַאי ״וְזֶה אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ״? אָמַר רַב נַחְמָן: שֶׁחָלַץ תְּפִילָּיו בְּפָנָיו. אָמַר רַב נַחְמָן: גַּסּוּת הָרוּחַ שֶׁהָיָה בּוֹ בְּיָרָבְעָם טְרָדַתּוּ מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. אִם יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית ה׳ בִּירוּשָׁלַיִם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל אֲדֹנֵיהֶם, אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה״.

ומאי [ומה פירוש] "וזה אשר הרים יד במלך", כיצד עשה? אמר רב נחמן: שחלץ תפיליו בפניו, והעושה כן מראה שאיננו מתחשב במי שגדול ממנו. אמר רב נחמן: גסות הרוח (גאוה) שהיה בו בירבעם טרדתו מן העולם הבא. שנאמר: "ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד. אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושל ם ושב לב העם הזה אל אדניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגני ושבו אל רחבעם מלך יהודה" (מלכים א' יב, כו-כז),

אָמַר, ״גְּמִירִי: דְּאֵין יְשִׁיבָה בָּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית יְהוּדָה בִּלְבַד, כֵּיוָן דְּחָזוּ לֵיהּ לִרְחַבְעָם דְּיָתֵיב וַאֲנָא קָאֵימְנָא, סָבְרִי: הָא מַלְכָּא וְהָא עַבְדָּא. וְאִי יָתֵיבְנָא – מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת הֲוַאי, וְקָטְלִין לִי, וְאָזְלוּ בַּתְרֵיהּ״. מִיָּד: ״וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַיִם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן״.

אמר, כלומר, כך יש לפרש את הדבר: גמירי [למודים אנו] שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית יהודה בלבד, ולכן רק רחבעם יוכל לשבת בעזרה ולא אני. כיון דחזו ליה [שיראו אותו] את רחבעם דיתיב ואנא קאימנא [שהוא יושב ואני עומד], סברי [יחשבו]: הא מלכא והא עבדא [זה, רחבעם, הוא המלך, וזה, ירבעם, הוא העבד], ואי יתיבנא [ואם אשב] שם — מורד במלכות הואי [אהיה, אחשב], וקטלין לי [ויהרגוני] ואזלו בתריה [וילכו אחריו]. מיד "ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם רב לכם מעלות ירושל ם הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים. וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן" (מלכים א' כח–כט),

מַאי ״וַיִּוָּעַץ״? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: שֶׁהוֹשִׁיב רָשָׁע אֵצֶל צַדִּיק, אֲמַר לְהוּ: ״חָתְמִיתוּ עַל כָּל דְּעָבִידְנָא״? אֲמַרוּ לֵיהּ: ״הֵין״. אֲמַר לְהוּ: ״מַלְכָּא בָּעֵינָא לְמֶיהֱוֵי״. אֲמַרוּ לֵיהּ: ״הֵין״. כָּל דְּאָמִינָא לְכוּ עֲבִידְתּוּ? אֲמַרוּ לֵיהּ: ״הֵין״. ״אֲפִילּוּ לְמִפְלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה״? אֲמַר לֵיהּ צַדִּיק: ״חַס וְחָלִילָה״! אֲמַר לֵיהּ רָשָׁע לַצַּדִּיק: ״סָלְקָא דַּעְתָךְ דְּגַבְרָא כְּיָרָבְעָם פָּלַח לַעֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא לְמִינְסִינְהוּ הוּא דְּקָא בָּעֵי, אִי קַבְּלִיתוּ לְמֵימְרֵיהּ״.

מאי [מה פירוש] "ויועץ המלך "? אמר רב יהודה: שהושיב רשע אצל צדיק בין גדולי ישראל ונועץ בהם. אמר להו [להם] לזקני ישראל: האם חתמיתו [חותמים אתם] על כל מה דעבידנא [שאני עושה]? אמרו ליה [לו]: הין [כן]. אמר להו [להם]: מלכא בעינא למיהוי [מלך רוצה אני להיות], אמרו ליה [לו]: הין [כן]. והוסיף לשאול: האם כל מה דאמינא לכו עבידתו [שאומר לכם תעשו]? אמרו ליה [לו]: הין [כן]. אמר להם: אפילו למפלח [לעבוד] לעבודה זרה? אמר ליה [לו] צדיק: חס וחלילה, עבודה זרה איננו מקבלים! אמר ליה [לו] רשע לצדיק היושב בצידו: האם סלקא דעתך דגברא [עולה על דעתך שאדם] כירבעם פלח [יעבוד] לעבודה זרה? אלא למינסינהו [לנסות אותם] הוא דקא בעי [שרצה], לדעת אי קבליתו למימריה [אם יקבלו את דבריו], ולשון הפלגה היא ואין כוונתו לכך כלל,