הֱוֵי אוֹמֵר: מִדָּה טוֹבָה מְרוּבָּה מִמִּדַּת פּוּרְעָנוּת, בְּמִדָּה טוֹבָה כְּתִיב: ׳וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל׳, וּבְמִידַּת פּוּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: ׳וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ׳.

הוי אומר מדה טובה מרובה ממדת פורענות, וראיה לדבר — במדה טובה כתיב [נאמר]: "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח. וימטר עליהם מן לאכל" (תהלים עח, כג-כד), ואילו במידת פורענות, במבול, הוא אומר: "וארבת השמים נפתחו" (בראשית ז, יא), משמע שלרעה פותח ה' ארובות (חלונות) בלבד שהם חלק קטן מן הדלתות, משמע שמדה טובה מרובה.

בְּמִידַּת פּוּרְעָנוּת כְּתִיב: ׳וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי כִּי תּוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה וְהָיוּ דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר׳. וַהֲלֹא אָדָם מוֹשִׁיט אֶצְבָּעוֹ בָּאוּר בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִיָּד נִכְוֶה! אֶלָּא, כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בָּרְשָׁעִים לְקַבֵּל פּוּרְעָנוּתָם – כָּךְ נוֹתֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל טוֹבָתָן״.

וכיון שבמידת פורענות כתיב [נאמר] "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר" (ישעיה סו, כד), והלא אם אדם רק מושיט אצבעו באור [באש] בעולם הזה — מיד הוא נכוה, וכיצד יכול הוא לסבול אש גיהנם שאינה כבה? אלא, כשם שנותן הקדוש ברוך הוא כח ברשעים לקבל פורענותם, כך נותן הקדוש ברוך הוא כח בצדיקים לקבל טובתן, ועומס להם מלא חופניו.

״רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַקּוֹרֵא בַּסְּפָרִים הַחִיצוֹנִים״ וכו׳. תָּנָא: ״בְּסִפְרֵי מִינִים״. רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא נַמִי אָסוּר לְמִיקְרֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי טַעְמָא? אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּכָתַב [בֵּיהּ]: ״לָא תִּינְטוֹשׁ גִּילְדָנָא מֵאוּדְנֵיהּ דְּלָא לֵיזִיל מַשְׁכֵּיהּ לְחַבְלָא. אֶלָּא, צְלֵי יָתֵיהּ בְּנוּרָא, וְאֵיכוֹל בֵּיהּ תַּרְתֵּין גְּרִיצִים״.

שנינו במשנה שר' עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק בעולם הבא. תנא [שנויה ברייתא]: הכוונה לספרי מינים. רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי [גם כן] אסור למיקרי [לקרוא] משום שיש בו צדדים שליליים. אמר ליה [לו] אביי: מאי טעמא [מה טעם] אסור לקרוא בו? אילימא [אם תאמר] משום דכתב ביה [שכתוב בו] "לא תינטוש גילדנא מאודניה [אל תפשוט את עור הדג מאוזנו], מכיסויי הזימים, שלא ליזיל משכיה לחבלא [ילך עורו לאיבוד], אלא צלי יתיה בנורא ואיכול ביה תרתין גריצים" [צלה אותו באש, ואכול בו שתי פיתי לחם], וסבור אתה שדבר שטות הוא, ואולם

אִי מִפְּשָׁטֵיהּ, בְּאוֹרַיְיתָא נַמִי כָּתַב: ״לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ״. אִי מִדְּרָשָׁא, אוֹרַח אַרְעָא קָא מַשְׁמַע לָן, דְּלָא לִיבְעוֹל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ.

אי מפשטיה [אם כפשוטו] של אותו ביטוי — באורייתא נמי כתב [בתורה גם כן כתוב] "לא תשחית את עצה" (דברים כ, יט), שמצוות "לא תעשה" היא שלא לאבד דבר שיש בו תועלת, אף כאן ראוי שלא לאבד מן הדג דבר הראוי להשתמש בו. אי מדרשא [אם לדרשה] בלשון נקיה נתכוון בן סירא — אורח ארעא קא משמע לן [דרך ארץ השמיע לנו] בכך, שלא ליבעול [יבעול] אדם את אשתו שלא כדרכה שגורם לה אי נעימות.

וְאֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״בַּת לְאָבִיהָ מַטְמוֹנֶת שָׁוְא, מִפַּחְדָּהּ לֹא יִישַׁן בַּלַּיְלָה; בְּקַטְנוּתָהּ, שֶׁמָא תִּתְפַּתֶּה; בַּנַעֲרוּתָהּ, שֶׁמָּא תִּזְנֶה; בָּגְרָה, שֶׁמָּא לֹא תִּינָּשֵׂא; נִישֵּׂאת, שֶׁמָּא לֹא יִהְיוּ לָהּ בָּנִים; הִזְקִינָה, שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה כְּשָׁפִים״. הָא רַבָּנַן נַמִי אֲמָרוּהָ: ״אִי אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא זְכָרִים וּבְלֹא נְקֵבוֹת. אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּנָיו זְכָרִים, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁבָּנָיו נְקֵבוֹת״.

ואלא אם טוען אתה כנגד הספר משום דכתיב [שנאמר] בספר בן סירא: "בת לאביה מטמונת שוא, מפחדה לא יישן בלילה, בקטנותה — שמא תתפתה על ידי אחרים, בנערותה — שמא תזנה מרצון, בגרה — שמא לא תינשא, נישאת — שמא לא יהיו לה בנים ותחזור לביתו, הזקינה — שמא תעשה כשפים" (בן סירא מב, יא-יד), וסבור אתה שאין לומר כך לאבי הבנות, ואולם הא רבנן נמי אמרוה [הרי חכמים גם כן אמרו זאת] לגבי נשים, שאמרו: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, שהרי הם קיום העולם, מכל מקום אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות.

אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״לָא תָעִיל דַּוְיָא בְּלִבָּךְ דְּגַבְרֵי גִיבָּרִין קָטַל דַּוְיָא״. הָא שְׁלֹמֹה אֲמַרָהּ: ״דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה״. רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי: חַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ. וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים.

אלא תטען אתה משום דכתיב [שנאמר] שם: "לא תעיל דויא בלבך, דגברי גיברין קטל דויא" (בן סירא יד, א. ל, כט) [אל תכניס דאגה בלבך, שאנשים גיבורים הרגה הדאגה] ואולם הא [הרי] כבר שלמה אמרה לדבר זה באופן דומה: "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב, כה), ופירשו ביטוי זה ר' אמי ור' אסי, חד [אחד מהם] אמר כי הכוונה: ישיחנה מדעתו, שלא יחשוב בה, שלא תציקנו הדאגה, וחד [ואחד מהם] אמר: ישיחנה לאחרים כדי להקל עליו. ומכל מקום מסכימים הכל שאין להשאיר דאגה בלבו, והרי זה כדברי בן סירא!

וְאֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתְךָ וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא אֶל בֵּיתְךָ״. וְהָא רַבִּי נַמִי אֲמַרָהּ, דְּתַנְיָא: ״רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם לֹא יַרְבֶּה אָדָם רֵעִים בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ׳אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ׳״.

ואלא טוען אתה כנגדו משום דכתיב [שנאמר] שם: "מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא אל ביתך" (בן סירא יא, לו) ואולם הא [הרי] רבי נמי [גם כן] אמרה, דתניא [שכן שנינו בברייתא], רבי אומר: לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנאמר: "איש רעים להתרועע" (משלי יח, כד), כלומר, אדם שיש לו רעים רבים סופו שהוא מתרועע, כלומר, נחלש ונהרס.

אֶלָּא, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״זַלְדְּקָן קוּרְטְמָן; עַבְדְּקָן סַכְסָן. דִּנְפַח בְּכָסֵיהּ לָא צָחֵי. אֲמַר, ׳בְּמַאי אֵיכוּל לַחְמָא׳? – לַחְמָא סַב מִינֵּיהּ. מַאן דְּאִית לֵיהּ מַעַבַּרְתָּא בְּדִיקְנֵיהּ – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָכְלִי לֵיהּ״.

אלא אמר לו הטעם משום דכתיב [שנאמר בו] דברי הבאי, שאמר "זלדקן — קורטמן, עבדקן — סכסן [בעל זקן קטן הוא ערמומי, בעל זקן עבה הוא טיפש], דנפח בכסיה — לא צחי [מי שנופח בכוסו להסיר קצף ולכלוך איננו צמא], שאם לא כן לא היה מקפיד. מי שאמר "במאי איכול לחמא" ["במה אוכל לחם"], כלומר, איזה לפתן נחוץ לי — לחמא סב מיניה [את הלחם קח ממנו], שבוודאי אינו רעב אם דואג ללפתן. מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה [מי שיש לו מעבורת, מקום פנוי, בתוך זקנו] — כולי עלמא לא יכלי ליה [כל העולם אינם יכולים לו] מרוב ערמומיותו. וכיון שדברים אלה דברים בטלים הם אין כדאי לקרוא בספר זה.

אָמַר רַב יוֹסֵף: מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא דְּאִית בֵּיהּ דָּרְשִׁינַן לְהוּ: ״אִשָּׁה טוֹבָה מַתָּנָה טוֹבָה; בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹהִים תִּנָּתֵן. אִשָּׁה רָעָה – צָרַעַת לְבַעְלָהּ. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יְגָרְשֶׁנָּה מִבֵּיתוֹ, וְיִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ. אִשָּׁה יָפָה – אַשְׁרֵי בַּעְלָהּ; מִסְפַּר יָמָיו כִּפְלַיִם.

אמר רב יוסף: אפילו שאין הספר כולו ראוי להגות בו, מכל מקום מילי מעלייתא דאית ביה, דרשינן להו [דברים טובים שיש בו, אנו דורשים אותם] אפילו ברבים. שנאמר שם: "אשה טובה — מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן" (בן סירא כו, ג). "אשה רעה — הרי היא כצרעת לבעלה. מאי תקנתיה [מה תקנתו]? — יגרשנה מביתו ויתרפא מצרעתו" (בן סירא כה, ל). "אשה יפה — אשרי בעלה, מספר ימיו כפלים" (בן סירא כו, א), שחייו מאושרים וכאילו מספר ימיו כפליים.

הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן פֶּן תִּלָּכֵד בִּמְצוּדָתָהּ. אַל תַּט אֵצֶל בַּעְלָהּ לִמְסוֹךְ עִמּוֹ יַיִן וְשֵׁכָר, כִּי בְּתוֹאַר אִשָּׁה יָפְיָהּ רַבִּים הוּשְׁחָתוּ. וַעֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ. רַבִּים הָיוּ פִּצְעֵי רוֹכֵל הַמַּרְגִּילִים לִדְבַר עֶרְוָה כְּנִיצוֹץ מַבְעִיר גַּחֶלֶת. כִּכְלוּב מָלֵא עוֹף כֵּן בָּתֵּיהֶם מְלֵאִים מִרְמָה. מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא בֵּיתֶךָ. רַבִּים יִהְיוּ דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֶךָ, גַּלֵּה סוֹדְךָ לְאֶחָד מֵאֶלֶף. מִשּׁוֹכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמוֹר פִּתְחֵי פִיךָ. אַל תֵּצַר צָרַת מָחָר כִּי לֹא תֵּדַע מַה יֵּלֶד יוֹם. שֶׁמָּא לְמָחָר אֵינֶנּוּ, וְנִמְצָא מִצְטַעֵר עַל עוֹלָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ״.

"העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה. אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר, כי בתואר אשה יפיה רבים הושחתו, ועצומים כל הרוגיה" (בן סירא ט, ט- יא). ועוד נאמר שם: "רבים היו פצעי רוכל" (בן סירא יא, לו), ומשמעו — אלה המרגילים לדבר ערוה. כניצוץ מבעיר גחלת (בן סירא יא, מג), ככלוב מלא עוף, כן בתיהם מלאים מרמה (בן סירא יא, לו- לז). מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא ביתך. רבים יהיו דורשי שלומך, ואולם גלה סודך רק לאחד מאלף. אף "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך" (מיכה ז, ה) ואל תספר לה הכל. אל תצר (תדאג) לצרת מחר "כי לא תדע מה ילד יום" (משלי כז, א) שמא למחר איננו, שמת בינתיים, ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו, ונאמר:

״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים״. בֶּן סִירָא אוֹמֵר: אַף לֵילוֹת. בְּשֵׁפֶל גַּגִּים גַּגּוֹ, וּבִמְרוֹם הָרִים כַּרְמוֹ. מִמְּטַר גַּגִּים לְגַגּוֹ, וּמֵעֲפַר כַּרְמוֹ לַכְּרָמִים.

"כל ימי עני רעים" (בן סירא טו, טו). בן סירא אומר: אף לילות של עני רעים מפני דאגתו. בשפל גגים גגו, שהוא חי במקום הנמוך בעיר, ובמרום הרים כרמו, שכרמו הוא במקום הגבוה ביותר בין הכרמים ששם המקומות הזולים והפחותים, ובסופו של דבר, כשיורד גשם בעיר ממטר גגים של כל העיר יורד לגגו ומרטיבו, ומעפר כרמו נסחף על ידי הגשם לשאר כרמים.

[סִימָן: זֵירָא רָבָא, מְשָׁרְשִׁיָא, חֲנִינָא טוֹבִיָּה, יַנַּאי יָפֶה, יוֹחָנָן מְרַחֵם, יְהוֹשֻׁעַ מְקַצֵּר].

סימן לשמועות הבאות ואומריהן: זיר"א רב"א משרשי"א, חנינ"א טובי"ה (ר' חנינא הזכיר אשה טובה) ינא"י יפ"ה (ר' ינאי — מי שדעתו יפה) יוחנ"ן מרח"ם (ר' יוחנן — מי שמרחם) יהוש"ע מקצ"ר (ר' יהושע בן לוי — מי שדעתו קצרה).

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: ״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים״? אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד. ״וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה.

אמר ר' זירא אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד" (משלי טו, טו), "כל ימי עני רעים" — אלו בעלי תלמוד היגעים תמיד בלימודם, ותמיד יש להם קשיים ושאלות, "וטוב לב משתה תמיד" — אלו בעלי משנה שהם יודעים רק הלכה פסוקה וגמורה, ואין להם בעיות.

רָבָא אָמַר אִיפְּכָא. וְהַיְינוּ דַּאֲמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי מִשְׁנָה; ״וּבּוֹקֵעַ עֵצִים יִסָּכֶן בָּם״ – אֵלּוּ בַּעֲלֵי תַלְמוּד.

רבא אמר איפכא [ההיפך הוא הנכון], והיינו [וזהו] שאמר רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם" (קהלת י, ט), "מסיע אבנים יעצב בהם" — אלו בעלי משנה, שהם עמלים ואינם נהנים מעמלם, לפי שהם מתייגעים על לימוד המשנה. אבל אינם יכולים להוציא ממנה מסקנה למעשה, ולכן הם כמסיעים משא כבד שאינם נהנים ממנו. ו"בוקע עצים יסכן בם" — אלו בעלי תלמוד, שאמנם עובדים קשה אבל יכולים ליהנות מפירות תורתם, בפסק ההלכה.

רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר: ״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים״ – זֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה רָעָה. ״וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״ – זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה טוֹבָה. רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: ״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים״ – זֶה אִסְטְנִיס. ״וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״ – זֶה שֶׁדַּעְתּוֹ יָפָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים״ – זֶה רַחֲמָנִי. ״וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד״ – זֶה אַכְזָרִי. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: ״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים״ – זֶה

ר' חנינא אומר: אותו פסוק מתפרש כך: "כל ימי עני רעים" — זה מי שיש לו אשה רעה, "וטוב לב משתה תמיד" — זה מי שיש לו אשה טובה. ר' ינאי אומר: "כל ימי עני רעים" — זה אסטניס (מפונק) הרגיש לדברים מגעילים, "וטוב לב משתה תמיד" — זה שדעתו יפה, האיש שאינו מקפיד, ומסוגל לאכול הכל. ר' יוחנן אמר: "כל ימי עני רעים" — זה רחמני, לפי שרואה תמיד סבל בעולם ולכן דואב, "וטוב לב משתה תמיד" — זה אכזרי, שאיננו כואב בסבלות העולם. ר' יהושע בן לוי אמר: "כל ימי עני רעים" — זה