לְמֶחֱיֵיהּ עֶשְׂרִים וַחֲדָא, וְכִי מָיֵית בְּהַךְ חֲדָא – לֵימוּת, דְּהָא כִּי מָחֵית אַגַּבָּא דְּחַיֵּיא קָא מָחֵית! אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא ״וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ״ אַחַר שֶׁלָּקָה – אָחִיךָ בָּעֵינָא, וְלֵיכָּא.

ואם מלקות הן במקום מיתה, למחייה [שיכוהו] עשרים וחדא [ואחת] מכות, שהרי אמדוהו שיכול להחזיק מעמד בעשרים, וכי מיית בהך חדא [וכאשר ימות בזו האחת היתירה] — לימות [שימות], דהא כי מחית, אגבא דחייא קא מחית [שהרי כאשר מכה אתה, על גבו של אדם חי אתה מכה] ולא ימות אלא במכה העשרים ואחת! אמר ליה [לו] רב אשי: אמר קרא [הכתוב] שם: "ונקלה אחיך לעיניך", וכוונתו גם אחר שלקה "אחיך" בעינא [צריכים אנו], שאפשר לומר שיהא נקלה על ידי המלקות וליכא [ואין כאן] אם מת מתוך מלקות.

״עִיבּוּר הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלֹשָׁה״. ״חִישּׁוּב״ לָא קָתָנֵי, ״קִידּוּשׁ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״עִיבּוּר״. לָא לִיקְדְּשָׁא, וּמִמֵּילָא לְעַבֵּר!

במשנה שנינו כי עיבור החדש בשלשה. ומדייקים בלשון: "חישוב החודש "אם ראוי לעברו לא קתני [שנה], "קידוש החודש ", כלומר, קביעת והכרזת בית הדין שהיום ראש חודש גם כן לא קתני [שנה], אלא שנה "עיבור החודש ". ודיוק הלשון "עיבור החודש" הוא כאשר מוסיפים לחודש (שסתמו עשרים ותשעה יום) עוד יום אחד, יום השלושים. ויש לשאול: לשם מה יש צורך בבית דין לצורך זה? שלא ליקדשא [יקדשו] את החודש ביום השלושים לחודש הקודם, וממילא לעבר [יתעבר], שהרי אם לא קידשו את ראש החודש נמשך החודש הקודם, ויהא ראש החודש ביום שלאחריו. בתשובה לקושי זה הציעו אמוראים שונים כמה אופנים, שיש בכולם מעין תיקון של הסגנון.

אֲמַר אַבַּיֵי: תָּנֵי ״קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ״. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִיבּוּר הַשָּׁנָה בִּשְׁלֹשָׁה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אֲמַר רָבָא: וְהָא עִיבּוּר קָתָנֵי! אֶלָּא אֲמַר רָבָא: קִידּוּשׁ בְּיוֹם עִיבּוּר – בִּשְׁלֹשָׁה, אַחַר עִיבּוּר – לֵיכָּא קִידּוּשׁ,

אמר אביי: תני [שנה] שם בלשון אחרת "קידוש החדש בשלושה ", שכאשר קובעים את יום ראש החודש, עושים זאת בבית דין של שלושה. ואכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: קידוש החדש ועיבור השנה בשלשה, אלו דברי ר' מאיר. אמר רבא על תירוץ זה: והא [והרי] "עיבור החודש " קתני [שנינו] במשנתנו, ולא קידוש? אלא אמר רבא: כך יש לתקן את סגנון המשנה "קידוש ביום עיבור", אם מקדשים את החודש ביום שהוא עשוי להיות מעובר בו, כלומר, ביום שלושים לחודש הקודם, עושים קידוש זה בשלשה, ואילו ביום שאחר העיבור שוב ליכא [אין] קידוש, שהחודש מתקדש מעצמו,

וּמַנִּי – רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר: אִם לֹא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ – אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁכְּבָר קִידְּשׁוּהוּ בַּשָּׁמַיִם.

ומני [וכשיטת מי היא משנתנו] לפי הסבר זה? — כשיטת ר' אלעזר בן צדוק היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אלעזר בן צדוק אומר: אם לא נראה הירח בזמנו, ביום שלושים לחודש הקודם, אין מקדשין אותו ביום שלאחריו, שכבר קידשוהו בשמים ואינו צריך קידוש נוסף.

רַב נַחְמָן אָמַר: קִידּוּשׁ אַחַר עִיבּוּר – בִּשְׁלֹשָׁה, בְּיוֹם עִיבּוּר – לֵיכָּא קִידּוּשׁ, וּמַנִּי – פְּלֵימוּ הִיא. דְּתַנְיָא, פְּלֵימוּ אוֹמֵר: בִּזְמַנּוֹ – אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ – מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ.

רב נחמן אמר להיפך: קידוש אחר עיבור הוא שצריך שלשה דיינים, ואילו ביום עיבור אם רוצים שיהא זה ראש חודש, אין צורך אז בקביעה מיוחדת, אלא ממילא הוא מתקדש וליכא [אין] קידוש, שזהו זמן הרגיל לראש החודש, ורק כשיש שינוי צריך דיון והכרזה. ומני [וכשיטת מי היא משנתנו] לפי הסבר זה? — כשיטת החכם פלימו היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], פלימו אומר: אם העידו עדים שראו את מולד הירח בזמנו, כלומר, ביום שלושים לחודש הקודם — אין מקדשין אותו, שלא בזמנו — מקדשין אותו משום שעשו שינוי.

רַב אַשִׁי אֲמַר: לְעוֹלָם חִישּׁוּב קָתָנֵי, וּמַאי עִיבּוּר – חִישּׁוּב דְּעִיבּוּר, וְאִידִי דְּקָבָעֵי לְמִיתְנֵי עִיבּוּר שָׁנָה – תָּנָא נַמִי, עִיבּוּר חוֹדֶשׁ.

רב אשי אמר: לעולם "חישוב" קתני [שנה], וכך יש להבין: ומאי [ומה פירושו] של "עיבור החודש "שנאמר במשנה? — החישוב של עיבור החודש, שיש חודשים בהם יש צורך בחישוב מיוחד האם ראוי לקבוע את ראש החודש ביום שלושים או בשלושים ואחד. ואיידי דקבעי למיתני [ומתוך שרצה לשנות] אחר כך "עבור שנה", תנא נמי [שנה גם כן] בלשון "עיבור חודש", אבל כוונתו היתה לחישוב של עיבור החודש.

חִישּׁוּב חוֹדֶשׁ – אִין, קִידּוּשׁ חוֹדֶשׁ – לָא, מַנִּי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא. דְּתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּין בִּזְמַנּוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה״ – שָׁנִים אַתָּה מְקַדֵּשׁ, וְאִי אַתָּה מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים.

ומעירים: לשיטה זו, חישוב חודש — אין [כן], צריך לעשותו בבית דין, אבל קידוש חודש להודיע שראש חודש חל ביום זה, ולהכריז על כך — לא צריך כלל בבית דין, מני [כשיטת מי היא משנה זו]? — כשיטת ר' אליעזר היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: בין שקבעו את ראש החודש בזמנו, ביום שלושים, בין שלא בזמנו — אין מקדשין אותו, שנאמר: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כה, י), ויש לדייק: שנים אתה מקדש, ואי (אין) אתה מקדש חדשים, שהם מתקדשים מעצמם. ואולם אם יש צורך בחישוב, שינוי הקביעה צריך להיעשות בידי דיינים.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בִּשְׁלֹשָׁה״ כו׳. תַּנְיָא: כֵּיצַד אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל? בִּשְׁלֹשָׁה מַתְחִילִין, וּבַחֲמִשָּׁה נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין, וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. אֶחָד אוֹמֵר לֵישֵׁב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים שֶׁלֹּא לֵישֵׁב – בָּטֵל יָחִיד בְּמִיעוּטוֹ.

שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר שעיבור השנה נעשה בשלבים — בשלשה, חמישה ושבעה דיינים. תניא [שנינו בתוספתא]: כיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל? — בשלשה מתחילין את הדיון, ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה. כיצד? — יושבים שלושה דיינים ומעיינים אם יש מקום לדון בשאלה זו, אם אחד מהם אומר שצריך לישב ולדון בנושא, ושנים אומרים שלא לישב — הרי בטל יחיד במיעוטו, ואין ממשיכים בנושא זה, ואם

שְׁנַיִם אוֹמְרִים לֵישֵׁב, וְאֶחָד אוֹמֵר שֶׁלֹּא לֵישֵׁב מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד שְׁנַיִם, וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים צְרִיכָה, וּשְׁלֹשָׁה אוֹמְרִים אֵינָהּ צְרִיכָה, בָּטְלוּ שְׁנַיִם בְּמִיעוּטָן. שְׁלֹשָׁה אוֹמְרִים צְרִיכָה, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים אֵינָהּ צְרִיכָה, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד שְׁנַיִם, שֶׁאֵין הַמִּנְיָן פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה.

שנים מן הדיינים אומרים לישב ולדון, ואחד אומר שלא לישב — הרי מתקבלת ההחלטה לדון, ולשם כך מוסיפין עליהם עוד שנים, וכל החמישה נושאין ונותנין בדבר אם צריכה השנה עיבור או אם אינה צריכה. אם רק שנים מחמישה אלה אומרים צריכה ושלשה אומרים אינה צריכה — בטלו שנים במיעוטן ואין מעברים. שלשה אומרים צריכה ושנים אומרים אינה צריכה עיבור, כיון שהגיעו לכך מוסיפין עליהם עוד שנים, שאין המנין של המחליטים לבסוף על עיבור השנה פחות משבעה.

הָנֵי שְׁלֹשָׁה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעָה, כְּנֶגֶד מִי? פְּלִיגִי בָּהּ רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ. וּמַנּוּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי. וְאָמְרִי לָהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי וְחַד דְּעִימֵּיהּ. וּמַנּוּ? רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחְמָנִי. חַד אֲמַר: כְּנֶגֶד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים. וְחַד אֲמַר: שְׁלֹשָׁה – כְּנֶגֶד שׁוֹמְרֵי הַסַּף, חֲמִשָּׁה מֵרוֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ, שִׁבְעָה רוֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ.

ושואלים: הני [אותם] שלשה חמשה ושבעה כנגד מי תיקנו חכמים דווקא מספרים אלה לצורך הדיון? פליגי [נחלקו] בה בענין זה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה [וחכם אחד שהיה עמו], ומנו [ומיהו חכם זה]? — ר' שמעון בן פזי. ואמרי לה [ויש אומרים] שכך היתה המסורת: שאמרו את הדבר ר' שמעון בן פזי וחד דעימיה [וחכם אחד שהיה עמו], ומנו [ומיהו]? — ר' יצחק בר נחמני. חד [אחד מהם] אמר: כנגד ברכת כהנים, שבשלושת פסוקיה פסוק ראשון הוא בן שלוש מילים, שני בן חמש, ושלישי בן שבע מילים. וחד [ואחד מהם] אמר: שלשה — כנגד שומרי הסף (הנזכרים במלכים ב' כה יח), חמשה — כנגד "מרואי פני המלך" (מלכים ב' כה, יט), שבעה — רואי פני המלך שהוגלו בבלה ("ומן העיר לקח... ושבעה אנשים מרואי פני המלך אשר נמצאו בעיר. ויקח אותם נבוזראדן רב טבחים ויולך אותם אל מלך בבל רבלתה". ירמיה נב, כה–כו), וכיון שמספרים אלה שלושה חמישה ושבעה הם מניינם של מינויים חשובים שונים, עשו כן גם בבית הדין.

תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״הָנֵי שְׁלֹשָׁה וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעָה: שְׁלֹשָׁה כְּנֶגֶד ׳שׁוֹמְרֵי הַסַּף׳, חֲמִשָּׁה ׳מֵרוֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ׳, שִׁבְעָה ׳רוֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ׳״. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: עַד הָאִידָּנָא מַאי טַעֲמָא לָא פָּרֵישׁ לָן מָר הָכִי? אֲמַר לְהוּ: לָא הֲוָה יָדַעְנָא דִּצְרִיכִיתוּ. מִי בְּעֵיתוּ מִנַּאי מִילְּתָא וְלָא אֲמַרִי לְכוּ?

וכן תני [שנה] רב יוסף בברייתא שמסר: הני [אותם] שלשה וחמשה ושבעה דיינים הריהם, שלשה — כנגד שומרי הסף, חמשה — "מרואי פני המלך", שבעה — "רואי פני המלך". אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: עד האידנא מאי טעמא [עכשיו מה טעם] לא פריש לן מר הכי [פירש לנו אדוני כך], ולא שמענו הסבר זה אף שלמדנו מסכת סנהדרין פעמים אחדות? אמר להו [להם] לשואלים: לא הוה ידענא דצריכיתו [הייתי יודע, ידעתי שאתם נזקקים לפירוש זה], שחשבתי שאתם יודעים אותו, מי בעיתו מנאי מילתא [וכי שאלתם ממני דבר] ולא אמרי לכו [אמרתי לכם]? ולכן לא אמרתי את זאת עד עתה, כאשר נזדמן לומר את הדבר.

״זְמַן, נָשִׂיא, צָרִיךְ, גְּדִי״ סִימָן. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא

לענין של עיבור השנה מביאים עוד מקורות שונים, ונתנו להם סימן: זמן, נשיא, צריך, גדי. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מעברין את השנה אלא ד