כְּאִילּוּ הִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי.

כאלו התענה גם תשיעי וגם עשירי. אגב הזכרת ראש שנת היובל מביאים דברים נוספים שנאמרו בנושא זה.

תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹבֵל הִיא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְטוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּקְעוּ. יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁלְחוּ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִיא״, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כה, י): ההדגשה "יובל הוא" באה ללמד אף על פי שלא שמטו את הכספים ואת הקרקעות, אף על פי שלא תקעו בשופר הרי היא בכל זאת יובל. יכול אף על פי שלא שלחו את העבדים עדיין תיחשב זו שנת יובל — תלמוד לומר "היא" — למעט. כלומר יש לשמור בכל זאת משהו מעיקרי דיני השנה, ואם לא אין זה יובל, אלו דברי ר' יהודה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״יוֹבֵל הִיא״ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְטוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁלְחוּ. יָכוֹל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּקְעוּ. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הִיא״.

ר' יוסי אומר: "יובל היא" — אף על פי שלא שמטו, אף על פי שלא שלחו. יכול אף על פי שלא תקעו אף אז תהא זו שנת יובל — תלמוד לומר: "היא" — למעט.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּקְרָא אֶחָד מְרַבֶּה וּמִקְרָא אֶחָד מְמַעֵיט, מִפְּנֵי מָה אֲנִי אוֹמֵר יוֹבֵל הִיא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁלְחוּ וְאֵין יוֹבֵל אֶלָּא אִם כֵּן תָּקְעוּ? לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לְעוֹלָם בְּלֹא שִׁילּוּחַ עֲבָדִים, וְאִי אֶפְשָׁר לְעוֹלָם בְּלֹא תְּקִיעַת שׁוֹפָר.

ורבי יוסי מסביר את שיטתו: וכי מאחר שמקרא אחד מרבה שבכל אופן הוא יובל, ומקרא אחד ממעיט, מפני מה אני אומר ש"יובל היא" בא ללמד כי הוא יובל אף על פי שלא שלחו ואין הוא יובל אלא אם כן תקעו? לפי שאפשר לעולם בלא שילוח עבדים, שהרי יתכן שלא יהיו עבדים עבריים משועבדים כלל באותה שנה, ואי אפשר לעולם בלא תקיעת שופר. כלומר, דבר זה הלא אפשר לעשותו תמיד, ועל כן ודאי שעל כך הקפיד הכתוב.

דָּבָר אַחֵר: זוֹ מְסוּרָה לְבֵית דִּין, וְזוֹ אֵינָהּ מְסוּרָה לְבֵית דִּין.

דבר אחר: זו תקיעת השופר מסורה לבית דין, שעליהם החובה לתקוע. וזו שילוח עבדים אינה מסורה לבית דין אלא לכל אדם, ואין לתלות הלכה קבועה אלא בדברים שהם בידי בית דין ולא במעשי היחידים.

מַאי דָּבָר אַחֵר? וְכִי תֵּימָא: אִי אֶפְשָׁר דְּלֵיכָּא חַד בְּסוֹף הָעוֹלָם דְּלָא מְשַׁלַּח, זוֹ – מְסוּרָה לְבֵית דִּין, וְזוֹ – אֵינָהּ מְסוּרָה לְבֵית דִּין.

ושואלים: מאי [מה] דבר אחר. כלומר, מה טעם הוצרך רבי יוסי להוסיף עוד נימוק לדבריו? כך יש לומר: וכי תימא [ואם תאמר] אי אפשר לא יתכן דליכא חד [שאין אדון אחד] אי־שם בסוף העולם דלא משלח [שאינו משלח] את עבדו, מכל מקום אפשר לומר: זו התקיעה — מסורה לבית דין, וזו שחרור העבדים — אינה מסורה לבית דין.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹסֵי – כִּדְקָאָמַר טַעְמֵיהּ. אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה מַאי טַעְמָא? אֲמַר קְרָא: ״וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ״, וְקָסָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוסי כדקאמר טעמיה [שאמר ופירש את טעמו], אלא לר' יהודה מאי טעמא [מה טעם] תולה הוא את שנת היובל בשילוח עבדים? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב]: "וקראתם דרור בארץ" (ויקרא כה, י), ומיד לאחר מכן נאמר "יובל היא", וקסבר [וסבור] רבי יהודה: מקרא נדרש לפניו, לפסוק הקודם, שהמיעוט של "יובל היא" מתקשר לכתוב באותו פסוק לפניו ("וקראתם דרור בארץ") ולא לש לפני פניו, לפסוק המדבר בתקיעת שופר ("והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם". ויקרא כה, ט).

דְּכוּלֵּי עָלְמָא דְּרוֹר לְשׁוֹן חֵירוּת. מַאי מַשְׁמַע? דְּתַנְיָא: אֵין דְּרוֹר אֶלָּא לְשׁוֹן חֵירוּת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַה לְּשׁוֹן דְּרוֹר? כִּמְדַיֵּיר בֵּי דַיָּירָא, וּמוֹבִיל סְחוֹרָה בְּכָל מְדִינָה.

ושואלים: דכולי עלמא [לדעת הכל] ברור כי 'דרור' הוא לשון חירות, מאי משמע [מה המשמעות, מהיכן מובן הדבר]? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין 'דרור' אלא לשון חירות. אמר ר' יהודה: מה לשון 'דרור' — כמדייר בי דיירא [כפי שאדם שדר בכל דירה] ומוביל סחורה בכל מדינה, ולכן הוא נקרא 'דרור' — אדם שיכול לדור בכל מקום.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁלָשְׁתָּן מְעַכְּבוֹת בּוֹ. קָסָבְרִי: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו וְלִפְנֵי פָנָיו וּלְאַחֲרָיו.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: זו דברי ר' יהודה ור' יוסי, אבל חכמים אומרים: שלשתן מעכבות בו ביובל: שמיטת קרקעות, תקיעת שופר ושילוח עבדים. קסברי [סבורים הם]: מקרא נדרש לפניו, ולפני פניו, ולאחריו שכל הדינים הללו נאמרו בפרשה זו ולגבי כולם נאמר "יובל היא".

וְהָכְתִיב: ״יוֹבֵל״?! הַהוּא דַּאֲפִילּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהָכְתִיב: ״בָּאָרֶץ״! הַהוּא: בִּזְמַן שֶׁנּוֹהֵג דְּרוֹר בָּאָרֶץ – נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ; בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בָּאָרֶץ, אֵינוֹ נוֹהֵג בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

ושואלים: והכתיב [והרי נאמר]: "יובל" שבא לרבות שיהא יובל מכל מקום! ומשיבים: "יובל" ההוא בא ללמד שאפילו בחוצה לארץ נוהגת מצות היובל. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "בארץ" (ויקרא כה, י)! ומשיבים: "בארץ" בא ללמדנו: בזמן שנוהג דרור בארץ — נוהג אף בחוצה לארץ, בזמן שאינו נוהג בארץ — אינו נוהג בחוצה לארץ כלל.

״וְלַנְּטִיעָה״. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״שָׁלֹשׁ שָׁנִים…עֲרֵלִים״, וּכְתִיב: ״וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית״ וְיָלֵיף ״שָׁנָה״ ״שָׁנָה״ מִתִּשְׁרֵי, דִּכְתִיב: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה״.

עוד שנינו במשנה, כי אחד בתשרי הוא ראש השנה לנטיעה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דכתיב [שנאמר]: " שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל" (ויקרא יט, כג) וכתיב [ונאמר]: " ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה'" (ויקרא יט, כד) ויליף [ולומד] בגזירה שווה "שנה" "שנה" מחודש תשרי דכתיב [שנאמר בו] "מראשית השנה" (דברים יא, יב), ומקשים:

וְלִיגְמַר שָׁנָה שָׁנָה מִנִּיסָן, דִּכְתִיב: ״רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה״! דָּנִין שָׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים, וְאֵין דָּנִין שָׁנָה שֶׁאֵין עִמָּהּ חֳדָשִׁים מִשָּׁנָה שֶׁיֵּשׁ עִמָּהּ חֳדָשִׁים.

וליגמר [ושילמד] שנה שנה מניסן, דכתיב [שנאמר בו]: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב)?! ודוחים: דנין שנה שאין עמה חדשים הכתובה בערלה משנה שאין עמה חדשים הכתובה בתשרי, ואין דנין שנה שאין עמה חדשים משנה שיש עמה חדשים כגון זו הכתובה בניסן.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֶחָד הַנּוֹטֵעַ, אֶחָד הַמַּבְרִיךְ, וְאֶחָד הַמַּרְכִּיב, עֶרֶב שְׁבִיעִית שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה – עָלְתָה לוֹ שָׁנָה, וּמוּתָּר לְקַיְּימָן בַּשְּׁבִיעִית. פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה – לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה, וְאָסוּר לְקַיְּימָן בַּשְּׁבִיעִית.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אחד הנוטע ואחד המבריך, כלומר, שכופף ענפי אילן (כגון גפן) ושותל אותם באדמה כדי שישתרשו שם, ואחד המרכיב ענף בתוך אילן, אם עשה זאת בערב שנת השביעית שלשים יום לפני ראש השנה — עלתה לו שנה כלומר נחשב לו זמן זה כשנה שלימה לענין מנין שנות הערלה והפירות שצמחו — מותר לקיימן בשביעית, שאין זה נחשב כדבר שנעשה בשנה השביעית. אולם אם נעשה הדבר פחות משלשים יום לפני ראש השנה — לא עלתה לו שנה לענין ערלה, והפירות שצמחו בו אסור לקיימן בשביעית