לֹא יִמְסְרֵם לַצִּבּוּר יָפֶה יָפֶה. קָא מַשְׁמַע לָן.

לא ימסרם לצבור יפה יפה ובלבו יתכוון שישארו ברשותו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחשוש לכך.

וְתַנָּא דִּידַן: כֵּיוָן דְּקָתָנֵי ״אִם הֵבִיא יָצָא״ לָא פְּסִיקָא לֵיהּ.

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] מדוע לא מנה תרומת שקלים בין ענייני ראש חודש ניסן? ומשיבים: התנא שלנו אינו מביא אלא דברים שהם מוחלטים, כיון דקתני [ששנינו] "ש אם הביא מן התרומה הישנה יצא בדיעבד" — אם כן לא פסיקא ליה [אין הדבר פסוק, מוחלט], ולכך לא שנה זאת.

״וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לִשְׂכִירוּת בָּתִּים״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ לְשָׁנָה מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם אָמַר ״לְשָׁנָה זוֹ״, אֲפִילּוּ לֹא עָמַד אֶלָּא בְּאֶחָד בַּאֲדָר, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם אֶחָד בְּנִיסָן עָלְתָה לוֹ שָׁנָה.

שנינו בברייתא כי יש אומרים שאחד בניסן הוא ראש השנה אף לשכירות בתים. תנו רבנן [שנו חכמים]: המשכיר בית לחבירו לשנה — מונה שנים עשר חודש מיום ליום. ואם אמר שהוא משכיר "לשנה זו", אפילו לא עמד (נעשה) הסכם זה אלא באחד באדר, כיון שהגיע יום אחד בניסן — עלתה לו שנה, ונסתיים חוזה השכירות.

וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר: יוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה, שָׁאנֵי הָכָא דְּלָא טָרַח אִינִישׁ לְמֵיגַר בֵּיתָא לִבְצִיר מִתְּלָתִין יוֹמִין.

ומעירים: אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שיום אחד בשנה חשוב שנה, מכל מקום שאני הכא [שונה כאן] בדיני שכירות בתים דלא טרח איניש למיגר ביתא לבציר מתלתין יומין [שאין אדם טורח לשכור בית לפחות משלושים יום] ולכן אם שכר לאחר ראש חודש אדר אין מחשיבים זאת לשנה שלימה.

וְאֵימָא תִּשְׁרֵי! סְתָם כִּי אָגַר אִינִישׁ בֵּיתָא לְכוּלְּהוּ יְמוֹת הַגְּשָׁמִים אָגַר.

ושואלים: ואימא [ואמור] שתשרי הוא ראש השנה לענין שכירות בתים ואם שוכר אדם דירה בקיץ תסתיים השנה בחודש תשרי? ומשיבים: סתם, כי אגר איניש ביתא [כאשר שוכר אדם בית] — לכולהו [לכל] ימות הגשמים אגר [הוא שוכר] ולכן כל השוכר בסוף הקיץ דעתו לכל החורף עד ניסן כאשר מסתיימת תקופת הגשמים.

וְתַנָּא קַמָּא דְּבָרַיְיתָא, וְתַנָּא דִּידַן: בְּנִיסָן נַמִי מִישְׁכַּח שְׁכִיחַ קִיטְרֵי.

ושואלים: והתנא קמא [הראשון] של הברייתא והתנא דידן [שלנו] של המשנה, הסוברים שאין למנות ראש השנה לשכירות בתים באחד בניסן מה טעמם? ומסבירים: לדעתם בניסן נמי מישכח שכיח קיטרי [גם כן שכיח, מצוי שיתקשרו עבים ויירד מטר] ולכן אין לקבוע בהחלטיות שאדם שוכר דירה רק עד ניסן, אלא מן הסתם רצונו להמשיך את חוזה השכירות עד לאחר ניסן כדי שלא יהא מצב שלא יהא לו בית בזמן הגשמים.

״בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה״. מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה.

עתה חוזרים לפירוש המשנה. נאמר בה כי באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה. ומעירים: מני [כשיטת מי היא] משנתנו — כשיטת ר' מאיר היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' מאיר אומר, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה.

״וְלִרְגָלִים״ מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אֵימָא סֵיפָא: רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן וּמְצִיעֲתָא רַבִּי מֵאִיר?!

ושואלים: הלא לפי האמור קודם שאחד בניסן הוא ראש השנה לרגלים, מני [לשיטת מי היא] המשנה — כשיטת ר' שמעון היא, שלשיטתו אין עובר על "בל תאחר" אלא אם כן עברו שלוש רגלים כסידרם וכפי שהעמידו את שיטת המשנה כדבריו (לעיל ראש השנה ד, א). אימא סיפא [אמור את סופה של משנתנו], ר' אלעזר ור' שמעון אומרים: באחד בתשרי ראש השנה למעשר בהמה. ואם נצרף את הדברים נמצא כי רישא וסיפא [ראשה וסופה] כשיטת ר' שמעון, ומציעתא [ואמצע המשנה] ביחס למעשר בהמה הוא כשיטת ר' מאיר, ותמוה שתהא משנה כגון זו.

אֲמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי הִיא, וְנָסֵיב לָהּ אַלִּיבָּא דְּתַנָּאֵי; בָּרְגָלִים סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבְמַעְשַׂר בְּהֵמָה סָבַר לָהּ כְּרַבִּי מֵאִיר.

אמר רב יוסף: כל המשנה כולה שיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [ולוקח, מביא, אותה בצירוף שיטותיהם של תנאים שונים] שדעתו לפסוק כמותם להלכה בנושאים שונים. ברגלים סבר לה [סובר] רבי כשיטת ר' שמעון ובמעשר בהמה סבר לה כשיטת ר' מאיר.

אִי הָכִי אַרְבָּעָה? חֲמִשָּׁה הָווּ! אֲמַר רָבָא: אַרְבָּעָה לְדִבְרֵי הַכֹּל; לְרַבִּי מֵאִיר אַרְבָּעָה דַּל רְגָלִים, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אַרְבָּעָה דַּל מַעְשַׂר בְּהֵמָה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], כיצד הם ארבעה ראשי שנה? שאם אנו אומרים שהתנא של משנתנו סבור שאחד באלול הוא ראש שנה, אם כן חמשה ראשי שנים הוו [הם] (אחד בניסן, חמישה עשר בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי וחמישה עשר בשבט)! אמר רבא: ארבעה הם לדברי הכל; כי לשיטת ר' מאיר הם ארבעה, כי דל [הוצא] מכאן את ראש השנה לרגלים, שהרי לדעתו אין זמן קבוע למנין תחילת הרגלים. ואף לדעת ר' שמעון יש ארבעה ראשי שנים — דל [הוצא] מעשר בהמה, שלדעתו הוא באחד בתשרי.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר: אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים, וּבָהֶן כַּמָּה רָאשֵׁי שָׁנִים.

רב נחמן בר יצחק אמר: כך יש להבין — ארבעה חדשים הם שיש בהן כמה ראשי שנים, שבניסן יש לדעת רבי מאיר ראש שנה הן למלכים והן לרגלים, אף שאינם חלים באותו יום.

מֵיתִיבִי: שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָעוֹמֶר, שִׁשָּׁה בְּסִיוָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. לְרָבָא לִיתְנֵי שִׁשָּׁה, לְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לִיתְנֵי חֲמִשָּׁה!

מיתיבי [מקשים] מברייתא, שבה שנינו: ששה עשר בניסן הוא ראש השנה לענין העומר, שהרי מתאריך זה ואילך מותר לאכול מן התבואה החדשה. ששה בסיון — ראש השנה לשתי הלחם שמיום זה מביאים למקדש מנחות מן התבואה החדשה. ואם כן, לשיטת רבא ליתני [שישנה] במשנתנו: ששה ראשי שנה הם (גם שישה עשר בניסן ושישה בסיון) ולדעת רב נחמן בר יצחק ליתני [שישנה] לפחות חמשה, שהרי סיון אף הוא חודש שיש בו ראש השנה,

אֲמַר רַב פַּפָּא: כִּי קָא חָשֵׁיב מִידֵי דְּחָיֵיל מֵאוֹרְתָא, מִידֵי דְּלָא חָיֵיל מֵאוֹרְתָא לָא קָא חָשֵׁיב.

אמר רב פפא: כי קא חשיב [כאשר מונה הוא] במשנה הריהו מונה מידי דחייל מאורתא [הדברים שמתחילים מן הערב] מתחילתו של היום. אולם מידי [דבר] דלא חייל מאורתא לא קא חשיב [דבר שאינו חל מן הערב אין הוא מונה] וכיון שהתאריכים הנקבעים על ידי העומר ושתי הלחם אינם חלים מן הערב אלא משעת הקרבתם — אינו מונה אותם.

וַהֲרֵי רְגָלִים, דְּלָא חָיְילֵי מֵאוֹרְתָא וְקָחָשֵׁיב! כֵּיוָן שֶׁצָּרִיךְ לְאִיתוּיֵי, מֵעִיקָּרָא מִיחַיֵּיב וְקָאֵי.

ומקשים: והרי רגלים, דלא חיילי מאורתא [שאינם חלים מן הערב], שאין איסור "בל תאחר" חל עם התחלת הרגל בערב אלא בבוקר לאחר הקרבת התמיד בזמן הראוי להקרבת שאר הקרבנות ובכל זאת קחשיב [מונה אותם]! ומשיבים: כיון שצריך לאיתויי מעיקרא [להביא מתחילה] וחיוב הפרשת הקרבן חל מיד מן הערב אם כן הרי מיחייב וקאי [הוא חייב ועומד כבר מתחילתו].

וַהֲרֵי יוֹבְלוֹת, דְּלָא חָיְילִי מֵאוֹרְתָא וְקָחָשֵׁיב! רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הִיא, דְּאָמַר: מֵראשׁ הַשָּׁנָה חָיֵיל יוֹבֵל.

ומקשים: והרי יובלות, דלא חיילי מאורתא [שאינם חלים מן הערב], אלא משעת תקיעת שופר ביום, ובכל זאת קחשיב [מונה אותם]! ומשיבים: משנתנו כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא היא, שאמר: מראש השנה מיד חייל [חל] היובל ואין תקיעת השופר אלא לגמר השחרור, ולכן ראוי למנותו.

רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אֲמַר: כִּי קָא חָשֵׁיב – מִידֵי דְּלָא תָּלֵי בְּמַעֲשֶׂה; מִידִי דְּתָלֵי בְּמַעֲשֶׂה לָא קָא חָשֵׁיב.

רב שישא בריה דרב אידי אמר הסבר אחר מדוע לא נמנו במשנה עומר ושתי הלחם: כי קא חשיב [כאשר מנה במשנתנו] מנה מידי דלא תלי [דבר שאינו תלוי] במעשה, כגון הקרבת העומר, אולם מידי דתלי [דבר התלוי] במעשה לא קא חשיב [מנה].

וַהֲרֵי רְגָלִים, מִידֵי דְּתָלֵי בְּמַעֲשֶׂה וְקָא חָשֵׁיב! ״בַּל תְּאַחֵר״ מִמֵּילָא חָיֵיל.

ומקשים: והרי רגלים, הם מידי דתלי [דבר התלוי] במעשה, בהקרבת התמיד וקא חשיב [ובכל זאת מונה אותם]! ומשיבים: אין כן הדבר, אלא "בל תאחר" ממילא חייל [מעצמו הוא חל] מתחילת היום אם לא הביא את הקרבן בזמנו ואין הדבר תלוי בשעת הקרבת הקרבנות.