שֶׁהָיָה חוֹלֶה בַּעֲצֶרֶת. רַב אַשִׁי אֲמַר: מַאי וְאָכַלְנוּ וְלָדָהּ שְׁלָמִים בֶּחָג דְּקָתָנֵי? חַג הַשָּׁבוּעוֹת.

שהיה ולד זה חולה בעצרת (חג השבועות) ולכן לא הביאוהו אלא ברגל הבא. רב אשי אמר תירוץ אחר: מאי [מה פירוש] "ואכלנו ולדה שלמים בחג" דקתני [ששנה] — כוונתו לחג השבועות, ואם כן אין כל קושי בדבר.

וְאִידָךְ: כָּל הֵיכָא דְּתָנֵי פֶּסַח תָּנֵי עֲצֶרֶת.

ושואלים: ואידך [והאחר] רב זביד שלא פירש כן, מה טעמו — כל היכא דתני [מקום שהוא שונה] ומכנה את שם החג 'פסח', תני [הריהו שונה] ומכנה את חג השבועות בשם 'עצרת' ואין מכנים בשם 'חג' סתם אלא לחג הסוכות.

אָמַר רָבָא: כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים בְּכָל יוֹם וְיוֹם עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״. מֵיתִיבִי: אֶחָד בְּכוֹר וְאֶחָד כָּל הַקֳּדָשִׁים, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם שָׁנָה בְּלֹא רְגָלִים, רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״.

אמר רבא: כיון שעברו עליו שלשה רגלים ולא הביא, הרי בכל יום ויום מאז עובר עליו ב"בל תאחר". מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: אחד בכור, ואחד כל הקדשים, כיון שעברו עליהם שנה אפילו בלא שיעברו שלוש הרגלים או שעברו שלוש רגלים בלא שעברה שנה שלימה — עובר ב"בל תאחר".

וְהַאי מַאי תְּיוּבְתֵיהּ?! אֲמַר רַב כָּהֲנָא: מַאן דְּקָא מוֹתִיב שַׁפִּיר קָא מוֹתִיב. מִכְּדֵי, תַּנָּא אַלָאוֵי קָא מְהַדַּר לִיתְנֵי: בְּכָל יוֹם וְיוֹם עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״!

ותחילה תוהים על השאלה עצמה: והאי מאי תיובתיה [וזה מה קושיתו]? הרי לכאורה אין כל קשר בין הלכה זו ודברי רבא, ומה הקושיה שבדבר? אמר רב כהנא: מאן דקא מותיב [מי שמקשה כאן] — שפיר קא מותיב [יפה הוא מקשה]. וכך יש להבין: מכדי תנא אלאוי קא מהדר [הרי התנא בתוספתא זו על הוספת לאוים הוא מחזר], כלומר, בא להראות תוספת איסור, אפילו בשנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה, ואם דברי רבא נכונים להלכה, אם כן ליתני [שישנה]: בכל יום ויום עובר ב"בל תאחר".

וְאִידָךְ: תַּנָּא לְמִיקְבְּעֵיהּ בְּלָאו קָא מְהַדַּר, בְּלָאוֵי יְתֵירֵי לָא קָא מְהַדַּר.

ואידך [והאחר] רבא מה הוא אומר — תנא זה למיקבעיה בלאו קא מהדר [לקבוע את הדבר באיסור הוא מחזר], כלומר, אינו בא אלא להגדיר את תחומי איסור זה, אולם בלאוי יתירי לא קא מהדר [להוסיף לאוים יתרים אין הוא מחזר].

גּוּפָא, אֶחָד בְּכוֹר וְאֶחָד כָּל הַקֳּדָשִׁים, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עֲלֵיהֶם שָׁנָה בְּלֹא רְגָלִים, רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״. בִּשְׁלָמָא רְגָלִים בְּלֹא שָׁנָה מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ. אֶלָּא שָׁנָה בְּלֹא רְגָלִים הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ?

כיון שהזכרנו ברייתא זו, באים לבררה ל גופא, שנינו: אחד בכור ואחד כל הקדשים, כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים או רגלים בלא שנה — עובר ב"בל תאחר". ושואלים: בשלמא [נניח] רגלים בלא שנה משכחת לה [מוצא אתה אותה] שיתכן שיעברו שלוש רגלים (מפסח עד סוכות) שהם רק כמחצית השנה, אלא שנה בלא רגלים היכי משכחת לה [האיך אתה מוצא אותה] אפשרות שתעבור שנה שלימה ועדיין לא עברו שלוש רגלים?

הָנִיחָא לְמַאן דְּאִית לֵיהּ כְּסִדְרָן מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ. אֶלָּא לְמַאן דְּלֵית לֵיהּ כְּסִדְרָן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ?

ומוסיפים: הניחא למאן דאית ליה [זה נוח למי שיש לו, שסבור], שעובר על שלוש רגלים דווקא כסדרן, הרי משכחת לה [מוצא אתה אותה], שאם נדר סמוך לחג השבועות לא יעבור אלא לאחר חג הסוכות בשנה השלישית ויתכן איפוא שתעבור שנה שלימה בלא שיעברו שלוש רגלים (כסידרן). אלא למאן דלית ליה [למי שאין לו] שאינו מקבל את ההלכה שחובה שיהיו כסדרן, היכי משכחת לה [היאך מוצא אתה אותה]?

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ בְּשָׁנָה מְעוּבֶּרֶת, דְּתַנְיָא: ״שָׁנָה תְּמִימָה״, רַבִּי אוֹמֵר: מוֹנֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה יוֹם כְּמִנְיָן יְמוֹת הַחַמָּה.

ומעירים עוד: בשלמא [נניח] לפי שיטת רבי משכחת לה [מוצא אתה אפשרות כזו] בשנה מעוברת, שלדעתו חודש העיבור אינו נחשב חלק מן השנה, חוץ מאחד עשר יום ששנת החמה ארוכה מזו של הלבנה. דתניא [שכן שנינו בברייתא],נאמר בענין מוכר בית בעיר חומה שהמוכר יכול לגאלו בחזרה עד "עד תום שנת ממכרו" (ויקרא כה, כט), "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל" (ויקרא כה, ל), ונחלקו בפירוש המושג "שנה תמימה"; רבי אומר, מונה שלש מאות וששים וחמשה יום כמנין ימות החמה, ולא שנת לבנה כרגיל, ולכן קורא לה "שנה תמימה",

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם, וְאִם נִתְעַבְּרָה שָׁנָה נִתְעַבְּרָה לוֹ. מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ לְרַבִּי דְּאַקְדְּשָׁהּ בָּתַר חַג הַמַּצּוֹת, דְּכִי מְטָא שִׁילְהֵי אֲדָר בַּתְרָאָה שָׁנָה מַלְיָא, רְגָלִים לָא מְלוּ. אֶלָּא לְרַבָּנַן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ?

וחכמים אומרים: מונה שנים עשר חודש מיום ליום, כלומר, מיום מסויים בחודש עד לאותו יום כעבור שנים עשר חודש, ואם נתעברה שנה — נתעברה לו למוכר, והדבר הוא עדיין בתוך גדר "שנה תמימה". ומעתה משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות לשיטת רבי, כיצד: דאקדשה בתר [שהקדיש אותה, את הבהמה אחר] חג המצות, דכי מטא שילהי [ולכאשר מגיע סוף] אדר בתראה [האחרון, אדר שני] שנה מליא [מלאה], אולם רגלים לא מלו [נתמלאו], שהרי עדיין לא הגיע הרגל השלישי. אלא לרבנן, היכי משכחת לה [לחכמים, כיצד מוצא אתה אותה]?

כִּדְתָנֵי רַב שְׁמַעְיָה: עֲצֶרֶת, פְּעָמִים חֲמִשָּׁה, פְּעָמִים שִׁשָּׁה, פְּעָמִים שִׁבְעָה. הָא כֵּיצַד? שְׁנֵיהֶן מְלֵאִין חֲמִשָּׁה; שְׁנֵיהֶן חֲסֵרִין שִׁבְעָה; אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר שִׁשָּׁה.

ומשיבים: כדתני [כפי ששנה] רב שמעיה: עצרת (חג השבועות) פעמים הוא חל בחמשה בסיון, פעמים בששה בסיון, ופעמים בשבעה. הא כיצד? אם שניהן, גם ניסן וגם אייר, היו מלאין (בני שלושים יום) נמצא שיום החמישים לפסח, שבו נקבע חג השבועות הוא חמשה בסיון, אם היו שניהן חסרין — הריהו בשבעה בסיון, אחד מלא ואחד חסר — הרי זה בששה. ואם כן לשיטה זו, אם היו שניהם מלאים וחל חג השבועות בחמישה בסיון, ונדר הוא בשישה בסיון שהיה יום אחר חג השבועות באותה שנה, ובשנה שלאחריה היו שניהם חסרים וחל החג בשבעה בסיון הרי שעברה שנה ולא עברו שלושה רגלים.

וּמַאן תַּנָּא דְּפָלֵיג עֲלֵיהּ דְּרַב שְׁמַעְיָה? אֲחֵרִים הִיא. דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין בֵּין עֲצֶרֶת לַעֲצֶרֶת, אֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא אַרְבָּעָה יָמִים בִּלְבָד. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת חֲמִשָּׁה.

ומעירים: ומאן [ומי הוא] תנא זה דפליג עליה [החולק עליו] על רב שמעיה וסבור שלשנה יש מנין ימים קבוע — אחרים היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], אחרים אומרים: אין בין עצרת לעצרת בשנה הבאה וכן אין בין ראש השנה לראש השנה שלאחריו אלא ארבעה ימים בלבד, לפי שמנין ימות השנה קבוע הוא (354 יום) והחודשים באים כסדרם אחד מלא ואחד חסר, ואם היתה שנה מעוברת — והם איפוא חמישים ושנים שבועות שלמים וארבעה ימים נוספים הרי בשל חודש אדר הנוסף נוסף יום אחד על ארבעה שבועות שלמים, ולכך הרי הם חמשה.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: יוֹרֵשׁ מַהוּ בְּ״בַל תְּאַחֵר״? ״כִּי תִדּוֹר נֶדֶר״ אָמַר רַחֲמָנָא וְהָא לָא נָדַר. אוֹ דִּלְמָא ״וּבָאתָ שָׁמָּהּ״, ״וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּהּ״ וְהָא מִיחַיַּיב?

בעי [שאל] ר' זירא: יורש מהו ב"בל תאחר"? כלומר, האם יורש עובר משום "בל תאחר" על נדר שנדר אביו? וצדדי השאלה: "כי תדר נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו " (דברים כג, כב) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא [והרי] יורש זה עצמו לא נדר דבר, או דלמא [שמא] עיקרה של המצוה היא כפי שנאמר: "ובאת שמה והבאתם שמה" (דברים יב, ה-ו) ובהבאת הקרבן בזמנו הא מיחייב [הרי הוא מחוייב].

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: ״מֵעִמָּךְ״ פְּרָט לְיוֹרֵשׁ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתני [ששנה] ר' חייא: נאמר "כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך" (דברים כג, כב) ומ"עמך" כוונתו פרט ליורש. ומכאן נלמד שאין היורש עובר ב"בל תאחר".

וְהַאי ״מֵעִמָּךְ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ: זֶה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה! קָרֵי בֵּיהּ ״עִמָּךְ״ וְקָרֵי בֵּיהּ ״מֵעִמָּךְ״.

ותוהים: והאי [וזה] "מעמך" הלא מיבעי ליה [צריך אותו] לענין אחר, כי דבר זה מלמדנו לענין לקט שכחה ופאה שאף עליהם עובר ב"בל תאחר"! ומשיבים: קרי ביה [קרא בו], כלומר, למד ממנו שני לימודים, מ"עמך" ומ"מעמך"; ממה שנאמר "עמך" נלמד לענין לקט שכחה ופאה, וה־'מ' הנוספת "מעמך" באה למעט יורש.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: אִשָּׁה מַה הִיא בְּ״בַל תְּאַחֵר״? מִי אָמְרִינַן הָא לָא מִיחַיְּיבָא בִּרְאִיָּה? אוֹ דִּלְמָא: הָא אִיתָהּ בְּשִׂמְחָה?

בעי [שאל] ר' זירא שאלה אחרת בנושא זה: אשה שנדרה נדר מה היא, מה דינה, בענין דין "בל תאחר"? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] הא [הרי] לא מיחייבא [אינה מחוייבת] בראיה של המקדש ברגל (שהרי היא מצוות עשה שהזמן גרמא, שנשים פטורות ממנה), ולכן אינה עוברת אם אינה מביאה את הקרבן בזמנו. או דלמא [שמא] יש לומר הא איתה [הרי היא ישנה] ומחוייבת במצות השמחה בחג, וכיון שכך מסתבר לומר שהיא מחוייבת גם בשאר מצוות הקשורות בחג?

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דְּהָא אִיתָהּ בְּשִׂמְחָה. וּמִי אֲמַר אַבַּיֵי הָכִי? וְהָאֲמַר אַבַּיֵי: אִשָּׁה בַּעֲלָהּ מְשַׂמְּחָהּ! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי זֵירָא קָאָמַר.

אמר ליה [לו] אביי: ותיפוק ליה [ושיצא לו הדבר] בפשטות דהא איתה [שהרי היא ישנה] ומחוייבת גם כן בשמחת החג, ותוהים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך] שמצות עשה לאשה לשמוח ברגל? והאמר [והרי אמר] אביי: אשה — בעלה משמחה. כלומר, אין מצוה על האשה עצמה לשמוח, אלא המצוה חלה על הבעל — לגרום לכך שתהא אשתו שמחה בחג. ומשיבים: לפי דבריו של ר' זירא קאמר [אמר] ועל פי שיטתו, שכיון שר' זירא סבור שיש מצות עשה על האשה בשמחה — הרי נפתרת שאלתו על פי שיטתו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בְּכוֹר מֵאֵימָתַי מוֹנִין לוֹ שָׁנָה? אַבַּיֵי אָמַר: מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלַד. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר מִשָּׁעָה שֶׁנִּרְאֶה לְהַרְצָאָה.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: בכור מאימתי מונין לו שנה לענין "בל תאחר"? אביי אמר: משעה שנולד, רב אחא בר יעקב אמר: משעה שנראה להרצאה. כלומר, משעה שהיה ראוי לקרבן והוא מיום השמיני והלאה, כמפורש בתורה (ויקרא כב, כז).

וְלָא פְּלִיגִי, הָא בְּתָם,

ומעירים, ולא פליגי [ובאמת אינם חלוקים] בהלכה, כי הא [זה] שאמר רב אחא בר יעקב שמונין לו משעה שנרצה, מדובר בבכור תם, שאין בו מום, וחובה היא להביאו ולהקריבו במקדש.