כְּפֶסַח דָּמוּ. קָא מַשְׁמַע לָן.

ואם כן כפסח עצמו דמו [הם נחשבים], ואם לא הקריבם מיד יעבור עליהם ולא תינתן לו הזדמנות נוספת להקריבם — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם בכלל כל הנדרים וזמן כולם שווה.

מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי תִּדּוֹר נֶדֶר״. אֵין לִי אֶלָּא נֶדֶר. נְדָבָה מִנַּיִן?

לגופה של ההלכה שואלים: מנהני מילי [מניין דברים אלה] שעל כל הקרבנות והנדרים המנויים באותה ברייתא עובר משום "בל תאחר"? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר, "כי תדר נדר לה' אלוהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך והיה בך חטא " (דברים כג, כב), אין לי אלא נדר שאדם מקבל התחייבות זו על עצמו בנדר (בלשון "הרי עלי להביא..."), אולם נדבה שמפריש את הבהמה (בלשון "הרי זו"), בלא להתחייב באחריותה, מנין שאף היא בכלל איסור זה של "בל תאחר"?

נֶאֱמַר כָּאן ״נֶדֶר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״אִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה״. מַה לְּהַלָּן נְדָבָה עִמּוֹ, אַף כָּאן נְדָבָה עִמּוֹ.

ומשיבים: נאמר כאן " נדר" ונאמר להלן "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו " (ויקרא ז, טז). מה להלן שנאמר נדר, נדבה עמו ודינה כמותו, אף כאן — נדבה עמו.

״לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ אֵלּוּ הַדָּמִין, הָעֲרָכִין, וְהַחֲרָמִין, וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. ״לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ״ הוּא וְלֹא חִילּוּפָיו. ״כִּי דָרוֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ״ אֵלּוּ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים,

נאמר "לה' אלקיך" (דברים כג, כב) — אלו הדמין כלומר מה שאדם נודב דמיו (ערכו) של דבר מה, והערכין והחרמין וההקדשות שכולם באים לבדק בית ה'. נאמר שם " לא תאחר לשלמו" (דברים כג, כב) ויש כאן הדגשה: לשלם אותו דווקא, כלומר: הוא ולא חילופיו, לומר שעל חילופיו אינו עובר ב"בל תאחר". נאמר: " כי דרש ידרשנו" (דברים כג, כב) הרי זו לשון המורה על כל דבר שנדרש ממך להביאו — אלו חטאות ואשמות עולות (ראיה) ושלמים (שלמי חגיגה), שכל אלו בכלל הדברים שחובה עליו להביאם.

״ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ אֵלּוּ צְדָקוֹת וּמַעְשְׂרוֹת וּבְכוֹר. ״מֵעִמָּךְ״ זֶה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. ״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ וְלֹא בְּקָרְבָּנְךָ חֵטְא.

" ה' אלהיך" שנאמר שם בהמשך הוא לכאורה כתוב מיותר, שכן כבר נאמר בכגון זה לפני כן, ודי אם היה אומר "כי דרוש ידרשנו", ומיתור זה למדים לרבות דברים נוספים: אלו צדקות ומעשרות דגן ובכור. " מעמך" (דברים כג, כב) — ללמד שנותן משלו דברים אחרים לשם מצוה, זה לקט שכחה ופאה הניתן לעניים. " והיה בך חטא" (דברים כג, כב) — להדגיש: ולא בקרבנך חטא, לומר שאין הקרבן נפסל בכך.

אָמַר מָר: ״לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ״ הוּא וְלֹא חִילּוּפָיו. חִילּוּפֵי מַאי? אִי חִילּוּפֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים מִקְרַב קָרְבִי!

ומעתה מבררים כמה דברים בברייתא זו, אמר מר [החכם] בברייתא: " לא תאחר לשלמו" — הוא ולא חילופיו, לומר שדין זה חל על הקרבן עצמו ולא על בהמה שהביאו כחילופין לו. חילופי מאי [מה], בחילופי איזה קרבן מדובר כאן? אי [אם] תאמר כי מדובר בחילופי עולה ושלמים שנדר להקריבם ואבדו, והביא אחרים (חילופים) תחתיהם — הרי אין בכך חידוש, שהרי אלו בכל מקרה בהמות אלו שהפריש בשנית כעולה או שלמים מקרב קרבי [קרבים הם] כקרבנות הראשונים, ואינם שונים מהם בדינם.

אִי חִילּוּפֵי חַטָּאת לְמִיתָה אָזְלָא! אֶלָּא, מַאי חִילּוּפָיו? חִילּוּפֵי תוֹדָה.

אי [ואם] תאמר שהמדובר בחילופי חטאת, שאבדה בהמת חטאת והפריש אחרת תחתיה, ונתכפר בה ולאחר מכן נמצאה הראשונה, הרי יודעים אנו שזו שנשארה למיתה אזלא [הולכת], שאין מקריבים אותה אלא גורמים לה שתמות, ואם כן אין כאן מקום לומר שיעבור עליה משום "בל תאחר". אלא יש לומר מאי [מהם] חילופיו — חילופי תודה.

דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: תּוֹדָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן חֲבֶרְתָּהּ אֵין לָהּ תַּקָּנָה.

דתני [ששנה] ר' חייא בברייתא: קרבן תודה שנתערבה בתמורתה, שהמיר את קרבן תודה שהפריש כבר, בבהמה אחרת, ונתערבו התודה ותמורתה זו בזו, ומתה אחת מהן — חברתה אין לה תקנה. ומדוע?

הֵיכִי לִיעֲבִיד? לִיקַרְבָהּ וְלִיקְרִיב לֶחֶם בַּהֲדָהּ דִּלְמָא תְּמוּרָה הִיא. לִיקַרְבָהּ בְּלֹא לֶחֶם דִּלְמָא תּוֹדָה הִיא.

היכי ליעביד [כיצד יעשה]? ליקרבה וליקריב [שיקריבנה ויקריב] את לחם התודה בהדה [איתה] — יש לחשוש דלמא [שמא] בהמה זו אינה זו שהפריש בתחילה, אלא תמורה היא ותמורת תודה אמנם קריבה כתודה עצמה, אולם שלא כמותה, הריהי קריבה בלא לחם. ואם תאמר כי ליקרבה [שיקריבנה] בלא לחם — יש לחשוש דלמא [שמא] תודה היא והקרבת הלחם היא חלק מתהליך הקרבת התודה עצמה. ומתוך שחילופי תודה אינם יכולים להיות קרבים — אינו עובר עליהם "בבל תאחר", וחליפיו שאמרנו בברייתא — חילופי תודה הם.

וְהָא, כֵּיוָן דְּלָאו בַּת הַקְרָבָה הִיא, קְרָא לְמַעוּטֵי לָמָּה לִי?

ומקשים: והא כיון דלאו בת הקרבה היא [וזו, כיון שאינה ראויה להקרבה], אם כן קרא למעוטי [כתוב מיוחד למעט] למה לי? שהרי בין כה וכה אי אפשר להקריבה, ואין צורך בפסוק מיוחד לומר שאין עובר עליה ב"בל תאחר".

אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְעוֹלָם לְמַעוּטֵי חִילּוּפֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵי רְגָלִים, וְהוּמַּם וְחִילְּלוֹ עַל אַחֵר, וְעָבַר עָלָיו רֶגֶל אֶחָד. סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּמִכֹּחַ קַמָּא קָאָתֵי כְּמַאן דְּעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים דָּמֵי. קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר רב ששת: לעולם תפרש שבא למעוטי [למעט] חילופי עולה ושלמים, והכא במאי עסקינן [וכאן במה עוסקים אנו]; כגון שעברו עליו שני רגלים מיום שהקדישו ולא הביאו והומם (ונפל בו מום) וחיללו על אחר כדין, ועבר עליו עוד רגל אחד. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וקרבן זה מכח קמא קאתי [הקרבן הראשון הוא בא], שהרי הוקדש כחילוף לו, וכמאן [וכמי] שעברו עליו שלשה רגלים דמי [ייחשב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן, ומונים לו שלושה רגלים מזמן הקדשתו.

וּלְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלָיו רֶגֶל רִאשׁוֹן עוֹבֵר בְ״בַל תְּאַחֵר״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהוּמַם בְּתוֹךְ הָרֶגֶל, וְחִילְּלוֹ וְעָבַר עָלָיו הָרֶגֶל. סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּמִכֹּחַ קַמָּא קָאָתֵי כְּמַאן דְּעָבַר עֲלֵיהּ כּוּלֵּיהּ רֶגֶל דָּמֵי. קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: זה נוח לשיטת חכמים, אולם לשיטת ר' מאיר, שאמר: כיון שעבר עליו רגל אחד עובר ב"בל תאחר", מאי איכא למימר [מה יש לומר] ולפרש כאן? אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהומם בתוך הרגל, וחיללו על קרבן אחר, ועבר עליו הרגל ולא הקריבו. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ומכח קמא קאתי [הראשון הוא בא] והראשון הלא הוקדש לפני הרגל — כמאן דעבר עליה כוליה רגל דמי [כמי שעבר עליו כל הרגל נחשב], ועובר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ וְלֹא בְּקָרְבָּנְךָ חֵטְא. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מִדַּאֲחֵרִים נָפְקָא! דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: יָכוֹל יְהֵא בְּכוֹר שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ כִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין וְיִפָּסֵל,

שנאמר שם "והיה בך חטא" ומלשון זה למדים, כי דווקא בך יהיה חטא, אולם ולא בקרבנך חטא, שאין הקרבן נפסל על ידי הבאתו באיחור. ושואלים: והא מהכא נפקא [ודבר זה מכאן, מפסוק זה, יוצא הוא נלמד]? הלא ממה שלמדו אחרים נפקא [יוצא הדבר], דתניא [שכן שנינו בברייתא], אחרים אומרים: יכול יהא בכור שעברה שנתו שלא הקריבוהו כפי מצוותו בתוך שנתו הראשונה, אלא לאחר מכן, כפסולי המוקדשין ויפסל לקרבן כבעל מום —

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ…מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכוֹרוֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ״. מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר, מַה מַּעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּה אַף בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּה!

תלמוד לומר: " ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך" (דברים יד, כג), מקיש (משווה) הפסוק בכור למעשר דגן, מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה שהרי מפורש בו שמביאים אותו עד סוף שלוש שנים, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה. ואם כן יש לנו מקור להלכה שאין הקרבן עצמו נפסל משום האיחור!

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּכוֹר, דְּלָאו בַּר הַרְצָאָה הוּא, אֲבָל קֳדָשִׁים, דִּבְנֵי הַרְצָאָה נִינְהוּ אֵימָא לָא לִירַצּוּ. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] גם לימוד נוסף זה, כי סלקא דעתך אמינא [שמא יעלה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלו] שאין הקרבן נפסל אמורים דווקא בבכור, דלאו בר הרצאה הוא [שאינו ראוי לריצוי], כלומר, אינו בא על מנת לכפר ("לרצות") על חטא כלשהו, לא על מצות עשה ולא על מצות לא תעשה, ואינו אלא מתנה לכהן, אבל קדשים אחרים שבני הרצאה נינהו [ריצוי הם] ותפקידם לכפר ולרצות על בעליהם, אימא [אמור] שלא לירצו [ירצו] אם הביאם באיחור, לכך קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

וְאַכַּתִּי

ושואלים עוד: ואכתי [ועדיין] אין לימוד זה נחוץ,