Rosh Hashanah

ראש השנה

An expert may not fulfill his obligation to pray through the recitation of the prayer leader. However, one who does not know how to pray may do so (Magen Avraham). He must focus on what the prayer leader is saying from beginning to end without pause. When the prayer leader finishes, the listener takes three steps back, just like one who prays on his own. In certain places the custom is for all who came to the synagogue, regardless of whether they are expert or not, to take three steps back at the same time as the prayer leader. In any case, one must understand what the prayer leader is saying. If he does not understand at least the first three blessing of the Amida he does not fulfill his obligation; in that case it is preferable for him to pray in a language he understands (Shulḥan Arukh HaRav). Some say that even if one does not understand the prayers, he fulfills his obligation, provided that he recites the prayers word for word together with the prayer leader (Arukh HaShulḥan, citing Baḥ). The early authorities are uncertain whether or not the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel with regard to the year-round prayers. With regard to Rosh HaShana, although the entire congregation recites the silent prayer, the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel, who maintains that the prayer leader may fulfill everyone’s obligation. Still, everyone must focus and follow word for word with the prayer leader. If one cannot come to the synagogue due to circumstances beyond his control, the prayer leader fulfills his obligation for him (Tur, Oraḥ Ḥayyim 591; Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 124:1).

The halakha which by inference indicates that the tanna’im disagree

הֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגִי

מי שאינו יודע להתפלל יוצא ידי חובתו על ידי תפילת שליח הציבור (אבל הבקי אינו יוצא בכך. מ"א) וצריך לכוון למה שאומר שליח הציבור מתחילה עד סוף ואינו מפסיק באמצע, וכשגומר פוסע שלוש פסיעות לאחוריו, הכל כדרך המתפלל בעצמו (והיו מקומות שנהגו בהם כך כל בָּאֵי בית הכנסת). ומכל מקום צריך שיבין מה שאומר שליח הציבור, שאם לא למד לפחות ברכת אבות אינו יוצא, ומוטב שיתפלל בשפה שמבין (שועה"ר). ויש אומרים שגם אם אינו מבין יוצא ידי חובה אם אומר מלה במלה עם שליח הציבור (עה"ש בשם ב"ח ועוד). ונסתפקו ראשונים אם הלכה כרבן גמליאל בכל השנה כולה. ובראש השנה אף שכל הציבור מתפללים תפילת לחש, מסקנת הגמרא היא שכאן הלכה כרבן גמליאל ומוציא שליח הציבור את הכל, אבל צריכים לכוון לבם לכל מלה שאומר שליח הציבור (ומי שהוא אנוס ואינו יכול לבוא לבית הכנסת, שליח הציבור פוטרו). (שו"ע או"ח קכד, א. טור או"ח סימן תקצא).

הלכה מכלל דפליגי

אורח ההלכה

 שהפליג בספינה לים וחזר:

כי סליק רבי אבא מימי 

בברכות של ר"ה 

The Gemara answers: When Rabbi Abba returned from his travels at sea, he explained the matter as follows: The Sages concede to the opinion of Rabban Gamliel with regard to the blessings of Rosh HaShana and of Yom Kippur, that in these cases the prayer leader fulfills the obligation on behalf of the many. And Rabbi Yoḥanan’s statement that the halakha is in accordance with Rabban Gamliel, which, by inference, indicates that the tanna’im still disagree, <note data-assoc="h"/>is referring to the blessings of the entire year.

כי סליק [כאשר עלה] ר' אבא מימי [מהפלגתו בימים] ובא לבית המדרש פירשה לסתירה זו באופן הבא: מודים חכמים לרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים, שהסכימו ששליח הציבור מוציא את הכל ידי חובתם, והלכה שפסק ר' יוחנן מכלל דפליגי [שמשמע מכאן שחלוקים] היא בברכות של כל השנה.

כִּי סְלֵיק רַבִּי אַבָּא מִיַּמֵּי פֵּירְשָׁהּ: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּבְרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, וַהֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגִי – בִּבְרָכוֹת דְּכָל הַשָּׁנָה.

The commentaries discuss the relationship between the statement of Rabbi Ḥana from the city of Tzippori here and his statement on daf 34b (Responsa of Rav Hai Gaon). Are they two separate statements of Rabbi Yoḥanan, one referring to Rosh HaShana and Yom Kippur, and the other to the rest of the days of the year? If so, one should accept this version, which maintains that Rabbi Yoḥanan was referring only to Rosh HaShana, but during the rest of the year the halakha is in accordance with the opinion of the Rabbis, as indicated in the Jerusalem Talmud. Or, perhaps these are two versions of the same ruling of Rabbi Yoḥanan, referring only to Rosh HaShana and Yom Kippur. If so, the halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel with regard to the prayers all year round.

Didn’t Rabbi Ḥana from the city of Tzippori say

וְהָאֲמַר רַבִּי חָנָה צִיפּוֹרָאָה

The Gemara raises a difficulty. Is that so? Didn’t Rabbi Ḥana from the city of Tzippori say <note data-assoc="n"/>that Rabbi Yoḥanan said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Gamliel with regard to the blessings of Rosh HaShana and of Yom Kippur? Apparently, he holds that the tanna’im remain in dispute even with regard to these blessings.

על תירוץ זה תוהים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] אמר ר' חנה ציפוראה אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן גמליאל בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים, משמע שלדעתו אף בזה היתה מחלוקת!

אִינִי?! וְהָאָמַר רַבִּי חָנָה צִיפּוֹרָאָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּבְרָכוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים!

 לו בברכות של ר"ה ויוה"כ ר"מ:

מאן מודים 

 דקאמר ר' יוחנן הלכה כרבן [גמליאל] בהך דמשמע מכלל דעמדו במחלוקתן:

והלכה מכלל דפליגי 

רבנן 

Rather, Rabbi Yoḥanan’s statements must be attributed to different Sages, as Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Who concedes to the opinion of Rabban Gamliel? Rabbi Meir. And with regard to Rabbi Yoḥanan’s ruling that the halakha is in accordance with Rabban Gamliel, which, by inference, indicates that the tanna’im still disagree, this is referring to the Rabbis, who disagree with Rabbi Meir.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, עלינו לחזור מסברה זו, ולומר: מאן [מי הם] אלה החכמים שמודים לרבן גמליאל — ר' מאיר הוא, וההלכה שמכלל הדברים אתה למד דפליגי [שחולקים] — זו היא שיטת רבנן [חכמים] שנחלקו על ר' מאיר.

אֶלָּא אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאן מוֹדִים – רַבִּי מֵאִיר, וַהֲלָכָה מִכְּלָל דִּפְלִיגִי – רַבָּנַן.

The Gemara explains: As it is taught in a baraita : With regard to the blessings of Rosh HaShana and of Yom Kippur, the prayer leader fulfills the obligation on behalf of the many. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Just as the prayer leader is obligated in these prayers, so too, every individual is obligated to recite them on his own. Clearly, Rabbi Meir agrees with Rabban Gamliel with regard to the blessings of Rosh HaShana and Yom Kippur, while the Rabbis dispute this ruling.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כשם ששליח צבור חייב — כך כל יחיד ויחיד חייב. ואם כן יש מחלוקת תנאים בשאלה אם לקבל מקצת מדברי רבן גמליאל.

דְּתַנְיָא: בְּרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים – שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּיב – כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּיב.

Although one must recite the ten verses of Kingship, remembrance, and shofarot, ab initio, if one did not begin to recite the verses at all and said only: And in Your Torah it is written, saying, he has fulfilled his obligation, in accordance with the opinion of Rav Ḥananel (Tur, cited by Rema). With regard to the verses of the Festival offerings, the Sephardic custom is not to recite them, whereas the Ashkenazic custom is to recite them (Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 591:4, and in the comment of Rema).

Once one has recited: And in Your Torah it is written, saying

כֵּיוָן שֶׁאָמַר וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר

Rashi suggests two explanations of this statement of Rav Ḥananel. Either it is referring to the verses of the additional offerings of the Festival or to the blessings of Kingship, Remembrances, and Shofarot. Most early authorities and the ge’onim accept the second explanation, although many Sephardic communities act in accordance with the first interpretation (see Rosh). Rashi points out that this ruling is apparently not in accordance with either the opinion of the Rabbis or that of Rabbi Yoḥanan ben Nuri (see 32a). This difficulty has been resolved in several ways. Perhaps that dispute is referring only to one who has begun reciting the verses, but if one did not start he need not recite them (Rabbeinu Tam in Tosafot). Alternatively, Rav Ḥananel actually rules in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri. According to this explanation, one must recite all three introductory formulas: And in Your Torah it was written, saying; In the writings of Your Prophets it is written, saying; and: In Your Sacred Writings it is written, saying. However, one need not recite the verses themselves (Ramban). Others maintain that one must say: And in Your Torah it is written, saying, followed by at least one verse from the Torah (Rambam). Some explain that according to this opinion Rabbi Yoḥanan ben Nuri holds that after the fact it is enough if one recites one verse each of Kingship, remembrances, and shofarot (Maggid Mishne).

Some suggest that the term avshi is a derivative of avsha, which means a sound or a noise (Rosh). The Rosh further explains that people recite these verses out loud because they are not fluent in them, and this noise bothers and confuses others.

There are many [avshi] blessings

דְּאַוְושִׁי בְּרָכוֹת

הרא"ש מציע פירוש חדש למילים אלה, שאפשר להבין "אוושי" מלשון "אוושה" — רעש, רחש. ומסביר שכיון שאין אנשים בקיאים בברכות אלה הם אומרים אותן בקול רם, והרעש מפריע לאלה שאינם בקיאים, שהם מתבלבלים ואינם מבינים כלל.

דאוושי ברכות

עיונים

רש"י הציע שתי אפשרויות בפירוש דברי רב חננאל אלה, שלדעתו מדובר בפסוקי קרבנות המוספים. ואילו לדעת רבותיו בפסוקי מלכויות זכרונות ושופרות. ורוב הראשונים, וכן מסורת הגאונים היא כפירוש שני (אף שלהלכה למעשה קבלו גם שיטה ראשונה בקהילות ספרד, וראה ברא"ש). את הקושי שהעלה רש"י, שלכאורה אין פסק זה לא כדעת חכמים ולא כדעת ר' יוחנן בן נורי, פתרו בכמה דרכים. אם בפשטות שלא נחלקו אלא כשהתחיל, אבל אם לא התחיל אינו צריך לומר (ר"ת בתוספות ד"ה אילימא). ואם בזה שבעצם רב חננאל פוסק ומפרש את דברי ר' יוחנן בן נורי. ולשיטה זו צריך לומר "ובתורתך כתוב לאמור" "ובדברי נביאך כתוב לאמור" "ובדברי קדשך כתוב לאמור" אף שאינו מזכיר את הפסוקים (רמב"ן). ודעת הרמב"ם היא שצריך לומר "ובתורתך כתוב לאמור" ולומר גם פסוק אחד מן התורה. ויש שהסבירו דעתו שהוא סבור שר' יוחנן בן נורי אמר שבדיעבד די בשלושה פסוקים עבור זכרונות מלכויות ושופרות יחד (מ"מ).

כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמור

אף שלכתחילה צריך לומר עשרה פסוקי זכרונות מלכויות ושופרות, אם לא התחיל כלל בפסוקים ורק אמר "ובתורתך כתוב לאמור" — יצא ידי חובה, כרב חננאל (רמ"א בשם טור ועוד). ולענין פסוקי הקרבנות, מנהג ספרדים (כמחבר בשו"ע) שאין אומרים, ומנהג אשכנזים (רמ"א) שאומרים אותם. (שו"ע או"ח תקצא, ד).

 דאיכא דמוספי ר"ה ור"ח ומלכיות וזכרונות ושופרות:

אילימא משום דנפישי קראי 

 כלומר כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך:

כיון שאמר ובתורתך כתוב 

אין צריך 

 שהרי כאן תשע וארוכות ומטעות דאין הכל בקיאין בהן ורבותי מפרשין להא דרב חננאל במלכיות וזכרונות ושופרות וקשיא לי הא דלא כרבנן ולא כר' יוחנן בן נורי דתנן (לעיל ראש השנה דף לב.) אין פוחתין מעשרה מלכיות וכו':

אלא משום דאוושי 

The Gemara asks: What is different about these blessings of Rosh HaShana and Yom Kippur, that Rabbi Meir concedes to the opinion of Rabban Gamliel only with regard to them, but not about the blessings recited the rest of the year? If we say that it is due to the many verses that are included in these blessings, this is difficult. Didn’t Rav Ḥananel say that Rav said: Once one has recited the line of the prayer: And in Your Torah it is written, saying, <note data-assoc="nh"/>it is no longer necessary to recite the verses themselves. Rather, it is because there are many blessings, <note data-assoc="n"/>and as the blessings are long, not everyone is capable of learning them by heart.

ושואלים: מאי שנא הני [במה שונות אלה] ברכות ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם מודים לרבן גמליאל, שלא כבשאר הברכות? אילימא [אם תאמר] שהוא משום דנפישי קראי [שמרובים הפסוקים] שיש לומר בכל אותן הברכות, והאמר [והרי אמר] רב חננאל אמר רב: כיון שאמר — "ובתורתך כתוב לאמר", כלומר, שכך כתוב בתורה שוב אינו צריך לפרש את הפסוקים עצמם, הרי שאמירת פסוקים אלה אינה מעכבת! אלא — הטעם הוא משום דאוושי [שמרובות] הברכות עצמן, וכיון שנוסח הברכה ארוך, אין הכל יכולים ללמוד אותו בעל פה.

מַאי שְׁנָא הָנֵי? אִילֵימָא מִשּׁוּם דִּנְפִישִׁי קְרָאֵי – וְהָאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר״ – שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאַוְושִׁי בְּרָכוֹת.

 פירש בקונטרס דאיכא דמוספי ר"ח וראש השנה ומלכיות וזכרונות ושופרות כיון שאמר. ובתורתך כתוב לאמר כיון שאמר נעשה ונקריב לפניך כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורתך אין צריך לומר מקראות המוספין ובשם רבותיו פירש להא דרב חננאל במלכיות זכרונות ושופרות וקשה הא דלא כרבנן ודלא כר' יוחנן בן נורי דתנן (לעיל ראש השנה לב.) אין פוחתין מעשרה מלכיות כו' ור"ת פירש דאפסוקי דמלכיות זכרונות ושופרות קאי והיכא דהתחיל פליגי דלא יפחות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל יכול לפטור עצמו לגמרי ע"י בתורתך כתוב לאמר אבל מקראות של מוסף צריך להזכיר לעולם שהם במקום הקרבנות אבל מוסף דר"ח אין צריך להזכיר בר"ה אלא שדי לו במה שאמר מלבד עולת החדש ומנחתה שבזה נכלל כל מוספי ר"ח העולות וכדי להזכיר גם השעיר שהוא חטאת יאמר ושני שעירים לכפר ושני תמידים כהלכתן:

אילימא משום דנפישי

The Gemara discusses the matter itself. Rav Ḥananel said that Rav said: Once one has recited the line of the prayer: And in Your Torah it is written, saying, it is no longer necessary to recite the verses themselves. The Gemara clarifies the scope of this ruling: Some understood from this that it applies only to an individual; however, with regard to a congregation, no, this is not the case. Nevertheless, it is stated that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Both with regard to an individual and a congregation, once one has recited: And in Your Torah it is written, saying, it is no longer necessary to recite the verses.

גופא [לגופו של ענין] שהזכרנו, אמר רב חננאל אמר רב: כיון שאמר "ובתורתך כתוב לאמר" — שוב אינו צריך. ומסבירים סבור מינה [סברו התלמידים לומר מכאן] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא ביחיד, אבל בצבור לא. אתמר [נאמר], שאמר ר' יהושע בן לוי: אחד יחיד אחד צבור, כיון שאמר "ובתורתך כתוב לאמר" — שוב אינו צריך, ויצא ידי חובתו.

גּוּפָא, אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר״ – שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ. סְבוּר מִינָּהּ: הָנֵי מִילֵּי – בְּיָחִיד, אֲבָל בְּצִבּוּר – לָא. אִתְּמַר, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֶחָד יָחִיד אֶחָד צִבּוּר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר ״וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר״ – שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ.

ושל פרקים 

§ Rabbi Elazar said: A person should always arrange his prayer in his mind and only then pray. <note data-assoc="h"/>Rabbi Abba said: Rabbi Elazar’s statement is reasonable with regard to the blessings of Rosh HaShana and Yom Kippur and in the case of prayers that are recited only intermittently. However, with regard to blessings recited all year, no, this practice is not necessary.

אמר ר' אלעזר: לעולם יסדיר אדם תפלתו ויתכונן לכך בפני עצמו, ואחר כך יתפלל. אמר ר' אבא: מסתברא מילתיה [מסתברים דבריו] של ר' אלעזר בברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים ושל פרקים (תפילות שמתפללים מזמן לזמן) ולא בכל יום, אבל ברכות של כל השנה — לא.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יַסְדִּיר אָדָם תְּפִלָּתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. אֲמַר רַבִּי אַבָּא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בִּבְרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים וְשֶׁל פְּרָקִים, אֲבָל דְּכָל הַשָּׁנָה – לָא.

 שהיה מחזר תלמודו כל שלשים יום:

מתלתין לתלתין 

The Gemara asks: Is that so? Didn’t Rav Yehuda <note data-assoc="p"/>first arrange his prayer in his mind and only then pray, even on an ordinary day? The Gemara answers: Rav Yehuda was different, since he would pray only once every thirty days. During the rest of the month he would not engage in prayer, as he was busy with Torah study. Therefore, for him even regular weekdays prayers were like prayers recited intermittently.

ושואלים: איני [וכי כך הוא]?! והא [והרי] רב יהודה היה מסדר בפני עצמו צלותיה ומצלי [תפילתו, ואחר כך היה מתפלל] אפילו תפילה של יום חול! ומשיבים: שאני [שונה] רב יהודה, כיון דמתלתין יומין לתלתין יומין הוה מצלי [שמשלושים יום לשלושים יום היה מתפלל] ולא התפלל במשך כל החודש מפני שהיה עסוק בתורתו, ואם כן בשבילו גם תפילות רגילות כפרקים רחוקים דמי [נחשבות].

אִינִי?! וְהָא רַב יְהוּדָה מְסַדֵּר צְלוֹתֵיהּ וּמְצַלֵּי! שָׁאנֵי רַב יְהוּדָה, כֵּיוָן דְּמִתְּלָתִין יוֹמִין לִתְלָתִין יוֹמִין הֲוָה מְצַלֵּי – כִּפְרָקִים דָּמֵי.

The early authorities are puzzled by Rabban Gamliel’s exemption of those who are in the fields. It apparently contradicts the opinions of both Rabban Gamliel and the Rabbis in the dispute in the mishna that pertains to those who are or are not expert, as here Rabban Gamliel exempts only those who are victims of circumstances beyond their control. Some explain that Rabban Gamliel’s exemption is referring to those in the fields who did not come to the synagogue at all, whereas the dispute with regard to experts is referring to those who are in the synagogue. It is further stated in the Jerusalem Talmud that one must hear the entire prayer of the prayer leader, a ruling accepted by most halakhic authorities. In this case, the prayer leader fulfills the obligation of experts as well (Tosefot Yom Tov). Some texts read: Rabban Gamliel exempts those in the synagogue as well as those in the fields (Ramban; Rabbeinu Ḥananel). According to this version, there is no contradiction between the two statements of Rabban Gamliel.

People who were in the fields

עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת

הראשונים תהו על דברים אלה שלכאורה הם בסתירה לכל מחלוקת רבן גמליאל וחכמים בענין בקי ושאינו בקי, שהרי לכאורה לא פטר רבן גמליאל אלא את האנוסים בלבד. וצריך לומר שפטר עם שבשדות שלא באו כלל לבית הכנסת, ואילו אלה שבבית הכנסת חייבים לשמוע מפי שליח הציבור (ולדעת התלמוד הירושלמי לשמוע כל התפילה כולה, וכן דעת רוב הפוסקים) ואז הוא מוציא אף את הבקיאים (תו"י). והרמב"ן הביא גרסה (וכן הוא בר"ח): לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבבית הכנסת ועם שבשדות, ולפי זה אין כאן כל סתירה.

עם שבשדות

פוטר היה כו' 

Rav Aḥa bar Avira said that Rabbi Shimon Ḥasida said: Rabban Gamliel would allow the prayer leader to exempt even the people who were in the fields <note data-assoc="n"/>and away from the synagogue. The Gemara challenges: This statement implies that the prayer leader exempts even the people in the fields, and needless to say, he exempts those who are here in the city but did not attend the prayer service in the synagogue.

אמר רב אחא בר עוירא אמר ר' שמעון חסידא: פוטר היה רבן גמליאל אפילו עם (הקהל) שנמצא בשדות ולא בבית הכנסת, שיוצאים ידי חובתם בתפילת שליח הציבור. ותוהים: אפילו אלה?! ולא מיבעיא [הוצרכה] לומר על הני דקיימי הכא [אלה שנמצאים כאן] בתוך העיר?!

אָמַר רַב אַחָא בַּר עֲוִירָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: פּוֹטֵר הָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֲפִילּוּ עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וְלָא מִיבָּעֲיָא הָנֵי דְּקָיְימִי הָכָא?

The Gemara questions this conclusion: On the contrary, the opposite is more reasonable: Those in the fields did not come to the synagogue due to circumstances beyond their control, and therefore they should be allowed to fulfill their obligation through the prayer leader. By contrast, those in the city were not prevented from coming to the synagogue due to circumstances beyond their control. Consequently, they should not fulfill their obligation through the prayer leader.

הלא אדרבה (היפך הדברים) מסתבר: הני — אניסי [אלה שבשדות הם אנוסים] שאינם יכולים לצאת ידי חובתם אלא על ידי שליח הציבור, אבל הני לא אניסי [אלה שבעיר ולא באו אינם אנוסים] והיו יכולים לבוא לבית הכנסת ולהתפלל בעצמם,

אַדְּרַבָּה, הָנֵי – אֲנִיסֵי, הָנֵי – לָא אֲנִיסֵי,

Anyone standing behind the priests when they bless the people in the synagogue are not included in the blessing. Consequently, those sitting on the east wall of the synagogue must move and stand at least to the side of the priests (Taz; Baḥ). Furthermore, everyone must turn his face toward the priests, not the wall (Shulḥan Arukh HaRav; Mishna Berura). Provided that one is standing in front of the priests or to their sides, not even an iron barrier is considered an interposition between them with regard to the blessing. Even those who cannot come due to circumstances beyond their control, e.g., those in the fields, are included in the Priestly Blessing (Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 128:24).

People behind the priests

עַם שֶׁאֲחוֹרֵי כֹהֲנִים

כל העומדים אחורי הכהנים כשמברכים את העם בבית הכנסת אינם בכלל הברכה. ולפי זה היושבים בכותל מזרח של בית הכנסת צריכים לזוז ממקומם קצת ולכוון שיהיו לפחות בצד הכהנים (מ"א שועה"ר. עה"ש), ויש אומרים שכיון שזה מקומם הקבוע הריהם כאנוסים (ט"ז. ב"ח). והכל צריכים להפנות פניהם כנגד הכהנים בכל צד שהם עומדים, ולא כנגד הכותל (שועה"ר. מ"ב). והעומדים לפני הכהנים ובצדיהם, אפילו היתה מחיצה של ברזל באמצע — אינה מפסקת לענין הברכה. ואף אותם שהם אנוסים ואינם יכולים לבוא, כגון עם שבשדות, הריהם בכלל הברכה. (שו"ע או"ח קכח, כד).

עם שאחורי כהנים

 ואע"פ שעם שבשדות בכלל ברכה הני דמצו למיתי קמי כהנים ויפנו כהנים אליהם ויברכום והם לא באו אינן בכלל ברכה:

אינן בכלל ברכה 

As Abba, son of Rav Binyamin bar Ḥiyya, taught in a baraita : Those people standing in the synagogue behind the priests <note data-assoc="h"/>during the Priestly Blessing, who are not positioned in front of them, face-to-face, are not included in the blessing. They are expected to make the minimal effort to stand in front of the priests. However, those in the fields are included in the Priestly Blessing.

דתני [ששנה] אבא בריה [בנו] של רב בנימין בר חייא ברייתא: עם (הקהל) שבבית הכנסת, אם עומדים אחורי הכהנים בשעה שמברכים, ולא פנים אל פנים כנגדם — אינן בכלל הברכה, שהרי היו יכולים לטרוח קצת ולבוא אל מול הכהנים. ומצד אחר יודעים אנו שברכת הכהנים חלה אף על הרחוקים.

דְּתָנֵי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב בִּנְיָמִין בַּר חִיָּיא: עַם שֶׁאֲחוֹרֵי כֹהֲנִים – אֵינָן בִּכְלַל בְּרָכָה!

On the New Moon, if one forgot to recite the addition whose omission necessitates the repetition of the prayer, i.e., the paragraph beginning: May there rise and come [ya’aleh veyavo], he should focus on the recitation of the prayer leader throughout the entire prayer as though he himself were praying. The one who forgot has the halakhic status of one who is subject to circumstances beyond his control, as he did not mean to forget, and therefore the prayer leader exempts him. However, it is preferable to repeat the prayer oneself, as not everyone can focus his intent for the entire repetition of the prayer leader (Baḥ; Rabbi Shlomo Luria; Shulḥan Arukh, Oraḥ Ḥayyim 128:24).

Rabban Gamliel allowed the prayer leader to exempt only the people in the fields

לֹא פָּטַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת

מי ששכח ולא אמר בתפילתו בראש חודש "יעלה ויבוא" וכיוצא בזה שהשמיט דבר שבגללו צריך לחזור ולהתפלל — יכוון דעתו בעת שמיעת התפילה משליח הציבור כל התפילה כולה כאדם המתפלל בעצמו, שכיון ששכח הריהו כאנוס, ושליח ציבור מוציאו. אבל כיון שאין כל אדם יכול לכוון דעתו בכל זמן חזרת הש"ץ מוטב שיתפלל בעצמו (ב"ח. רש"ל). (שו"ע או"ח קכד, י).

לא פטר אלא עם שבשדות

 משום דלא אניסי ויכולין להסדיר תפלתן:

אבל דעיר לא 

The mitzva of sounding the shofar applies every Rosh HaShana, even when it occurs on Shabbat. However, on Shabbat the shofar is sounded only in the central location of the Temple. The Sages prohibited sounding the shofar outside the Temple, due to the concern that one might carry it in the public domain. After the destruction of the Temple, it was permitted to sound the shofar only in the place of the main court, and even this permission was annulled over the course of time. Incidental to the above, this chapter discussed other ordinances that were instituted in the wake of the destruction. The upheavals suffered by the Jewish people in this period necessitated changes in various areas of halakha, some of which led to stringencies, while others involved leniencies. Certain activities that were permitted only due to the sacred service were subsequently prohibited, while other matters were left intact, both in commemoration of the Temple and in the hope that it would be speedily rebuilt. With regard to the shofar, it was concluded that it does not have to be sounded at a fixed time of day. However, the Sages established an order of prayers and blessings, according to which the shofar soundings are integrated into the additional service of Rosh HaShana, performed both before and during the Amida. Furthermore, the soundings must proceed in a specific set of tekia-terua-tekia blasts. Since even in early times there were different opinions and customs with regard to the precise definition of these blasts, the number and types of soundings increased over the course of the generations so as to enable the listeners to fulfill their obligation according to all opinions.

Rather, Rabban Gamliel’s statement should be understood differently: When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Shimon bar Ḥasida said: Rabban Gamliel allowed the prayer leader to exempt only the people in the fields. <note data-assoc="h"/>What is the reason for this? Because the people in the fields are unable to come to the synagogue due to work circumstances beyond their control, and do not have time to prepare their prayers. However, Rabban Gamliel did not exempt those in the city who do not come to the synagogue, as they are able to prepare their prayers and pray by themselves.

אלא, יש לומר בנוסח אחר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל מסר את השמועה באופן זה: אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' שמעון חסידא: לא פטר רבן גמליאל אלא עם שבשדות, מאי טעמא [ומה טעם] הדבר — משום דאניסי [משום שהם אנוסים] במלאכה ואינם יכולים להתכונן לתפילה, אבל אלה שבעיר — לא, שמאחר ואינם אנוסים, היו הם יכולים להסדיר את תפילתם בעצמם.

אֶלָּא: כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: לֹא פָּטַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶלָּא עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דַאֲנִיסִי בִּמְלָאכָה, אֲבָל בָּעִיר – לָא.     הדרן עלך יום טוב וסליקא לה מסכת ראש השנה

Rather, Rabban Gamliel’s statement should be understood differently: When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he reported that Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Shimon bar Ḥasida said: Rabban Gamliel allowed the prayer leader to exempt only the people in the fields. What is the reason fo