תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם – יָצָא.

תשע תקיעות בתשע שעות שונות ביום — יצא ידי חובה, כי אין חובה שתהיינה התקיעות סמוכות זו לזו.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם – יָצָא. מִתִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד – לֹא יָצָא; תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה – יָצָא, וַאֲפִילּוּ בְּסֵירוּגִין, וַאֲפִילּוּ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום — יצא. שמע את כל התקיעות מתשעה בני אדם כאחד — לא יצא. שמע תקיעה מזה ולאחר מכן תרועה מזה — יצא, שאינו חייב לשמוע את כולן מאיש אחד. ואפילו שמען בסירוגין, פעם מאיש זה ופעם מאחר, ואפילו במשך כל היום כולו.

וּמִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: בַּהַלֵל וּבַמְּגִילָּה, אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ – חוֹזֵר לָרֹאשׁ! לָא קַשְׁיָא; הָא – דִּידֵיהּ, הָא – דְּרַבֵּיהּ.

על דברים אלה שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום (משמו) של ר' שמעון בן יהוצדק: בהלל ובמגילה, אם שהה והפסיק בלא קריאה שהות זמן כדי לגמור את כולה — חוזר לראש, לפי שצריך לקוראה כולה כאחת, ומדוע אינו אומר כן אף בתקיעת שופר? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא — דידיה [זו שלו] שלדעתו אין ההפסקה מעכבת, והא דרביה [וזו של רבו] ר' שמעון בן יהוצדק, הסבור שאין להפסיק.

וְדִידֵיהּ לָא? וְהָא רַבִּי אַבָּהוּ הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בַּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וַהֲוָה קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע. כִּי מְטָא לִמְבוֹאוֹת מְטוּנָּפוֹת אִישְׁתִּיק. בָּתַר דְּחָלֵיף אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לִגְמוֹר? אָמַר לוֹ: אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ – חֲזוֹר לָרֹאשׁ!

ושואלים: ודידיה [ומשלו] לא, כלומר, האם לא היתה זו גם דעתו של ר' יוחנן עצמו? והא [והרי] ר' אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה [היה נוטל והולך אחרי] ר' יוחנן והוה קרי [והיה קורא] באותה שעה קריאת שמע תוך כדי הילוך, כי מטא [כאשר הגיע] למבואות מטונפות בצואה שבהם אסור לקרוא, אישתיק [השתתק] ולא קרא, בתר דחליף [לאחר שחלף ויצא משם] אמר ליה [לו] ר' אבהו לר' יוחנן: מהו הדין, האם מותר לי לגמור קריאת שמע ממקום שהפסקתי? אמר ליה [לו]: אם שהית בתוך המבוא שהות שדי בה כדי לגמור את כולה — חזור לראש. והרי מכאן הוכחה שאף ר' יוחנן עצמו סבור שאם עשה הפסק גדול צריך לחזור לראש!

הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי – לָא סְבִירָא לִי. לְדִידָךְ דִּסְבִירָא לָךְ, אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ חֲזוֹר לָרֹאשׁ.

ומשיבים: זו אינה הוכחה גמורה, הכי קאמר ליה [כך אמר לו]: לדידי [לשיטתי] — לא סבירא לי [אין אני סבור כן] שההפסקה מעכבת, אולם לדידך דסבירא לך [לשיטתך, לדעתך שאתה סבור כן] שהפסקה באמצע מעכבת, הרי הכלל הוא: אם שהית כדי לגמור את כולה — חזור לראש.

תָּנוּ רַבָּנַן: תְּקִיעוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, בְּרָכוֹת אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. תְּקִיעוֹת וּבְרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְעַכְּבוֹת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: תקיעות כגון אלה שתוקעים בתענית — אין מעכבות זו את זו, ואם לא עשה כולן, אלה שעשה — עשה. ברכות שבתוך התפילה אין מעכבות זו את זו ויוצא בכל אחת שאמר לעצמה, אולם תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יום הכפורים מעכבות האחת את האחרות

מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכֻיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת. מַלְכֻיּוֹת – כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם; זִכְרוֹנוֹת – כְּדֵי שֶׁיָּבֹא לְפָנַי זִכְרוֹנֵיכֶם לְטוֹבָה. וּבַמֶּה? בְּשׁוֹפָר.

. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] מעכבות הן? אמר רבה: אמר הקדוש ברוך הוא, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות — כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות — כדי שיבא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה — בשופר. וכיון שברכות אלה הן חטיבה משמעותית אחת, אם לא אמרן כאחת — לא יצא ידי חובתו.

״מִי שֶׁבֵּירַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ.״ טַעְמָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ שׁוֹפָר מֵעִיקָּרָא, הָא הֲוָה לֵיהּ שׁוֹפָר מֵעִיקָּרָא, כִּי שָׁמַע לְהוּ – אַסֵּדֶר בְּרָכוֹת שָׁמַע לְהוּ.

שנינו במשנה שמי שבירך ואחר כך נתמנה [נזדמן] לו שופר — תוקע ומריע ותוקע. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] שלא הוה ליה [היה לו] שופר מעיקרא [מתחילה], הא הוה ליה [הרי אם היה לו] שופר מעיקרא [מתחילה], כי שמע להו [כאשר הוא שומע אותן] את התקיעות — על סדר הברכות שמע להו [שומע הוא אותן], שלכתחילה יש לתקוע תקיעות בין הברכות.

רַב פַּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל קָם לְצַלּוּיֵי. אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי נָהֵירְנָא לָךְ – תָּקַע לִי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: הַלֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר.

מסופר: רב פפא בר שמואל קם לצלויי [עמד להתפלל] תפילת ראש השנה, אמר ליה לשמעיה [לו לשמשו]: כי נהירנא לך [כאשר ארמוז לך] תקע לי. שארמוז לך מתי אני מסיים כל אחת מן הברכות, ואז תתקע. אמר ליה [לו] רבא: לא אמרו דבר זה שתוקעין אחר כל ברכה וברכה אלא בחבר עיר, כלומר, כאשר כל העיר (או הציבור) מתפללת יחד, אבל לא בתפילות היחידים.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: כְּשֶׁהוּא שׁוֹמְעָן – שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר, וְעַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּחֶבֶר עִיר, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר – שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר, וְשֶׁלֹּא עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. וְיָחִיד שֶׁלֹּא תָּקַע – חֲבֵירוֹ תּוֹקֵעַ לוֹ. וְיָחִיד שֶׁלֹּא בֵּירַךְ – אֵין חֲבֵירוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשהוא שומען, את התקיעות — שומען על הסדר — תקיעה תרועה ותקיעה, ועל סדר הברכות. במה דברים אמורים — בחבר עיר, אבל שלא בחבר עיר — שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות. ויחיד שלא תקע — חבירו תוקע לו ויוצא ידי חובה בשמיעה בלבד, ויחיד שלא בירך — אין חבירו מברך עליו.

וּמִצְוָה בַּתּוֹקְעִין יוֹתֵר מִן הַמְבָרְכִין. כֵּיצַד? שְׁתֵּי עֲיָירוֹת, בְּאַחַת תּוֹקְעִין וּבְאַחַת מְבָרְכִין – הוֹלְכִין לְמָקוֹם שֶׁתּוֹקְעִין, וְאֵין הוֹלְכִין לְמָקוֹם שֶׁמְּבָרְכִין.

ומצוה בתוקעין יותר מן המברכין. כיצד נוהגים לפי כלל זה? היו שתי עיירות, באחת ברור שתוקעין, שיש שם אנשים הבקיאים באומנות התקיעה, ובאחת מברכין — הולכין למקום שתוקעין, ואין הולכין למקום שמברכין.

פְּשִׁיטָא! הָא דְּאוֹרַיְיתָא הָא דְּרַבָּנַן! לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּהָא וַדַּאי וְהָא סָפֵק.

על הלכה זו תוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] — הא דאורייתא הא דרבנן [זו התקיעה היא מן התורה, זו הברכה מדברי חכמים], וברור שדברי תורה חשובים יותר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא דאף על גב דהא [שאף על פי שזו] הברכה היא ודאי והא [וזו] התקיעה, היא ספק, מכל מקום, ספק תקיעה עדיף על ודאי ברכה.

״כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּיב כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד״ וכו׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: לִדְבָרֶיךָ, לָמָּה צִבּוּר מִתְפַּלְּלִין? אָמַר לָהֶם: כְּדֵי לְהַסְדִּיר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלָּתוֹ.

שנינו במשנה: כשם ששליח צבור חייב, כך כל יחיד ויחיד חייב, ורבן גמליאל אומר ששליח הצבור מוציא את הרבים ידי חובה. תניא [שנויה ברייתא], אמרו לו לרבן גמליאל: לדבריך, למה הצבור מתפללין, והלא שליח הציבור מוציאם ידי חובה! אמר להם: כדי להסדיר שליח הצבור תפלתו, כלומר, לתת לו זמן כדי להתכונן ולהסדיר את תפילתו כראוי,

אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל: לְדִבְרֵיכֶם, לָמָּה שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה? אָמְרוּ לוֹ: כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי. אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי – כָּךְ מוֹצִיא אֶת הַבָּקִי.

אמר להם רבן גמליאל: לדבריכם ששליח הצבור איננו מוציא את הכל, למה שליח צבור יורד לפני התיבה? אמרו לו: כדי להוציא את זה שאינו בקי להתפלל. אמר להם: כשם שמוציא את זה שאינו בקי — כך מוציא את הבקי.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְרַב אָמַר: עֲדַיִין הִיא מַחֲלוֹקֶת. שְׁמָעָהּ רַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי, אֲזַל אֲמָרָהּ לִשְׁמַעֲתָא קַמֵּיהּ דְּרַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אֲמַר רַב: עֲדַיִין הִיא מַחֲלוֹקֶת. אֲמַר לֵיהּ: רַבָּה בַּר בַּר חָנָה נַמִי הָכִי קָאָמַר: כִּי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְהָא שְׁמַעֲתָא – אִפְלִיג עֲלֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ, וְאָמַר: עֲדַיִין הִיא מַחֲלוֹקֶת.

עד כאן הברייתא, ועליה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מודים חכמים לרבן גמליאל, שקיבלו לבסוף את דעתו. ורב אמר: עדיין היא מחלוקת ולא הוכרעה בשעתה, אלא נשארו כל החולקים בדעותיהם. מסופר: שמעה [שמע את הענין הזה] ר' חייא בריה [בנו] של רבה בר נחמני, אזל, אמרה לשמעתא קמיה [הלך, אמר את השמועה, ההלכה הזו, לפני] ר' דימי בר חיננא. אמר ליה [לו]: הכי אמר [כך אמר] רב: עדיין היא במחלוקת. אמר ליה [לו]: רבה בר בר חנה נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר], וסיפר רבה בר בר חנה: כי [כאשר] אמר ר' יוחנן להא שמעתא [את השמועה, ההלכה הזו] שהכל מודים לרבן גמליאל אפליג עליה [נחלק עליו] ריש לקיש ואמר: עדיין היא מחלוקת.

וּמִי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאֲמַר רַבִּי חָנָה צִיפּוֹרָאָה אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל. הִלְכְתָא – מִכְּלָל דִּפְלִיגִי!

לגופו של דבר שואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' חנה ציפוראה [מציפורי] אמר ר' יוחנן: הלכתא [ההלכה] כשיטת רבן גמליאל, וכיון שפסק הלכתא [הלכה] מכלל דפליגי [מכאן שהם חלוקים] בדבר, ואם כן אינו סבור שהודו חכמים לרבן גמליאל!