בְּקָטָן שֶׁהִגִּיעַ לְחִינּוּךְ; כָּאן – בְּקָטָן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִינּוּךְ.

בקטן שהגיע לחינוך, מחנכים אותו לתקוע, שהרי יש צד מצוה בדבר לחנכו לקיום המצווה, כאן, שאין מעכבים אותו אבל מלכתחילה אין מחנכים אותו לכך, מדובר בקטן שלא הגיע לחינוך.

״וְהַמִּתְעַסֵּק לֹא יָצָא.״ הָא תּוֹקֵעַ לָשִׁיר – יָצָא. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרָבָא, דַּאֲמַר רָבָא: הַתּוֹקֵעַ לָשִׁיר יָצָא. דִּלְמָא תּוֹקֵעַ לָשִׁיר – נַמִי מִתְעַסֵּק קָרֵי לֵיהּ:

ועוד שנינו במשנה: והמתעסק בשופר ועלתה בידו תקיעה לא יצא בה ידי חובתו. ונדייק: הא [הרי] אם היה זה תוקע לשיר שלא נתכוון למצוה אלא לשם זמר בלבד — יצא ידי חובתו, אף שלא התכוון לצאת ידי חובה, ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שדבר זה מסייע לו] לשיטת רבא שאמר רבא: התוקע לשיר — יצא. ודוחים: מכאן אין ראיה ברורה; דלמא [שמא] תוקע לשיר — נמי [גם כן] מתעסק קרי ליה [קורא לו] התנא, שכל שלא נתכוון למצוה קרוי אצלו מתעסק.

״וְהַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמִּתְעַסֵּק לֹא יָצָא.״ אֲבָל הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַמַּשְׁמִיעַ לְעַצְמוֹ, מַאי? יָצָא! לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. דַּאֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְשַׁמָּעֵיהּ: אִיכַּוַּון וּתְקַע לִי!

ועוד שנינו במשנה: והשומע מן המתעסק — לא יצא. ומכאן נדייק: אבל השומע מן המשמיע לעצמו שלא התכוון להשמיע לאחרים, מאי [מה] יהיה דינו? לפי הדיוק יש לומר כי יצא. לימא תיהוי תיובתיה [האם לומר שתהא זו קושיה חמורה] על ר' זירא, שכן אמר ליה [לו] ר' זירא לשמעיה [לשמשו]: איכוון [כוון] בלבך להוציאני ותקע לי בשופר, משמע שצריך כוונת משמיע!

דִּלְמָא אַיְּידֵי דְּתָנָא רֵישָׁא מִתְעַסֵּק, תָּנָא סֵיפָא נַמִי מִתְעַסֵּק.

ודוחים: דלמא איידי דתנא רישא [שמא מתוך ששנה בראש המשנה] מתעסק, תנא סיפא נמי [שנה בסופה גם כן] מתעסק, אבל אין לדייק מכאן שרק המתעסק פסול ויתכן שגם מי שלא התכוון להוציא אחרים גם כן פסול.

מתני׳ סֵדֶר תְּקִיעוֹת: שָׁלֹשׁ שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. שִׁיעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת; שִׁיעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלֹשׁ יְבָבוֹת. תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה וּמָשַׁךְ בַּשְּׁנִיָּה כִּשְׁתַּיִם – אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אַחַת.

סדר התקיעות הוא: שלש תקיעות מורכבות של שלש שלש שהן: תקיעה ותרועה ותקיעה. שיעור זמן תקיעה הוא כשיעורן של שלש תרועות, ושיעור תרועה הוא כשלש יבבות, כלומר, קולות כלשהם. תקע בתקיעה הראשונה כרגיל ומשך בתקיעה השניה שלאחר התרועה כשתים כאורך שתי תקיעות — אין בידו אלא אחת,

מִי שֶׁבֵּירַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר – תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

ואין אנו אומרים שבגלל משך הזמן הכפול תחשב זו בין כתקיעה של סוף מחזור אחד ובין כתקיעה לתחילת מחזור שני. מי שבירך, כלומר, התפלל תפילת מוסף ואחר כך נתמנה לו (הזדמן בידו) שופר — אף הוא תוקע ומריע ותוקע, ועושה כן שלש פעמים.

כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּיב – כָּךְ כָּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּיב. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן.

כשם ששליח צבור חייב בתפילה כך כל יחיד ויחיד חייב בתפילת ראש השנה. רבן גמליאל אומר: אינו חייב, כי שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן.

גמ׳ וְהָתַנְיָא: שִׁיעוּר תְּקִיעָה כִּתְרוּעָה! אֲמַר אַבַּיֵי: תַּנָּא דִּידַן קָא חָשֵׁיב תְּקִיעָה דְּכוּלְּהוּ בָּבֵי, וּתְרוּעוֹת דְּכוּלְּהוּ בָּבֵי. תַּנָּא בָּרָא – קָא חָשֵׁיב חַד בָּבָא, וְתוּ לָא.

על המשנה הקובעת את שיעור זמן התקיעה תוהים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] כי שיעור תקיעה כתרועה, ואילו במשנתנו נאמר ששיעור תקיעה כשלוש תרועות! אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי ותרועות דכולהו בבי [התנא שלנו במשנתנו מנה וחשב את התקיעות של כל השערים, המחזורים, וכל התרועות של כל השערים, המחזורים] ושיעור התקיעה (כלומר כל התקיעות) הוא כשיעור התרועות. תנא ברא [התנא של הברייתא] קא חשיב חד בבא ותו לא [החשיב שער מחזור אחד ולא יותר] ושיעור אורך תקיעה אחת הרי הוא כשיעור אורכה של תרועה.

״שִׁיעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלֹשׁ יְבָבוֹת.״ וְהָתַנְיָא: שִׁיעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים!

שיעור תרועה כשלש יבבות. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: שיעור תרועה כשלשה שברים!

אֲמַר אַבַּיֵי: בְּהָא וַדַּאי פְּלִיגִי, דִּכְתִיב: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״ וּמְתַרְגְּמִינַן: יוֹם יְבָבָא יְהֵא לְכוֹן. וּכְתִיב בְּאִימֵיהּ דְּסִיסְרָא ״בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא״. מָר סָבַר: גְּנוּחֵי גָנַח, וּמָר סָבַר: יַלּוּלֵי יַלֵּיל.

אמר אביי: בהא [בזה] ודאי פליגי [חלוקים] התנאים, שאף שבאנו ליישב את הברייתא הראשונה עם המשנה, הרי ברייתא זו מגלה לנו מחלוקת עקרונית, דכתיב [שנאמר]: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו] פסוק זה: "יום יבבא יהא לכון". ומהו לשון "יבבא", דבר זה נלמד וכתיב באימיה [ונאמר על אמו] של סיסרא: "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא" (שופטים ה, כח), והבעיה היא מה הוא אותו הקול הקרוי יבבה. מר [חכם זה] סבר שיבבה היא גנוחי גנח [כקול גניחה] שהוא קול אנחה שבור, ובשופר משמיעים קולות הקרויים שברים. ומר [וחכם זה] סבר שיבבה פירושו ילולי יליל [כקול יללה] ויללות הם קולות ילל קצרים מאד וקצובים, ובקול השופר הוא קרוי תרועה.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁבְּשׁוֹפָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְּרוּעָה״.

לגופם של הדברים תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שתקיעה של ראש השנה היא בשופר — תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט),

אֵין לִי אֶלָּא בַּיּוֹבֵל. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״? שֶׁיִּהְיוּ כָּל תְּרוּעוֹת שֶׁל חֹדֶשׁ שְׁבִיעִי זֶה כָּזֶה.

אין לי אלא שתוקעים שופר ביובל, בראש השנה מנין שתוקעים בשופר? תלמוד לומר: "בחדש השביעי" שאין תלמוד לומר בפסוק זה בחדש השביעי שהרי נאמר ביום הכיפורים, ומה תלמוד לומר המילים "בחודש השביעי" — ללמדנו: שיהיו כל תרועות של חדש שביעי זה — כזה.

וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְפָנֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפָר תְּרוּעָה״. וּמִנַּיִן שֶׁפְּשׁוּטָה לְאַחֲרֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר״.

בפסוק זה נאמר "שופר תרועה", משמע שמשמיעים קול תרועה, ומנין שפשוטה כלומר, קול תקיעה לפניה — תלמוד לומר: "והעברת שופר תרועה" והעברת שופר משמעה — תקיעה בשופר, בקול פשוט. ומנין שפשוטה לאחריה — תלמוד לומר "תעבירו שופר", הרי שוב הזכרת תקיעה לאחר תרועה.

וְאֵין לִי אֶלָּא בַּיּוֹבֵל. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי״.

ואין לי שתוקעים תקיעות בדרך זו אלא ביובל, בראש השנה מנין? תלמוד לומר: "בחדש השביעי",