לְמִנְיָנָא אַחֲרִינָא הוּא? אֲמַר רַב פַּפָּא: ״שְׁנַת עֶשְׂרִים״ ״שְׁנַת עֶשְׂרִים״ לִגְזֵירָה שָׁוָה, מַה הָתָם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא אַף הָכָא לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא.

למנינא אחרינא [למנין אחר] הוא מונה? אמר רב פפא: "שנת עשרים" "שנת עשרים" שנאמר בשני הכתובים לגזירה שוה הוא בא, מה התם [שם] מפרש שהיא שנת עשרים לארתחשסתא, אף הכא [כאן] הכוונה לארתחשסתא.

וּמִמַּאי דְּמַעֲשֵׂה דְּכִסְלֵיו קָדֵים, דִּילְמָא מַעֲשֵׂה דְּנִיסָן קָדֵים?

ושואלים: וממאי [וממה, מנין] יודע אתה שהמעשה של כסליו קדים [הוא שקדם], דילמא [שמא] המעשה של ניסן קדים [הוא שקדם], ואכן מונים אף למלכי אומות העולם מניסן?

לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ: דְּתַנְיָא: דְּבָרִים שֶׁאָמַר חֲנָנִי לִנְחֶמְיָה בְּכִסְלֵיו, אֲמָרַן נְחֶמְיָה לַמֶּלֶךְ בְּנִיסָן.

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אותם דברים שאמר חנני לנחמיה בחודש כסליו, אמרן נחמיה למלך בחודש ניסן.

דְּבָרִים שֶׁאָמַר חֲנָנִי לִנְחֶמְיָה בְּכִסְלֵיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלֵם. וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדוֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלֵם מְפוֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ.״

ומפרטים: דברים שאמר חנני לנחמיה בכסליו — שנאמר: "דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה. ויבא חנני אחד מאחי הוא ואנשים מיהודה ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלים. ויאמרו לי הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפרצת ושעריה נצתו באש" (נחמיה א-ג).

אֲמָרַן נְחֶמְיָה לַמֶּלֶךְ בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב. וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבוֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אוּכְּלוּ בָאֵשׁ.

ודברים אלו הם שאמרן נחמיה למלך בניסן, שנאמר: "ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך יין לפניו ואשא את היין ואתנה למלך ולא הייתי רע לפניו. ויאמר לי המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה אין זה כי אם רע לב ואירא הרבה מאד. ואמר למלך המלך לעולם יחיה מדוע לא ירעו פני אשר העיר בית קברות אבתי חרבה ושעריה אכלו באש.

וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ. וָאֶתְפַּלֵל אֶל אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַּב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבוֹתַי וְאֶבְנֶנָּה. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגָל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכְךָ וּמָתַי תָּשׁוּב. וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן״.

ויאמר לי המלך על מה זה אתה מבקש ואתפלל אל אלהי השמים. ואמר למלך אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך לפניך אשר תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבתי ואבננה. ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו עד מתי יהיה מהלכך ומתי תשוב וייטב לפני המלך וישלחני ואתנה לו זמן" (נחמיה ב א-ו).

מְתִיב רַב יוֹסֵף: ״בְּיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ בַּשִּׁשִׁי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ״. וּכְתִיב: ״בַּשְּׁבִיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד לַחֹדֶשׁ״. וְאִם אִיתָא בַּשְּׁבִיעִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

מתיב [מקשה] רב יוסף על כלל זה שקבע רב חסדא, והלא נאמר: "ביום עשרים וארבעה לחדש בששי בשנת שתים לדריוש המלך" (חגי א, טו) וכתיב [ונאמר]: מיד בסמוך לו: "בשביעי בשנת שתים בעשרים ואחד לחדש היה דבר ה' ביד חגי הנביא לאמור" (חגי ב, א), ואם איתא [יש] מקום להנחה זו שמונים למלכי האומות מחודש תשרי הלא "בשביעי בשנת שלש" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ כָּשֵׁר הָיָה, לְפִיכָךְ מָנוּ לוֹ כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.

אמר ר' אבהו: יש לומר, כי כורש מלך כשר היה, ולפיכך מנו לו את חשבון שנות מלכותו כשנות מלכי ישראל, מחודש ניסן.

מַתְקִיף לָהּ רַב יוֹסֵף: חֲדָא דְּאִם כֵּן קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, דִּכְתִיב: ״וְשֵׁיצִיא בֵּיתָא דְּנָא עַד יוֹם תְּלָתָא לַיֶּרַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שִׁית לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא״, וְתַנְיָא: בְּאוֹתוֹ זְמַן לַשָּׁנָה הַבָּאָה עָלָה עֶזְרָא מִבָּבֶל וְגָלוּתוֹ עִמּוֹ. וּכְתִיב: ״וַיָּבֹא יְרוּשָׁלֵם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי הִיא שְׁנַת הַשְּׁבִיעִית לַמֶּלֶךְ.״ וְאִם אִיתָא שְׁנַת הַשְּׁמִינִית מִיבָּעֵי לֵיהּ!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף על תירוץ זה: חדא [אחת] יש להקשות — שאם כן קשו קראי אהדדי [קשים הכתובים זה על זה], דכתיב [שנאמר]: "ושיציא ביתה דנה עד יום תלתה לירח אדר די היא שנת שת למלכות דריוש מלכא" [ונגמר בית זה עד יום שלושה לחודש אדר שהוא שנת שש למלכות דרויש המלך] (עזרא ו, טו), ותניא [ושנויה ברייתא]: באותו זמן לשנה הבאה עלה עזרא מבבל וגלותו, בני הגולה שהעלה, עמו. וכתיב [ונאמר]: במקרא: "ויבא ירושלים בחדש החמישי היא שנת השביעית למלך" (עזרא ז, ח) ואם איתא [יש] מקום לסברה שחדשי מלכותו נמנו כשל מלכי ישראל מחודש ניסן — הלא "שנת השמינית" מיבעי ליה [היה צריך לו לומר]!

וְעוֹד: מִי דָּמֵי? הָתָם כּוֹרֶשׁ, הָכָא דָּרְיָוֶשׁ! תָּנָא: הוּא כּוֹרֶשׁ הוּא דָּרְיָוֶשׁ, הוּא אַרְתַּחְשַׁסְתְּא. כּוֹרֶשׁ שֶׁמֶּלֶךְ כָּשֵׁר הָיָה. אַרְתַּחְשַׁסְתְּא עַל שֵׁם מַלְכוּתוֹ. וּמַה שְּׁמוֹ? דָּרְיָוֶשׁ שְׁמוֹ.

ועוד יש להקשות על דברי רבי אבהו: מי דמי [האם דומה] הדבר בפסוקים? והלא התם [שם] מדובר בכורש, ואילו הכא [כאן] מדובר בדריוש, ועל דריוש הלא לא אמרו שהיה מלך כשר! ומשיבים: זה אינו קשה, כי תנא [שנה החכם]: הוא כורש, הוא דריוש, הוא ארתחשסתא, וכולם שמות וכינויים של מלך אחד. ומפרטים: כורש הוא נקרא, מתוך שמלך כשר היה (כורש בחילוף אותיות — כשר), ונקרא ארתחשסתא, על שם מלכותו — שהוא תוארו המלכותי, ומה שמו האמיתי — דריוש שמו.

מִכָּל מָקוֹם קַשְׁיָא! אֲמַר רַבִּי יִצְחָק: לָא קַשְׁיָא; כָּאן קוֹדֶם שֶׁהֶחְמִיץ, כָּאן לְאַחַר שֶׁהֶחְמִיץ.

ומקשים: מכל מקום קשיא [הרי קשה], שממקום אחד נראה שנמנו שנות מלכותו מחודש ניסן ובמקום אחר רואים שמניינן מחודש תשרי! אמר ר' יצחק, לא קשיא [אין זה קשה], ויש לפרש: כאן שמנו לו מחודש ניסן כמלכי ישראל, מדובר קודם שהחמיץ (שהתקלקל), כאן שמנו לו כמלכי גוים, מדובר לאחר שהחמיץ.

מַתְקִיף לָהּ רַב כָּהֲנָא: וּמִי הֶחֱמִיץ? וְהָכְתִיב:

מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: ומי [והאם] החמיץ וקלקל מעשיו כאשר עלה עזרא? והכתיב [והרי נאמר]: