בִּרְכַּת הַלֶּחֶם שֶׁל מַצָּה, וּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁל קִידּוּשׁ הַיּוֹם, מַהוּ? כֵּיוָן דְּחוֹבָה הוּא – מַפִּיק, אוֹ דִּלְמָא, בְּרָכָה לָאו חוֹבָה הִיא?

ברכת הלחם שמברכים "המוציא" לפני אכילת מצה, וברכת היין של קידוש היום בשבת ובחג מהו לענין זה? וצדדי השאלה: כיון שחובה הוא לברך ברכות אלה משום המצוה שבדבר, אם כן הריהו מפיק [מוציא] אחרים ידי חובה אף שהוא עצמו כבר יצא, או דלמא [שמא] כיון שהברכה עצמה לאו [לא] חובה היא [חובה], שהחובה היא באכילה ושתיה, אם כן כיון שכבר יצא ידי חובתו ועיקר הברכה אינה אלא על הנאת האכילה ושתיה — שוב אינו יכול להוציא אחרים.

תָּא שְׁמַע: דְּאָמַר רַב אַשִׁי: כִּי הָוֵינַן בֵּי רַב פַּפִּי הֲוָה מְקַדֵּשׁ לָן, וְכִי הֲוָה אָתֵי אֲרִיסֵיהּ מִדַּבְרָא הֲוָה מְקַדֵּשׁ לְהוּ.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר, שכן אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית אצל] רב פפי, הוה מקדש לן [היה עושה קידוש עבורנו] וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו [וכאשר היו באים אריסיו מן השדה היה מקדש להם], הרי שרשאי אדם לחזור ולקדש ואף לברך על היין, אף כאשר יצא כבר ידי חובה.

תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא יִפְרוֹס אָדָם פְּרוּסָה לָאוֹרְחִין אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל עִמָּהֶם. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ, כְּדֵי לְחַנְּכָן בַּמִּצְו‍ֹת. וּבַהַלֵּל וּבַמְּגִילָּה אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא – מוֹצִיא. הדרן עלך ראוהו בית דין

תנו רבנן [שנו חכמים]: לא יפרוס אדם פרוסה ויברך לאורחין, אלא אם כן הריהו אוכל עמהם ומברך בעצם עבור עצמו, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו ומברך, כדי לחנכן במצות, שידעו כיצד מברכים. ובהלל ובמגילה אף על פי שיצא ידי חובה — יכול לקרוא בשנית ומוציא בכך אחרים ידי חובתם.

מתני׳ יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִין, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.

וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵירָה עַל יַבְנֶה: שֶׁכָּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבוֹא – תּוֹקְעִין; וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבָד.

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת — במקדש היו תוקעין בשופר, כבכל ראש השנה, אבל לא תוקעים במדינה מחוץ לתחום המקדש. משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אף בשבת בכל מקום שיש בו בית דין של עשרים ושלושה דיינים. אמר ר' אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי תקנה זו אלא ביבנה בלבד, שבה שכנה באותו זמן הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד, אבל לא במקום אחר. אמרו לו: אחד יבנה, ואחד כל מקום שיש בו בית דין.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר לַחְמָא אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״. לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת; כָּאן – בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּחוֹל.

ומוסיפים: ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבניינה יתירה על יבנה שגם לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי היה הבדל בדין: שכל עיר שהיא רואה את ירושלים ושומעת תקיעת שופר מירושלים וקרובה אליה ויכולה לבוא לירושלים — תוקעין אף בה בשופר, שהיא כנספחת לירושלים. וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד, ולא מחוץ לתחום בית הדין.

אָמַר רָבָא: אִי מִדְּאוֹרַיְיתָא הִיא – בַּמִּקְדָּשׁ הֵיכִי תָּקְעִינַן? וְעוֹד הָא לָאו מְלָאכָה הִיא דְּאִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוּטֵי!

שואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שבשבת לא יתקעו בשופר? אמר ר' לוי בר לחמא אמר ר' חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר לגבי ראש השנה: "שבתון זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד), משמע שיש רק להזכיר את ענין התרועה, אבל אין תוקעים בפועל. וכתוב אחד אומר: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א) — תרועה ממש, והדברים לכאורה סותרים! ויש לתרץ, לא קשיא [אינו קשה]; כאן — ביום טוב שחל להיות בשבת אין תוקעים, ויש רק זכרון תרועה, כאן — ביום טוב שחל להיות בחול — תוקעים.

דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל: ״כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַּעֲשׂוּ״ – יָצְתָה תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּרְדִיַּית הַפַּת, שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה.

אמר רבא והקשה על טעם זה: אי מדאורייתא [אם מן התורה] היא חלוקה זו בין שבת לחול, אם כן, במקדש היכי תקעינן [כיצד תוקעים אנו]? שאם הדבר אסור מן התורה כיצד הותר במקדש? ועוד: תקיעת שופר הא לאו [הרי לא] מלאכה היא, דאיצטריך קרא למעוטי [שהצטרך הכתוב למעט אותה], שאף שאסרוה חכמים בשבת, אינה בכלל מלאכה האסורה מן התורה, ואין מסתבר שבא הכתוב לאוסרה עלינו.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: מִדְּאוֹרַיְיתָא מִישְׁרָא שָׁרֵי, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר בֵּיהּ, כִּדְרַבָּה. דְּאָמַר רַבָּה: הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר; גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַבָּקִי לִלְמוֹד, וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.

דתנא דבי [שכן שנה החכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא זו: נאמר, "כל מלאכת עבדה לא תעשו" (במדבר כט, א), יצתה מכללן תקיעת שופר ורדיית הפת מן התנור שהיא חכמה ואומנות, אבל אינה מלאכה ואינה בגדר איסורי המלאכה. ואם כן, אין לפרש שתקיעת שופר אסורה מן התורה.

וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּלוּלָב, וְהַיְינוּ טַעְמָא דִּמְגִילָּה.

אלא אמר רבא יש לדחות את ההסבר הזה, ולומר: מדאורייתא מישרא שרי [מן התורה מותר] לתקוע בראש השנה אף כשחל בשבת, ורבנן הוא דגזור ביה [וחכמים הם שגזרו בו, בדבר זה] כפי הסברו של רבה. שאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואולם אין הכל בקיאין בתקיעת שופר כיצד לתקוע, גזירה שמא יטלנו את השופר בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ושמא ישכח ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים בשבת, ונמצא מחלל את השבת. ולכן גזרו שלא יתקעו בשבת.

״מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וכו׳.״ תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת חָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְהָיוּ כָּל הֶעָרִים מִתְכַּנְּסִין. אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְנֵי בְּתֵירָה: נִתְקַע. אָמְרוּ לוֹ: נָדוּן.

והיינו טעמא [וזהו הטעם] של לולב, שאין נוטלים אותו בשבת, והיינו טעמא [וזהו הטעם] של מגילה, מגילת אסתר, שאין קוראים בה בשבת, הכל מתוך החשש שמא יטלטלו את אלה ארבע אמות ברשות הרבים.

אָמַר לָהֶם: נִתְקַע וְאַחַר כָּךְ נָדוּן. לְאַחַר שֶׁתָּקְעוּ אָמְרוּ לוֹ: נָדוּן! אָמַר לָהֵם: כְּבָר נִשְׁמְעָה קֶרֶן בְּיַבְנֶה, וְאֵין מְשִׁיבִין לְאַחַר מַעֲשֶׂה:

שנינו במשנה: משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו ביבנה. מעשה זה מובא בפירוט יתר בברייתא הבאה, תנו רבנן [שנו חכמים]: פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת, והיו כל הערים מתכנסין למקום הסנהדרין ביבנה לתפילת החג. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה, שהיו גדולי הדור: נתקע כמו שהיו נוהגים במקדש! אמרו לו: נדון אם מותר הדבר או לא.

״אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.״ אָמְרוּ לוֹ הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!

אמר להם: מוטב שנתקע, ואחר כך כשיהיה פנאי נדון בדבר. לאחר שתקעו, אמרו לו: נדון! אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, שכבר נשמעה תקיעת השופר, ואין משיבין לאחר מעשה. שאם כבר נעשה מעשה ברבים, אין ראוי לבוא להתדיין ולומר שעשו זאת בטעות.

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בֵּי דִּינָא דְּאַקְרַאי.

עוד שנינו במשנה: אמר ר' אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיתקעו בראש השנה שחל להיות בשבת מחוץ לגבולות המקדש, אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין. ושואלים: דעה זו ש אמרו לו החכמים לר' אלעזר הלא היינו [היא היא] דעת התנא קמא [הראשון], ומה טעם לחזור ולספר שאמרו את דברי התנא הראשון?

״אָמְרוּ לוֹ: אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין.״ אָמַר רַב הוּנָא:

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] בין שיטת התנא הראשון במשנתנו, והשיטה שלפיה אמרו חכמים דבריהם לר' אלעזר — לגבי בי דינא דאקראי [בית דין של ארעי], בית דין שאיננו קבוע במקום מסויים, שלדעת תנא קמא תוקעים אף שם ולדעת החכמים שאמרו לו — אין לתקוע אלא במקום בית דין קבוע, כמו יבנה בשעתה.