אֲבָל הָכָא – ״זִכְרוֹן תְּרוּעָה״ כְּתִיב, וְהַאי מִתְעַסֵּק בְּעָלְמָא הוּא. קָא מַשְׁמַע לָן. אַלְמָא קָסָבַר רָבָא: מִצְו‍ֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּונָה.

אבל הכא [כאן] בשופר הלא "זכרון תרועה" (ויקרא כג, כד) כתיב [נאמר], וזכרון צריך שיהיה מתוך תודעה, והאי [וזה] הלא מתעסק בעלמא [בלבד] הוא, ואין כוונתו למצוה כלל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הכוונה מעכבת אפילו במצוה זו. ומסכמים: אלמא קסבר [מכאן נובע, שסבר] רבא כי מצות אין צריכות כוונה, שיוצא ידי חובה גם אם לא התכוון בשעת עשיית המצוה כדי לצאת.

אֵיתִיבֵיהּ: הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וְהִגִּיעַ זְמַן הַמִּקְרָא, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ – יָצָא; וְאִם לָאו – לֹא יָצָא. מַאי לָאו – כִּוֵּון לִבּוֹ לָצֵאת?

איתיביה [הקשו לו] ממה ששנינו במשנה: היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא של קריאת שמע, אם כוון לבו — יצא, ואם לאו — לא יצא. ונדייק: מאי לאו [האם לא], כוון לבו, פירושו: לצאת ידי חובה, ואם לא כיוון לבו — לא יצא, משמע שמצוות צריכות כוונה!

לֹא, לִקְרוֹת. לִקְרוֹת? הָא קָא קָרֵי! בְּקוֹרֵא לְהַגִּיהַּ.

ודוחים: לא, הכוונה היתה: אם כיוון לבו לקרות. על תשובה זו תוהים: לקרות?! הא קא קרי [הרי הוא כבר קורא] שהרי לשון המשנה "היה קורא בתורה"! ומשיבים: כאן מדובר באדם שהיה קורא כדי להגיה את הספר, שאינו קורא כדרכו אלא בשינוי הברות, לבדוק אם אומנם הספר מוגה, ואם הזדמן שקרא פרשת שמע וכיוון לקרות כהלכתה — הרי זה יצא.

תָּא שְׁמַע: הָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ – יָצָא; וְאִם לָאו – לֹא יָצָא. מַאי לָאו: אִם כִּוֵּון לִבּוֹ – לָצֵאת!

ומציעים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממשנתנו: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו — יצא, ואם לאו — לא יצא. מאי לאו [האם לא] הכוונה שכוון לבו לצאת ידי חובה? הרי שמצוות צריכות כוונה!

לֹא, לִשְׁמוֹעַ. לִשְׁמוֹעַ? וְהָא שָׁמַע! סָבוּר: חֲמוֹר בְּעָלְמָא הוּא.

ודוחים: לא, הכוונה היא אם כיון לבו לשמוע. ותוהים: לשמוע?! הא [והרי] נאמר במשנה במפורש ששמע את קול השופר! ומשיבים: סבור הוא, שקול חמור בעלמא [סתם] הוא ששמע,

אֵיתִיבֵיהּ: נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ, מַשְׁמִיעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ – לֹא יָצָא, עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וּמַשְׁמִיעַ. בִּשְׁלָמָא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ – כְּסָבוּר חֲמוֹר בְּעָלְמָא הוּא. אֶלָּא נִתְכַּוֵּון שׁוֹמֵעַ וְלֹא נִתְכַּוֵּון מַשְׁמִיעַ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? לָאו בְּתוֹקֵעַ לָשִׁיר?

שאם לא ידע השומע שהוא שומע קול שופר אלא סבר שקול אחר הוא — לא יצא, אבל די אכן רק בידיעה שזה קול שופר. איתיביה [הקשו לו] ממה ששנינו בברייתא: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע — לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. ומעתה, בשלמא [נניח] לענין נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע יתכן הדבר לפי שיטת רבא — כסבור, קול חמור בעלמא [סתם] הוא ששמע ולא שם לבו לכך, אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה [היאך מוצא אתה אותה] לאו [האם לא] הכוונה כשהוא תוקע לשיר ולא למצוה, ואם כן משמע מכאן שהמשמיע צריך להתכוון למצוה!

דִּלְמָא דְּקָא מְנַבַּח נַבּוּחֵי.

ודוחים: דלמא דקא מנבח נבוחי [שמא הכוונה היא כמנבח נביחות], כלומר, איננו תוקע כדרך התקיעה הראויה, אלא כמתעסק בלבד בשופר, ועלו בידו תקיעות בלא מתכוון.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה הַיָּשֵׁן בַּשְׁמִינִי בַּסּוּכָּה יִלְקֶה!

אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, לשיטתך שאין אדם צריך לכוון לצאת ידי מצוה, הישן בשמיני של חג הסוכות, כלומר: לאחר סיום חג הסוכות, בתוך הסוכה — ילקה, שהרי הוא עובר בכך על "בל תוסיף" שהוסיף יום אחד על המצוה הכתובה בתורה, שהרי לשיטת רבא גם אם לא התכוון לקיים מצות סוכה אלא ישן בסוכה מטעם אחר — עצם שהייתו בסוכה היא עצמה מצוה, ואם עשאה שלא בזמנה, הרי שעובר משום "בל תוסיף"!

אָמַר לוֹ: שֶׁאֲנִי אוֹמֵר מִצְו‍ֹת אֵינוֹ עוֹבֵר עֲלֵיהֶן אֶלָּא בִּזְמַנָּן.

אמר לו רבא: שאני אומר: מצות, אינו עובר עליהן ב"בל תוסיף", אלא אם היתה תוספת מעשה המצוה בזמנן, אולם אם היתה תוספת זו שלא בזמן הראוי לקיום מצוה זו — אין בכך משום "בל תוסיף". והוא הדין כאן בנוגע לישן בסוכה בשמיני שמאחר ובשמיני אין קיימת עוד מצות סוכה, לכן שנתו בסוכה אינה מהווה תוספת למצוה — שכבר אין מצוה בדבר.

מְתִיב רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: מִנַּיִן לַכֹּהֵן שֶׁעוֹלֶה לַדּוּכָן, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְנָתְנָה לִי תּוֹרָה רְשׁוּת לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל – אוֹסִיף בְּרָכָה אַחַת מִשֶּׁלִּי, כְּגוֹן: ״ה׳ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם יוֹסֵף עֲלֵיכֶם״? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוֹסִיפוּ עַל הַדָּבָר״. וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּבָרֵיךְ לֵיהּ – עָבְרָה לֵיהּ זִמְנֵיהּ, וְקָתָנֵי דְּעָבַר!

מתיב [מקשה על כך] רב שמן בר אבא, ממה ששנינו: מנין לכהן שעולה לדוכן לברך ברכת כהנים, שלא יאמר: הואיל ונתנה לי התורה רשות לברך את ישראל, אוסיף ברכה אחת משלי, שאינה מנוסח ברכת הכהנים האמורה בתורה, כגון שמברך: "ה' אלהי אבותכם יסף עליכם" (דברים א, יא) — תלמוד לומר: "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם " (דברים ד, ב). והא הכא [והרי כאן] בכהן, כיון דבריך ליה [שברך] כבר את ברכת הכהנים — עברה ליה זמניה [לו שעתו לברך] ולשיטת רבא לאחר זמן המצוה אין עובר משום "בל תוסיף", ובכל זאת קתני [שנה] שעבר!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּדְלָא סִיֵּים.

ומתרצים לשיטת רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו] — בשלא סיים את נוסח הברכה הראוי והוסיף לאחריו כרצונו, אלא הוסיף בתוך סדר הברכות.

וְהָתַנְיָא: סִיֵּים! סִיֵּים בְּרָכָה אַחַת.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] באותו ענין עצמו במפורש לשון סיים! ומתרצים: סיים ברכה אחת, כלומר, את הפסוק הראשון של ברכת כהנים, ועדיין יש לו שתים אחרות לברך.

וְהָתַנְיָא: סִיֵּים כָּל בִּרְכוֹתָיו! שָׁאנֵי הָכָא, כֵּיוָן דְּאִלּוּ מִתְרַמֵּי לֵיהּ צִבּוּרָא אַחֲרִינָא – הָדַר מְבָרֵךְ, כּוּלֵּיהּ יוֹמָא זִמְנֵיהּ הוּא.

ומקשים עוד: והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת בענין זה: סיים כל ברכותיו! ומתרצים: שאני הכא [שונה כאן] בברכת כהנים, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא [שאם יזדמן לו ציבור אחר] — הדר [הריהו חוזר] ומברך, אם כן כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו] הוא ולא עבר זמן המצוה, ומכיון שכך, אם הוסיף ברכה מדעתו, אף לאחר שסיים — עדיין הדבר נחשב כבזמנו ועובר משום "בל תוסיף".

וּמְנָא תֵּימְרָא? דִּתְנַן: הַנִּיתָּנִין בְּמַתָּנָה אַחַת שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּנִיתָּנִין מַתָּנָה אַחַת – יִנָּתְנוּ מַתָּנָה אַחַת. מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַרְבַּע, יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע.

והעיר רבא: מנא תימרא [ומניין תאמר] סברה זו שמצוה שמותר לעשותה פעם נוספת, כל היום נחשב כזמנה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: אותם קרבנות הניתנין במתנה אחת, כלומר, שזורקים את דמם על המזבח רק פעם אחת (כגון בכור או מעשר) שנתערבו בדם של קרבנות אחרים הנתנין מתנה אחת — ינתנו הדמים המעורבים כולם מתנה אחת. נתערבו דמים הניתנים מתן ארבע, שמזים מהם ארבע פעמים על ארבע קרנות המזבח כגון עולה, שנתערבו באחרים שאף הם ממחוייבי מתן ארבע — ינתנו כולם במתן ארבע.

מַתַּן אַרְבַּע בְּמַתַּן אַחַת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַרְבַּע. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִנָּתְנוּ בְּמַתַּן אַחַת.

אולם אם נתערבו קרבנות שהם מחוייבי מתן ארבע באלה שהם מחוייבי מתן אחת, ר' אליעזר אומר: ינתנו כולם במתן ארבע, ר' יהושע אומר: ינתנו במתן אחת.

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל ״בַּל תִּגְרַע״! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֲרֵי הוּא עוֹבֵר עַל ״בַּל תּוֹסִיף״.

אמר לו ר' אליעזר לר' יהושע : אם כדבריך — הרי הוא עובר על "בל תגרע" שהרי מאחר שחייב היה לתת על חלק מהם ארבע מתנות ונתן רק אחת, הרי שעבר בכך על "בל תגרע"! אמר לו ר' יהושע: לדבריך הרי הוא עובר על "בל תוסיף" לגבי הקרבנות שחובתם רק במתנה אחת!

אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: לֹא נֶאֱמַר ״בַּל תּוֹסִיף״ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא נֶאֱמַר ״בַּל תִּגְרַע״ אֶלָּא כְּשֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ.

אמר לו ר' אליעזר: לא נאמר "בל תוסיף" אלא כשהוא בעצמו, אם היה נותן קרבן הטעון מתנה אחת בארבע מתנות, אבל בתערובת אין בכך איסור. אמר לו ר' יהושע: אף אני אומר כשיטתך, לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בעצמו.

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כְּשֶׁלֹּא נָתַתָּ – עָבַרְתָּ עַל ״בַּל תִּגְרַע״, וְלֹא עָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדְךָ. כְּשֶׁנָּתַתָּ – עָבַרְתָּ עַל ״בַּל תּוֹסִיף״, וְעָשִׂיתָ מַעֲשֶׂה בְּיָדְךָ!

ועוד אמר ר' יהושע: כשלא נתת, גם אם עברת על "בל תגרע", הרי לא עשית מעשה בידך, שהרי זו רק הימנעות מעשייה, ואילו כשנתת כולם במתן ארבעה — עברת על "בל תוסיף" ועשית מעשה בידך.

וְהָא הָכָא, כֵּיוָן דְּיָהֵיב לֵיהּ מַתָּנָה מִבְּכוֹר – עָבְרָה לֵיהּ לְזִמְנֵיהּ, וְקָתָנֵי דְּעָבַר מִשּׁוּם ״בַּל תּוֹסִיף״. לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִתְרַמֵּי לֵיהּ בּוּכְרָא אַחֲרִינָא הָדַר מַזֶּה מִינֵּיהּ, כּוּלֵּיהּ יוֹמָא זִמְנֵיהּ?

עד כאן מהלך הדברים במשנה, ומכאן מנסה רבא להסיק: והא הכא [והרי כאן] כיון דיהיב ליה [שנתן כבר] את המתנה האחת של הבכור כפי הראוי, הלא עברה ליה לזמניה [עבר זמנו] שהרי סיים כבר את מצות נתינת הדם של הבכור, ובכל זאת קתני [שנה] שם שעבר משום "בל תוסיף", לאו משום דאמרינן [האם לא משום שאומרים אנו] נימוק זה: כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא [שאם היה מזדמן לו בכור אחר] להקריבו — הדר [היה חוזר] ומזה מיניה [ממנו], אם כן כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו הוא] למצות הזייה.

מִמַּאי? דִּלְמָא קָסָבַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִצְוֹת עוֹבֵר עֲלֵיהֶן אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן.

את ההוכחה הזאת דוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה שזה כן? דלמא קסבר [שמא סבר] ר' יהושע כי מצות עובר עליהן משום "בל תוסיף" אפילו שלא בזמנן, ואין להוכיח איפוא מכאן.

אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא מַאי טַעָמָא שָׁבֵיק מַתְנִיתִין וּמוֹתִיב מִבָּרַיְיתָא? לוֹתִיב מִמַּתְנִיתִין! מַתְנִיתִין מַאי טַעְמָא לָא מוֹתִיב? כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִתְרַמֵּי לֵיהּ בּוּכְרָא אַחֲרִינָא בָּעֵי מַזֶּה מִינֵּיהּ, כּוּלֵּיהּ יוֹמָא זִמְנֵיהּ הוּא. בָּרַיְיתָא נַמִי, כֵּיוָן דְּאִי מִתְרַמֵּי צִבּוּרָא אַחֲרִינָא – הָדַר מְבָרֵךְ, כּוּלֵּיהּ יוֹמָא זִמְנֵיהּ!

ומסבירים: אנן הכי קאמרינן [אנו כך אמרנו], כלומר, כך רצינו לומר בהבאת משנה זו: רב שמן בר אבא מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב [מה טעם הניח את משנתנו לגבי מתנות והקשה] מברייתא, לותיב ממתניתין [שיקשה ממשנתנו] שהרי היא מוסמכת יותר! אלא מתניתין מאי טעמא [ממשנתנו מה טעם] לא מותיב [מקשה] — משום שהוא יודע שאפשר להשתמש בנימוק כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה [שאם היה מזדמן לו בכור אחר היה צריך להזות ממנו] ולכן כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו] הוא, אם כן, בברייתא נמי [גם כן] כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא [כיון שאם היה מזדמן ציבור אחר] הדר [היה חוזר] ומברך — כוליה יומא זמניה [כל היום זמנו הוא].

וְרַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: הָתָם – לָא סַגִּי דְּלָא יָהֵיב; הָכָא – אִי בָּעֵי – מְבָרֵךְ, אִי בָּעֵי – לָא מְבָרֵךְ.

ומסבירים: ורב שמן בר אבא שהקשה מן הברייתא ולא מן המשנה מה דעתו? התם לא סגי דלא יהיב [שם אינו יכול שלא יתן] שאם מזדמן לו בכור — חייב הוא לתת מדמו ואם כן ודאי שלענין זה כל היום זמנו, אולם הכא [כאן] אי בעי [אם רוצה] — מברך, אי בעי [אם רוצה] — לא מברך, גם אם הזדמן ציבור אחר, שחובתו היא לברך רק פעם אחת.

רָבָא אָמַר: לָצֵאת – לָא בָּעֵי כַּוָּונָה; לַעֲבוֹר – בָּעֵי כַּוָּונָה.

רבא עצמו אמר שאין כאן קושיה מתחילה, כי כדי לצאת ידי חובה לא בעי [אין צורך] בכוונה, אולם אם רוצה אדם לעבור משום "בל תוסיף" או "בל תגרע" — בעי [צריך] כוונה לצאת ידי חובת מצוה כדי שיעבור בכך.

וְהָא מַתַּן דָּמִים לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דְּלַעֲבוֹר, וְלָא בָּעֵי כַּוָּונָה! אֶלָּא אָמַר רָבָא: לָצֵאת – לָא בָּעֵי כַּוָּונָה; לַעֲבוֹר, בִּזְמַנּוֹ – לָא בָּעֵי כַּוָּונָה; שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ – בָּעֵי כַּוָּונָה.

ומקשים: והא [והרי] מתן דמים לדעת ר' יהושע שהוא לעבור, ובכל זאת לא בעי [אינו צריך] כוונה לעבור, שהרי לדעתו אם הוסיף בדמים יותר מן המתנות הראויות הרי הוא עובר! אלא אמר רבא, יש לדחות את מה שאמרנו ולומר בנוסח אחר: כדי לצאת — לא בעי [אין צורך] בכוונה, אולם לעבור על "בל תוסיף", אם היה זה בזמנו — לא בעי [אין צריך] כוונה ועובר, וכפי שאמר ר' יהושע, אבל אם מוסיף או גורע שלא בזמנו כגון ביום שמיני של סוכות — בעי [צריך] כוונה לצאת, ואם אינו מתכוון — אינו עובר.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְשַׁמָּעֵיהּ:

לעצם ענין כוונת התקיעות מסופר: אמר ליה [לו] ר' זירא לשמעיה [לשמשו]: