נִיקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה – פָּסוּל; וְאִם לָאו – כָּשֵׁר. הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר, אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת, אוֹ לְתוֹךְ הַפִּיטָס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע – יָצָא; וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע – לֹא יָצָא.

ניקב השופר וסתמו, אם הנקב מעכב ומשנה את קול התקיעה — פסול, ואם לאו [לא] — כשר. התוקע לתוך הבור, או לתוך הדות (בור העשוי בבנין), או לתוך הפיטס (כד גדול מאוד), אם קול שופר בלבד שמע — יצא, ואם קול הברה (הד היוצא על ידי הפיטס או הבור) שמע — לא יצא.

וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת אוֹ שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִילָּה, אִם כִּוֵּון לִבּוֹ – יָצָא; וְאִם לָאו – לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּון לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִּוֵּון לִבּוֹ.

וכן, מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו — יצא, ואם לאו — לא יצא. ועל פי הלכה זו יתכן מקרה ששמעו שנים, ועם כל זה האחד יצא ידי חובתו והשני לא יצא. ואף על פי שזה שמע וזה שמע, מכל מקום זה כוון לבו לצאת ידי חובתו בשעה ששמע ולכן אכן יצא, וזה לא כוון לבו ולכן לא יצא.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אָרוֹךְ וְקִצְּרוֹ – כָּשֵׁר; גֵּרְדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ – כָּשֵׁר; צִיפָּהוּ זָהָב, בִּמְקוֹם הֲנָחַת פֶּה – פָּסוּל; שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם הֲנָחַת פֶּה – כָּשֵׁר. צִיפָּהוּ זָהָב מִבִּפְנִים – פָּסוּל. מִבַּחוּץ – אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה – פָּסוּל; וְאִם לָאו – כָּשֵׁר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: היה השופר ארוך וקצרו — הרי זה כשר. גרדו את השופר מעוביו כל כך עד שהעמידו על גלדו (עורו) בלבד — הרי זה כשר. אם ציפהו זהב במקום הנחת פה — הרי זה פסול, שלא במקום הנחת פה — כשר. ציפהו זהב מבפנים — הרי זה פסול לפי שאין שומעים אז קול שופר אלא קול היוצא מכלי זהב. ציפהו זהב מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה לפני הציפוי — הרי זה פסול, ואם לאו [לא] — אינו אלא כקישוט וכשר.

נִיקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה – פָּסוּל; וְאִם לָאו – כָּשֵׁר. נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר, אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע – יָצָא; וְאִם קוֹל חִיצּוֹן שָׁמַע – לֹא יָצָא.

ניקב השופר וסתמו, אם מעכב את התקיעה על ידי הסתימה — פסול, ואם לאו — כשר. נתן שופר בתוך שופר ותקע, אם את קול השופר הפנימי שמע — יצא שהרי שופר אחד הוא, ואם את קול השופר החיצון שמע — לא יצא לפי שהקול יוצא בין שני השופרות כאחד.

תָּנוּ רַבָּנַן: גֵּרְדוֹ, בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ – כָּשֵׁר. גֵּרְדוֹ וְהֶעֱמִידוֹ עַל גִּלְדּוֹ – כָּשֵׁר. הִנִּיחַ שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפָר, אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע – יָצָא; וְאִם קוֹל חִיצּוֹן שָׁמַע – לֹא יָצָא. הֲפָכוֹ וְתָקַע בּוֹ – לֹא יָצָא.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: גרדו, בין מבפנים בין מבחוץ — כשר. גרדו עד כדי כך שהעמידו רק על גלדו (עורו) בלבד — כשר. הניח שופר בתוך שופר ותקע בו, אם את קול השופר הפנימי שמע — יצא, ואם את קול החיצון שמע — לא יצא. הפכו את השופר ותקע בו — לא יצא.

אָמַר רַב פַּפָּא: לָא תֵּימָא דְּהַפְכֵיהּ כְּכִתּוּנָא, אֶלָּא שֶׁהִרְחִיב אֶת הַקָּצָר וְקִיצֵּר אֶת הָרָחָב. מַאי טַעְמָא? כִּדְרַב מַתָּנָה, דְּאָמַר רַב מַתָּנָה: ״וְהַעֲבַרְתָּ״ – דֶּרֶךְ הַעֲבָרָתוֹ בָּעֵינַן.

אמר רב פפא: לא תימא [תאמר] דהפכיה ככתונא [שהפכו, את השופר ככתונת], כלומר, שהפך שיהיה חלקו הפנימי בחוץ וחלקו החיצוני בפנים, אלא הכוונה היא שהרחיב את הצד הקצר (הצר) וקיצר (הצר) את הרחב. מאי טעמא [מה הטעם] של דין אחרון זה — כדברי רב מתנה, שאמר רב מתנה: נאמר, "והעברת שופר תרועה " (ויקרא כה, ט), ללמדנו: דרך העברתו בעינן [צריכים אנו] שיהא השופר כדרך שהוא עובר בראש הבהמה, ואם עשה בשינוי — פסול.

״דִּיבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת פָּסוּל״. תָּנוּ רַבָּנַן: הוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – פָּסוּל. נִיקַּב וּסְתָמוֹ, בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – פָּסוּל. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בְּמִינוֹ – כָּשֵׁר; שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ – פָּסוּל.

שנינו במשנה: שאם דיבק שברי שופרות — פסול. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: הוסיף עליו על השופר כל שהוא, בין שהוסיף עליו במינו ממין השופר בין שלא במינו — הרי זה פסול. ניקב השופר וסתמו, בין במינו בין שלא במינו — פסול. ר' נתן אומר: אם סתמו במינו — כשר, אם שלא במינו — פסול.

בְּמִינוֹ כָּשֵׁר – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ. מִכְּלָל דְּשֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר רוּבּוֹ – פָּסוּל.

על כך אמרו: במינו כשר — אמר ר' יוחנן: והוא שנשתייר רובו של השופר שלם והוסיף בו רק טלאי קטן משופר אחר. ומכלל הדברים הללו למדים אנו, שאם סתמו שלא במינו, אף על פי שנשתייר רובו — פסול.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵּיפָא: שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, פָּסוּל – אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְהוּא שֶׁנִּפְחַת רוּבּוֹ. מִכְּלָל דִּבְמִינוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּפְחַת רוּבּוֹ – כָּשֵׁר.

איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונה דבר זה על סופה] של אותה משנה. ששנינו: אם סתם את השופר שלא במינו — פסול, אמר ר' יוחנן: והוא שנפחת רובו של השופר. מכלל הדברים אתה שומע, שאם סתמו ודבקו במינו, אף על פי שנפחת רובו — כשר.

צִיפָּהוּ זָהָב, מִבִּפְנִים – פָּסוּל; מִבַּחוּץ – אִם נִשְׁתַּנָּה קוֹלוֹ מִכְּמוֹת שֶׁהָיָה – פָּסוּל; וְאִם לָאו – כָּשֵׁר. נִסְדַּק לְאוֹרְכּוֹ – פָּסוּל; לְרוֹחְבּוֹ – אִם נִשְׁתַּיֵּיר בּוֹ שִׁיעוּר תְּקִיעָה – כָּשֵׁר; וְאִם לָאו – פָּסוּל.

ציפהו זהב, מבפנים — פסול. ציפהו מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה — פסול, ואם לאו — כשר. אם נסדק השופר לאורכו — פסול. ואם נסדק לרוחבו — רואים. אם נשתייר בחלק השופר שאינו סדוק שיעור תקיעה — הרי זה כשר, ואם לאו — פסול.

וְכַמָּה שִׁיעוּר תְּקִיעָה? פֵּירַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: כְּדֵי שֶׁיֹּאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵרָאֵה לְכָאן וּלְכָאן. הָיָה קוֹלוֹ דַּק אוֹ עָבֶה אוֹ צָרוּר – כָּשֵׁר, שֶׁכָּל הַקּוֹלוֹת כְּשֵׁירִין [בַּשּׁוֹפָר].

וכמה שיעור תקיעה שיהא בשופר? פירש רבן שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו בידו ויראה משהו ממנו לכאן ולכאן משני צידי היד. היה קולו של השופר דק ביותר או עבה, או צרור (קול יבש) — הרי זה כשר, שכל הקולות כשירין בשופר ולא קבעה התורה קול מסויים בלבד.

שְׁלַחוּ לֵיהּ לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: קְדָחוֹ וְתָקַע בּוֹ – יָצָא. פְּשִׁיטָא, כּוּלְּהוּ נַמִי מִיקְדַּח קָדְחוּ לְהוּ!

שלחו ליה לאבוה [לו לאביו] של שמואל מארץ ישראל הלכה: קדחו ותקע בו יצא. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן הדבר מאליו], שהרי כולהו נמי מיקדח קדחו להו [השופרות כולם גם כן קודחים אותם], שהרי לאחר הסרת הקרן מן הבהמה, קודחים ומוציאים את העצם הבולטת שבה הוא מחובר בראש הבהמה, ומה החידוש בהלכה זו?

אָמַר רַב אַשִׁי: שֶׁקְּדָחוֹ בְּזִכְרוּתוֹ. מַהוּ דְּתֵימָא: מִין בְּמִינוֹ חוֹצֵץ. קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר רב אשי: כאן מדובר באופן שקדחו בזכרותו, כלומר, שקדחו חור בתוך העצם שבקרן ולא הוציאו אותה בשלימותה מן השופר, כרגיל. מהו דתימא [שתאמר]: אפילו מין במינו חוצץ ועצם זו כיון שאינה מן הקרן עצמה תיחשב לחציצה בשופר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם נחשבים מאותו מין ואינו חוצץ.

״הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת״ כו׳. אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאוֹתָן הָעוֹמְדִים עַל שְׂפַת הַבּוֹר. אֲבָל אוֹתָן הָעוֹמְדִין בַּבּוֹר – יָצְאוּ.

שנינו במשנה: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, אם שמע קול הברה לא יצא. אמר רב הונא: לא שנו שבאופן כזה אין יוצאים ידי חובת תקיעה, אלא לאותן העומדים על שפת הבור בחוץ, שהם אינם שומעים אלא את ההד הבא מן הבור, אבל אותן העומדין בבור עצמו — יצאו שהרי הם עצמם שומעים תחילה את קול השופר.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת – יָצָא. וְהָתְנַן: לֹא יָצָא! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ כִּדְרַב הוּנָא? שְׁמַע מִינָּהּ.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות — יצא. והתנן [והרי שנינו במשנה] בפירוש כי באופן כזה לא יצא! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שיש לישב זאת כדברי רב הונא, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אִיכָּא דְּרָמֵי לְהוּ מִירְמָא, תְּנַן: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת לֹא יָצָא. וְהָתַנְיָא: יָצָא! אָמַר רַב הוּנָא: לָא קַשְׁיָא; כָּאן – לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין עַל שְׂפַת הַבּוֹר; כָּאן – לְאוֹתָן הָעוֹמְדִין בַּבּוֹר.

זו היתה גירסה אחת, והיו שגרסו באופן אחרף איכא דרמי להו מירמא [יש שהשליך, הראה סתירה בדברים הללו] והביא את דברי הונא כתירוץ להם; תנן [שנינו במשנה]: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות — לא יצא. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: יצא! אמר רב הונא: לא קשיא [קשה]; כאן — לאותן העומדין על שפת הבור — לא יצא, כאן לאותן העומדין בבור — יצא.

אָמַר רַבָּה:

אמר רבה: