קְבָעָן פָּלָנְיָא. לָא הֲוָה יָדַע מַאי קָאָמַר לֵיהּ, אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרָשָׁא. אֲמַר לֵיהּ: גְּזָלַן אֲמַר לָךְ, דִּכְתִיב: ״הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים״ וגו׳. אֲמַר לֵיהּ רָבָא מִבַּרְנִישׁ לְרַב אַשִׁי: אִי הֲוַאי הָתָם הֲוָה אָמִינָא לֵיהּ: הֵיכִי קְבָעָךְ, בְּמַאי קְבָעָךְ, וְאַמַּאי קְבָעָךְ? וּמִמֵּילָא הֲוָה יָדְעִינָא. וְאִיהוּ סָבַר: מִילְּתָא דְּאִיסּוּרָא קָאָמַר לֵיהּ.

קבען פלניא [קבע אותי פלוני]. לא הוה ידע [היה יודע, מבין] לוי מאי קאמר ליה [מה אמר לו] אותו אדם, מה פירושה של מלה זו. אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש], אמרו ליה [לו]: גזלן [גזל אותי] אמר לך אותו אדם, דכתיב [שכן נאמר]: "היקבע אדם אלהים" (מלאכי ג, ח). אמר ליה [לו] רבא מן המקום ברניש לרב אשי: אי הואי התם [אם הייתי שם] במקום לוי הייתי מנסה למצוא את המובן בדרך אחרת, הוה אמינא ליה [הייתי אומר לו]: היכי [איך] קבעך? במאי [במה] קבעך? ואמאי [ומדוע] קבעך? וממילא מתוך תשובותיו הוה ידעינא [הייתי יודע] במה מדובר. ומסבירים: ואיהו [והוא], לוי שלא עשה כן, סבר: מילתא דאיסורא קאמר ליה [דבר של איסור אמר לו] ולכן לא היה יכול לשאול באופן זה. ועוד בענין מילים נדירות.

לָא הָווּ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי סֵירוּגִין. שְׁמָעוּהָ לְאַמְתָא דְּבֵי רַבִּי דְּחָזַתְנְהוּ רַבָּנַן דְּהָווּ עָיְילִי פִּסְקֵי, פִּסְקֵי. אֲמַרָה לְהוּ: עַד מָתַי אַתֶּם נִכְנָסִין סֵירוּגִין סֵירוּגִין!

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה פירוש] המלה "סירוגין" האמורה במשנה. שמעוה לאמתא דבי [שמעו אותה את השפחה של בית] רבי דחזתנהו רבנן דהוו עיילי פסקי פסקי [שראתה את החכמים שהם נכנסים לבית רבי פרקים פרקים] ולא בבת אחת, ואמרה להו [להם]: עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין, וממילא הבינו מה פירוש המלה סירוגין.

לָא הָווּ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי חֲלוֹגְלוֹגוֹת. יוֹמָא חַד שְׁמָעוּהָ לְאַמְתָא דְּבֵי רַבִּי דְּחָזֵית לְהַהוּא גַּבְרָא דְּקָא מְבַדַּר פַּרְפַּחִינֵיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: עַד מָתַי אַתָּה מְפַזֵּר חֲלוֹגְלוֹגְךָ?

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה פירוש] המלה "חלוגלוגות" שבמשנה, יומא חד שמעוה לאמתא דבי [יום אחד שמעו אותה את השפחה של בית] רבי דחזית לההוא גברא דקא מבדר פרפחיניה [שראתה אדם אחד שמפזר את חלוגלוגותיו], אמרה ליה [לו]: עד מתי אתה מפזר חלוגלוגך, וידעו מה הם אלה.

לָא הָווּ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָ״. יוֹמָא חַד שְׁמָעוּהָ לְאַמְתָא דְּבֵי רַבִּי דַּהֲוַות אֲמַרָה לְהַהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה קָא מְהַפֵּךְ בִּשְׂעָרֵיהּ, אֲמַרָה לֵיהּ: עַד מָתַי אַתָּה מְסַלְסֵל בִּשְׂעָרְךָ?

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה] פירוש הכתוב: "סלסלה ותרוממך" (משלי ד, ח), שלא ידעו מה פירוש סלסול, יומא חד שמעוה לאמתא דבי [יום אחד שמעו אותה את השפחה של בית] רבי דהות אמרה לההוא גברא [שהיתה אומרת לאדם אחד] דהוה קא מהפך בשעריה [שהיה מהפך בשערו], אמרה ליה [לו]: עד מתי אתה מסלסל בשערך.

לָא הָווּ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד״. יוֹמָא חַד שְׁמָעוּהָ לְאַמְתָא דְּבֵי רַבִּי דַּהֲוַות אֲמַרָה לַחֲבֶירְתָּהּ: שְׁקוֹלִי טַאטֵיתָא וְטַאֲטִי בֵּיתָא.

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה פירוש] הכתוב: "וטאטאתיה במטאטא השמד" (ישעיה יד, כג), יומא חד שמעוה לאמתא דבי [יום אחד שמעו אותה את השפחה של בית] רבי דהוות אמרה [שהיתה אומרת] לחבירתה: שקולי טאטיתא [קחי מטאטא] וטאטי ביתא [וטאטאי את הבית] והבינו.

לָא הָווּ יָדְעִי רַבָּנַן מַאי ״הַשְׁלֵךְ עַל ה׳ יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ״. אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: יוֹמָא חַד הֲוָה אָזְלִינָא בַּהֲדֵי הַהוּא טַיָּיעָא, הֲוָה דָּרֵינָא טוּנָא, וַאֲמַר לִי: שְׁקוֹל יְהָבִיךְ וּשְׁדֵי אַגַּמְלַאי.

לא הוו ידעי רבנן [ידעו חכמים] מאי [מה פירוש] הכתוב: "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה, כג), שלא ידעו פירוש "יהבך". אמר רבה בר בר חנה: יומא חד הוה אזלינא בהדי ההוא טייעא [יום אחד הלכתי עם ערבי אחד], הוה דרינא טונא [הייתי נושא משא] ואמר לי אותו ערבי: שקול יהביך ושדי אגמלאי [טול את משאך והניחו על גמלי] ומכאן מבינים ש"יהב" פירושו משא.

מתני׳ שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצוּפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בְּשׁוֹפָר.

שופר של ראש השנה, שהיו תוקעים בו בראש השנה בבית המקדש, היה של יעל והיה פשוט כלומר ישר, ופיו (סמוך למקום שתוקעים בו) מצופה זהב, ושתי חצוצרות היו מן הצדדין לצידו של התוקע בשופר. ובשעת התקיעה שופר מאריך בתקיעה וחצוצרות מקצרות, שמצות היום בשופר.

וּבְתַעֲנִיּוֹת בְּשֶׁל זְכָרִים, כְּפוּפִין וּפִיהֶן מְצוּפֶּה כֶּסֶף, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בָּאֶמְצַע. שׁוֹפָר מְקַצֵּר וַחֲצוֹצְרוֹת מַאֲרִיכוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּחֲצוֹצְרוֹת.

ואילו בימי התעניות היו תוקעים בשל זכרים (אילים) כפופין, ופיהן מצופה כסף, ושתי חצוצרות באמצע בין השופרות, שופר היה מקצר וחצוצרות מאריכות, שמצות היום בחצוצרות.

שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים, וּבַיּוֹבְלוֹת בְּשֶׁל יְעֵלִים.

ומוסיפים: שוה היובל לענין המצוה לתקוע בשופר ביום הכיפורים ביובל לראש השנה, הן לתקיעה עצמה ולדיניה, והן לברכות הנוספות בתפילת העמידה. ר' יהודה אומר שאין הדבר כך, והיו משנים: בראש השנה תוקעין בשל זכרים (אילים) וביובלות תוקעים בשל יעלים.

גמ׳ אָמַר רַבִּי לֵוִי: מִצְוָה שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בִּכְפוּפִין, וְשֶׁל כָּל הַשָּׁנָה בִּפְשׁוּטִין. וְהָתְנַן: שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל פָּשׁוּט! הוּא דַּאֲמַר כִּי הַאי תַּנָּא; דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיוּ תּוֹקְעִין בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּבַיּוֹבְלוֹת בְּשֶׁל יְעֵלִים.

אמר ר' לוי: מצוה של ראש השנה ושל יום הכפורים של שנת היובל, היא לתקוע בשופרות כפופין ושל כל השנה (בתעניות) בפשוטין. ומקשים, והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: שופר של ראש השנה של יעל פשוט! ומתרצים: הוא שאמר את דבריו, אמרם כי האי תנא [אמרם כדעת תנא זה]; דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: בראש השנה היו תוקעין בשל זכרים כפופין, וביובלות בשל יעלים. ושואלים:

וְלֵימָא: הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה! אִי אָמְרַתְּ הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ שֶׁל יוֹבֵל נַמִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ. קָא מַשְׁמַע לָן.

אם כן, ולימא הלכתא [ושיאמר שהלכה] כר' יהודה, ומדוע הוצרך לומר את תוכן ההלכה עצמה, כאילו היה זה דבר חדש? ומסבירים: אי אמרת [אם היית אומר] כי הלכתא [הלכה] כר' יהודה, הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו בשופר של יובל נמי [גם כן] כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא], שצריך לתקוע בשל יעל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרק לענין ראש השנה פסק כמותו, אבל לא לענין אחר.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה – כַּמָּה דְּכָיֵיף אִינִישׁ דַּעֲתֵיהּ טְפֵי מַעֲלֵי; וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים – כַּמָּה דְּפָשֵׁיט אִינִישׁ דַּעֲתֵיהּ טְפֵי מַעֲלֵי. וּמָר סָבַר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כַּמָּה דְּפָשֵׁיט אִינִישׁ דַּעֲתֵיהּ טְפֵי מַעֲלֵי; וּבְתַעֲנִיּוֹת כַּמָּה דְּכָיֵיף אִינִישׁ דַּעֲתֵיהּ טְפֵי מַעֲלֵי.

לעצם הדברים שואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? מר [חכם זה], ר' יהודה סבר: בראש השנה כמה דכייף איניש דעתיה [ככל שאדם כופף יותר את דעתו] ואת עצמו שמתפלל כשהוא כפוף והולך, טפי מעלי [מעולה יותר], וכרמז לכך תוקעים בשופר כפוף, ואילו ביום הכפורים — כמה דפשיט איניש דעתיה [ככל שאדם פושט יותר את דעתו] ואת עצמו בתפילה, טפי מעלי [מעולה יותר]. ומר [וחכם זה] סבר: בראש השנה כמה דפשיט איניש דעתיה [ככל שאדם פושט יותר את דעתו] ומפשט את דעתו מכל עקמימות, טפי מעלי [מעולה יותר], ואילו בתעניות כמה דכייף איניש דעתיה [ככל שאדם כופף יותר את דעתו] ואת עצמו טפי מעלי [מעולה יותר].