וְאוֹמֵר: ״מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקוֹרְאֵי שְׁמוֹ״. שָׁקַל הַכָּתוּב שְׁלֹשָׁה קַלֵּי עוֹלָם כִּשְׁלֹשָׁה חֲמוּרֵי עוֹלָם,

ואומר בכתוב אחר: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם" (תהלים צט, ו), שמשווה את שמואל למשה ואהרן, נמצא שכאן שקל הכתוב שלשה קלי עולם שמשון גדעון ויפתח כשלשה חמורי עולם, שהיו מגדולי ישראל בכל הדורות,

לוֹמַר לְךָ: יְרוּבַּעַל בְּדוֹרוֹ – כְּמֹשֶׁה בְּדוֹרוֹ; בְּדָן בְּדוֹרוֹ – כְּאַהֲרֹן בְּדוֹרוֹ; יִפְתָּח בְּדוֹרוֹ – כִּשְׁמוּאֵל בְּדוֹרוֹ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֲפִילּוּ קַל שֶׁבְּקַלִּין וְנִתְמַנָּה פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר – הֲרֵי הוּא כְּאַבִּיר שֶׁבְּאַבִּירִים,

לומר לך: ירובעל בדורו חשוב וצריך לציית לו כמשה בדורו, בדן בדורו — כאהרן בדורו, יפתח בדורו — כשמואל בדורו. ללמדך: שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הצבור — הרי הוא כאביר (גדול וחשוב) שבאבירים, וחובה לשמוע בקולו ולציית לפסיקותיו.

וְאוֹמֵר: ״וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם״. וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אֵצֶל הַדַּיָּין שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָמָיו? הָא אֵין לְךָ לֵילֵךְ אֶלָּא אֵצֶל שׁוֹפֵט שֶׁבְּיָמָיו. וְאוֹמֵר: ״אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה.

ואומר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט), וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? ואם כן מה משמעות המילים "בימים ההם" — הא [הרי] אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, כלומר כל שופט שבימים ההם הוא המוסמך לדון ולקבוע. ואומר: "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה " (קהלת ז, י), ויש לקבל את הוראת מנהיגי אותו הדור.

״נָטַל מַקְּלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ״. תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ עָמַד מִכִּסְּאוֹ, וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי – שֶׁלִּמַּדְתָּנִי תּוֹרָה בְּרַבִּים; וְתַלְמִידִי – שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר עָלֶיךָ גְּזֵירָה וְאַתָּה מְקַיְּימָהּ כְּתַלְמִיד. אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים, קַל וָחוֹמֶר קְטַנִּים לַגְּדוֹלִים.

מסופר במשנה בהמשך הדברים: נטל ר' יהושע מקלו ומעותיו בידו ובא לבית רבן גמליאל ביום שיצא לפי חשבונו יום הכיפורים, כפי שהורה לו רבן גמליאל. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בהרחבה: כיון שראה אותו רבן גמליאל, עמד מכסאו ונשקו על ראשו, ואמר לו: שלום עליך רבי ותלמידי! רבי — שלמדתני תורה ברבים, ותלמידי — שאני גוזר עליך גזירה ואתה מקיימה כתלמיד שלי. אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר שישמעו קטנים לגדולים.

קַל וָחוֹמֶר?! חִיּוּבָא הוּא! אֶלָּא: מִתּוֹךְ שֶׁהַגְּדוֹלִים נִשְׁמָעִים לַקְּטַנִּים – נוֹשְׂאִין קְטַנִּים קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן. הדרן עלך אם אינן מכירין

על לשון זו תוהים: קל וחומר?! מה מקום לקל וחומר? הלא חיובא הוא [חובה היא] שישמעו הקטנים לגדולים מהם! אלא כך יש להבין: מתוך שהגדולים נשמעים לקטנים — נושאין קטנים קל וחומר בעצמן ובוודאי הם נשמעים לאלה שראוי להישמע להם.

מתני׳ רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל, נֶחְקְרוּ הָעֵדִים, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״מְקוּדָּשׁ״ עַד שֶׁחֲשֵׁיכָה – הֲרֵי זֶה מְעוּבָּר.

רָאוּהוּ בֵּית דִּין בִּלְבַד – יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ ״מְקוּדָּשׁ מְקוּדָּשׁ״. רָאוּהוּ שְׁלֹשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין – יַעַמְדוּ הַשְּׁנַיִם, וְיוֹשִׁיבוּ מֵחֲבֵירֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד, וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ ״מְקוּדָּשׁ מְקוּדָּשׁ״ – שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ.

ראוהו את הירח בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו בית דין לומר "מקודש" עד שחשיכה ואם כן עבר יום השלושים — הרי זה מעובר, שלא יחול ראש החודש ביום השלושים שנראה בו המולד אלא ביום שלאחריו, כיון שלא הספיקו בית דין לקדשו.

גמ׳ לָמָּה לִי לְמִיתְנָא רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְרָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל – אִיפַּרְסְמָא לָהּ, וְלָא לִיעַבְּרוּהּ. קָא מַשְׁמַע לָן.

ראוהו בית דין בלבד — יעמדו שנים מחברי בית הדין ויעידו בפניהם, ויאמרו בית הדין: "מקודש מקודש". ראוהו שלשה מחברי בית הדין והן בית דין בעצמן — יעמדו השנים מחברי בית הדין ויושיבו מחבריהם אצל היחיד כדי שיהיה שם בית דין של שלושה, ויעידו השנים בפניהם, ויאמרו: "מקודש מקודש", שאין היחיד נאמן על ידי עצמו לא להעיד ולא להיות דיין, ויש צורך בבית דין של שלושה.

וְכֵיוָן דְּתָנָא לֵיהּ רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל – נֶחְקְרוּ הָעֵדִים לָמָּה לִי? הָכִי קָאָמַר: אִי נַמִי נֶחְקְרוּ הָעֵדִים וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״מְקוּדָּשׁ״ עַד שֶׁחֲשֵׁיכָה – הֲרֵי זֶה מְעוּבָּר.

שואלים: למה לי למיתנא [מדוע צריך הוא לשנות] ראוהו בית דין וכל ישראל? דיו לומר ראוהו בית דין, שהרי בהם הדבר תלוי! ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וראוהו בית דין וכל ישראל — איפרסמא לה [התפרסם הדבר] כבר שחל ראש החודש באותו יום ושוב לא ליעברוה [יעברוהו], שהרי הכל יודעים שהיה במולד אתמול, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על פי כן אין קובעים ראש חודש אלא אם כן קידשוהו בית הדין במפורש.

וְכֵיוָן דְּתָנָא עַד שֶׁחֲשֵׁיכָה הֲרֵי זֶה מְעוּבָּר – לָמָּה לִי לְמִיתְנִיֵּיהּ חֲקִירַת הָעֵדִים כְּלָל?

ועוד שואלים: וכיון דתנא ליה [ששנה כבר] ראוהו בית דין וכל ישראל — נחקרו העדים למה לי, שהרי כבר ראוהו בית דין! ומשיבים הכי קאמר [כך אמר]: אי נמי [או גם כן] אם היה זה במקרה שנחקרו העדים ולא הספיקו בית הדין לומר "מקודש" עד שחשיכה — הרי זה מעובר.

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: תֵּיהֱוֵי חֲקִירַת עֵדִים כִּתְחִילַת דִּין, וּ״מְקוּדָּשׁ מְקוּדָּשׁ״ כִּגְמַר דִּין, וּלְקַדְּשִׁי בְּלֵילְיָא, מִידֵי דַּהֲוָה אַדִּינֵי מָמוֹנוֹת, דִּתְנַן: דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה – הָכָא נַמִי מְקַדְּשִׁין בְּלֵילְיָא. קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים עוד: וכיון דתנא ליה [ששנה] "עד שחשיכה הרי זה מעובר" — למה לי למיתנייה [לשנות] חקירת העדים כלל? שהרי כבר נאמר דין זה אפילו כשראוהו בית דין עצמם!

וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אָמַר קְרָא: ״כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב״. אֵימַת הָוֵי חֹק? בִּגְמַר דִּין, וְקָא קָרֵי לֵיהּ רַחֲמָנָא ״מִשְׁפָּט״, מַה מִּשְׁפָּט בַּיּוֹם – אַף הָכָא נַמִי בַּיּוֹם.

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: תיהוי [שתהיה] חקירת העדים כתחילת דין, ואמירת "מקודש מקודש" תהיה כגמר דין ולקדשי בליליא [ושיקדשו את החודש בלילה], כיון שכבר התחיל הדין מבעוד יום, מידי דהוה [כשם שהוא] בדיני ממונות דתנן [שכן שנינו במשנה]: דיני ממונות, אף שצריכים להידון ביום, מכל מקום דנין את עיקר הדין ביום וגומרין את הפסק בלילה — הכא נמי [כאן גם כן] מקדשין בליליא [בלילה] אם כבר החלו בגוף הדיון ביום, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

״רָאוּהוּ בֵּית דִּין יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם״. וְאַמַּאי? לֹא תְּהֵא שְׁמִיעָה גְּדוֹלָה מֵרְאִיָּיה!

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] שדין קידוש החודש כדין דיני ממונות? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] לגבי ראש השנה: "כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב" (תהלים פא, ה), אימת הוי [מתי הרי הוא נעשה] "חק" — בגמר דין, וקא קרי ליה רחמנא [וקוראת לו התורה] "משפט", לומר: מה משפט עיקר זמנו ביום — אף הכא [כאן], בחוק קביעת הזמנים, הריהו נעשה נמי [גם כן] רק ביום.

אָמַר רַבִּי זֵירָא: כְּגוֹן שֶׁרָאוּהוּ בַּלַּיְלָה.

שנינו במשנה: ראוהו בית דין — יעמדו שנים ויעידו בפניהם. ותוהים: ואמאי [ומדוע] אם ראוהו בית דין עצמם שיבואו ויעידו בפניהם? לא תהא שמיעה גדולה מראייה! שאם חברי בית הדין עצמם ראוהו — לשם מה צריכים הם לשמוע עדות מפי אחר המעיד שראה?

״רָאוּהוּ שְׁלֹשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחֲבֵירֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד״. אַמַּאי? הָכָא נַמִי נֵימָא: לֹא תְּהֵא שְׁמִיעָה גְּדוֹלָה מֵרְאִיָּיה! וְכִי תֵּימָא הָכָא נַמִי כְּגוֹן שֶׁרָאוּהוּ בַּלַּיְלָה – הַיְינוּ הָךְ!

ומשיבים, אמר ר' זירא: כגון שראוהו בלילה וכיון שבלילה אין בית הדין יכול לקבוע ולקדש את החודש, לפי שאין דנים בלילה, נמצא שה"משפט" שבדבר נעשה רק למחרת, ואז אין בית הדין יכול עוד לקבוע על סמך ראיה שהיא לעיניהם לפניהם ממש, ולכן יש צורך להעיד מחדש.

סֵיפָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ, דְּאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. דְּסָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּתְנַן: דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְאִם הָיָה מוּמְחֶה לָרַבִּים – דָּן אֲפִילּוּ בְּיָחִיד, הָכָא נַמִי נִיקַדְּשֵׁיהּ בִּיְחִידִי. קָא מַשְׁמַע לָן.

אמרנו שאם ראוהו שלשה והן בית דין — יעמדו שנים מהם ויושיבו מחבריהם אצל היחיד, והם יעידו. ושואלים: אמאי [מדוע]? הכא נמי נימא [כאן גם כן נאמר]: לא תהא שמיעה גדולה מראייה! וכי תימא: הכא נמי [ואם תאמר: כאן גם כן] עוסקים אנו במקרה מסויים, כגון שראוהו בלילה — אולם היינו הך [זה אותו דבר] ואין צורך לשנות שני מקרים לחוד!

וְאֵימָא הָכָא נַמִי! אֵין לְךָ מוּמְחֶה לָרַבִּים בְּיִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, וְקָאָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַד דְּאִיכָּא אַהֲרֹן בַּהֲדָךְ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״.

ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה [סופו של אותו קטע הוצרך לו], לחדש הלכה שאין היחיד נאמן על ידי עצמו. דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: הואיל ותניא [ושנויה ברייתא]: דיני ממונות בשלשה, ואולם אם היה מומחה לרבים — דן אפילו ביחיד, אם כן נדמה את הדינים האחד לשני, הכא נמי ניקדשיה [כאן גם כן שדיין אחד יקדשו] לחודש ביחידי אם הוא דיין המומחה לרבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלקידוש החודש צריך שלושה דווקא.

לְמֵימְרָא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין? לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַנְיָא: סַנְהֶדְרִין שֶׁרָאוּ אֶחָד שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ,

ושואלים: ואימא הכא נמי [ואמור כאן גם כן] שיהא די בדיין אחד מומחה? ודוחים: הרי בודאי אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו ובכל זאת קאמר ליה [אמר לו] הקדוש ברוך הוא: עד דאיכא [שיש, שיהיה] אהרן בהדך [אתך] לא תקדש, דכתיב [שכן נאמר]: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר. החדש הזה לכם ראש חודשים " (שמות יב, א-ב) וכיון שאין עושים בית־דין שקול (שמספר חבריו זוגי) כדי שיהא מי שיוכל להכריע, נמצא שמן התורה צריך בית דין של שלושה. ושואלים: