שֶׁל חֲמִשָּׁה וְשֶׁל שִׁשָּׁה וְשֶׁל שְׁמוֹנָה. וְשֶׁל שִׁבְעָה – לֹא יַעֲשֶׂה, אֲפִילּוּ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף שֶׁל עֵץ לֹא יַעֲשֶׂה, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשׂוּ מַלְכֵי בֵית חַשְׁמוֹנַאי.

אדם מנורה של חמשה ושל ששה ושל שמונה קנים, אבל של שבעה קנים — לא יעשה, אפילו היו משל שאר מיני מתכות ולא של זהב, שכן בשעת הדחק עושים גם במקדש מנורה מחומרים אחרים. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף מנורה של עץ לא יעשה, כדרך שעשו מלכי בית חשמונאי כשטיהרו את הבית בראשונה ומפני דחקם הוזקקו לעשות מנורה מעץ, וכיון שהיא כשרה במקדש — אסור לעשות כיוצא בה בחוץ.

אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָיה?! שִׁפּוּדִין שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ, וְחִיפּוּם בְּבַעַץ. הֶעֱשִׁירוּ – עֲשָׂאוּם שֶׁל כֶּסֶף; חָזְרוּ הֶעֱשִׁירוּ – עֲשָׂאוּם שֶׁל זָהָב.

אמרו לו: משם מביא אתה ראייה?! הלא לא כך היה, שהרי שפודין של ברזל היו להם וחיפום (וציפו אותם) בבעץ (בבדיל) ומהם עשו מנורה. לאחר מכן כשהעשירו ויכלו לעשות מנורה מחומר איכותי יותר, עשאום מנורה של כסף, חזרו והעשירו — עשאום של זהב. ולענייננו הוכיח מכאן אביי שהדברים שאסור לעשות כמותם הם דווקא כדמות השמשים שאפשר לעשות כמותם, כגון כלי הקודש.

וְשַׁמָּשִׁין שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כְּמוֹתָן מִי שָׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ – לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁיי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם! אָמַר אַבַּיֵי: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא דְּמוּת אַרְבָּעָה פָּנִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי.

ושואלים: ושמשין שאי אפשר לעשות כמותן מי שרי [האם מותר] לעשות כדוגמתם? והתניא [והלא שנינו בברייתא] במפורש: מה שנאמר "לא תעשון אתי" (שמות כ, כ), בא ללמד: לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום! אמר אביי: אין הכוונה לשמש וירח ולא אסרה תורה אלא לעשות דמות ארבעה פנים של חיות שבמרכבה בהדי הדדי [יחד], אבל כל צורה אחרת מותר, לפי שאינה כדמות המלאכים המשמשים במרום.

אֶלָּא מֵעַתָּה, פַּרְצוּף אָדָם לְחוּדֵיהּ תִּשְׁתְּרֵי! אַלָּמָּה תַּנְיָא: כָּל הַפַּרְצוּפוֹת מוּתָּרִין, חוּץ מִפַּרְצוּף אָדָם! אֲמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי, מִפִּרְקֵיהּ דְּאַבַּיֵי שְׁמִיעָא לִי: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ – לֹא תַעֲשׂוּן אוֹתִי.

ומקשים: אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי [לבדו יהא מותר] בעשייה? אלמה תניא [מדוע איפוא שנינו בברייתא]: כל הפרצופות מותרין לעשות אותן לשם נוי חוץ מפרצוף אדם! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב אידי: מפרקיה [מדרשתו] של אביי שמיעא לי [שמעתי] דבר זה: שאסור לעשות כדוגמת פרצוף אדם, מפני טעם אחר, ששנינו ללמוד ממה שנאמר: "לא תעשון אתי" (שמות כ, כ) — לא תעשון אותי, שכיון שנברא האדם בצלם אלוקים, אסור לעשות דמות כמראה אדם.

וּשְׁאָר שַׁמָּשִׁין מִי שָׁרֵי? וְהָא תַּנְיָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ – לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁיי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי בַּמָּרוֹם, כְּגוֹן אוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחַיּוֹת הַקּוֹדֶשׁ וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת! אָמַר אַבַּיֵי: לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא שַׁמָּשִׁין שֶׁבַּמָּדוֹר הָעֶלְיוֹן.

ושואלים: ושאר שמשין מי שרי [האם מותר]? והא תניא [והרי שנינו בברייתא] מה שנאמר "לא תעשון אתי" בא ללמד: לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום, כגון אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת! אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון, כלומר, אלה שהם מלאכי עליון, ברקיע עליון. אבל לא גרמי השמיים אף כי משכנם במרום.

וְשֶׁבַּמָּדוֹר הַתַּחְתּוֹן מִי שָׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם״ – לְרַבּוֹת חַמָּה וּלְבָנָה כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת; ״מִמַּעַל״ לְרַבּוֹת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת! כִּי תַּנְיָא הַהִיא – לְעָבְדָּם.

ומקשים עוד: ושבמדור התחתון מי שרי [האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ" (שמות כ, ד), ומפרשים: "אשר בשמים" — לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, "ממעל" — לרבות מלאכי השרת. הרי שאסור לעשות אף כדוגמת גרמי השמים שבמדור התחתון! ומשיבים: כי תניא ההיא [כאשר שנויה אותה ברייתא] בענין מה שבשמים ממעל — הכוונה היא לאסור לעבדם, אבל לא נאסר לעשות כתבניתם.

אִי לְעָבְדָּם – אֲפִילּוּ שִׁלְשׁוּל קָטָן נַמִי! אִין הָכִי נַמִי, דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר בָּאָרֶץ״ – לְרַבּוֹת הָרִים וּגְבָעוֹת, יַמִּים וּנְהָרוֹת, אֲפִיקִים וּגְאָיוֹת. ״מִתַּחַת״ – לְרַבּוֹת שִׁלְשׁוּל קָטָן.

ומקשים: אי [אם] לענין לעבדם, אם כן אפילו שלשול קטן נמי [גם כן] אסור לעבדו! ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן], דתניא [שכן שנויה ברייתא] על המשך הכתוב "ואשר בארץ" — לרבות הרים וגבעות ימים ונהרות אפיקים וגאיות, "מתחת" — לרבות שלשול קטן. ואם כן כל מדרש־הלכה זה כולו נאמר לענין איסור עבודה זרה שאסור לעבוד לכל דבר.

וַעֲשִׂיָּיה גְּרֵידְתָא מִי שָׁרֵי? וְהָתַנְיָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי״ – לֹא תַעֲשׂוּן כִּדְמוּת שַׁמָּשַׁיי הַמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי, כְּגוֹן חַמָּה וּלְבָנָה, כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת!

ושוב מקשים: ועשייה גרידתא [לבדה] של גרמי השמים מי שרי [האם היא מותרת]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אחרת: מה שנאמר "לא תעשון אתי" בא ללמד: לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני, כגון חמה ולבנה כוכבים ומזלות. והרי זו הוכחה ברורה שאף תבניות שמש וירח אסורות בעשייה! ונדחו איפוא דברי אביי.

שָׁאנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ. וְהָא רַב יְהוּדָה, דַּאֲחֵרִים עָשׂוּ לוֹ, וַאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: שִׁינָּנָא, סְמֵי עֵינֵיהּ דְדֵין!

ויש להסביר באופן אחר: שאני [שונה] רבן גמליאל דאחרים (גויים) עשו לו תבניות אלה, ולא נאסר לישראל אלא רק לעשות כדוגמתם, אולם לא נאסר עליו להחזיק בהם. ומקשים: והא [והרי] רב יהודה שאחרים עשו לו חותמת בדמות אדם, ואמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה תלמידו: שיננא [גדול השיניים], סמי עיניה דדין [עור את עיניו של זה] כלומר, השחת את הצורה הזו. הרי שאסור אף להחזיק צורת אדם!

הָתָם חוֹתָמוֹ בּוֹלֵט הֲוָה, וּמִשּׁוּם חֲשָׁדָא. כִּדְתַנְיָא: טַבַּעַת, חוֹתָמוֹ בּוֹלֵט – אָסוּר לְהַנִּיחָהּ וּמוּתָּר לַחְתּוֹם בָּהּ. חוֹתָמוֹ שׁוֹקֵעַ – מוּתָּר לְהַנִּיחָהּ וְאָסוּר לַחְתּוֹם בָּהּ.

ודוחים: התם [שם] במעשה של ר' יהודה, חותמו בולט הוה [היה], שהיתה זו צורת אדם בולטת ומשום חשדא [חשד] הוא, שלא יאמרו עבודה זרה היא בידו. וכדתניא [כפי ששנויה ברייתא]: טבעת שיש בה צורה, אם חותמו בולט — אסור להניחה על אצבעו משום חשד, ומותר לחתום בה, משום שיוצרת צורה שוקעת, ובזו לא נאמר איסור. אולם אם היה חותמו שוקע — מותר להניחה, אולם אסור לחתום בה, משום שהוא יוצר על ידי כך צורה בולטת.

וּמִי חָיְישִׁינַן לַחֲשָׁדָא? וְהָא הַהִיא בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּשָׁף וְיָתִיב בִּנְהַרְדְּעָא, דַּהֲוָה בֵּיהּ אַנְדַּרְטָא, וְהָווּ עָיְילִי רַב וּשְׁמוּאֵל וַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי וּמְצַלּוּ הָתָם, וְלָא חָיְישִׁי לַחֲשָׁדָא! רַבִּים שָׁאנֵי.

ושואלים מצד אחר: ומי חיישינן לחשדא [האם חוששים אנו לחשד] בכגון זה? והא ההיא בי כנישתא דשף ויתיב [והרי אותו בית כנסת שנפל והוקם] בנהרדעא, דהוה ביה [שהיתה בו] אנדרטא, פסל אדם בדמות המלך, והוו עיילי [והיו נכנסים] רב ושמואל ואבוה [ואביו] של שמואל ולוי ומצלו התם [ומתפללים שם] ולא חיישי לחשדא [חששו לחשד]! ומשיבים: כשנמצאים שם יהודים רבים באותו המקום, שאני [שונה] הדבר, שאין חושדים ברבים שכוונתם לעבודה זרה, ויודעים שהוא לנוי בלבד.

וְהָא רַבָּן גַּמְלִיאֵל יָחִיד הוּא! כֵּיוָן דְּנָשִׂיא הוּא – שְׁכִיחִי רַבִּים גַּבֵּיהּ. אִיבָּעֵית אֵימָא: דִּפְרָקִים הֲוָה.

ושואלים עוד: והא [והרי] רבן גמליאל יחיד הוא ויש מקום איפוא לחשוד בו, ואם כן כיצד עשה את צורות הלבנה? ומשיבים: כיון שנשיא הוא — שכיחי [מצויים] רבים גביה [אצלו], והריהו נחשב כרבים. איבעית אימא [אם תרצה אמור] צורות אלו לא היו שלימות אלא של פרקים הוה [חלקים היתה] ודבר העשוי חלקים חלקים אינו נחשב כצורה אסורה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְהִתְלַמֵּד עֲבַד, וּכְתִיב: ״לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת״ – אֲבָל אַתָּה לָמֵד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כי כדי להתלמד וללמד עבד [עשה] ובענין זה אין איסור כלל, וכתיב [והרי נאמר]: "לא תלמד לעשות כתועבת הגויים ההם " (דברים יח, ט). אבל אתה למד להבין ולהורות, הרי שלצורך לימוד והוראה מותר לעשות דברים שונים שאסור לעשותם לצורך עצמם.

מתני׳ מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם; וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח

מעשה שבאו שנים להעיד על החודש, ואמרו: ראינוהו את הירח הישן שחרית בצד מזרח,