זוֹ בִּירָם.

זה העיירה הקרויה בירם.

מַאי גּוֹלָה? אֲמַר רַב יוֹסֵף: זוֹ פּוּמְבַּדִיתָא. מַאי כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ? תָּנָא: כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל אֲבוּקָה בְּיָדוֹ וְעוֹלֶה לְרֹאשׁ גַּגּוֹ.

מאי [מה היא] "גולה" זו שנזכרה כאן, שהרי ודאי אין הכוונה לכל הגולה שבכל העולם, אמר רב יוסף: זו העיר פומבדיתא שבבבל. ושואלים: מאי [מה עניינו] וכיצד נעשה הכל כמדורת האש? תנא [שנה החכם] בברייתא: כל אחד ואחד נוטל אבוקה בידו ועולה לראש גגו ומדליק. ועל ידי כך נעשית כל העיר כולה כמדורת אש.

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף חָרִים וּכָיָיר וְגֶדֶר וְחַבְרוֹתֶיהָ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בֵּינִי וּבֵינֵי הָווּ קָיְימִי; אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְהָךְ גִּיסָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הָווּ קָיְימִי. מָר חָשֵׁיב דְּהַאי גִּיסָא, וּמָר חָשֵׁיב דְּהַאי גִּיסָא.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף הערים חרים וכייר וגדר וחברותיה כיוצא בהן, שהיו מדליקים משואות שם. איכא דאמרי: ביני וביני הוו קיימי [יש שאומרים: בין אותם המקומות המוזכרים במשנה היו עומדות] אלה שהזכיר ר' שמעון בן אלעזר. איכא דאמרי [יש שאומרים]: להך גיסא [שלצד זה] של ארץ ישראל הוו קיימי [היו מקומות אלה עומדים]. מר חשיב דהאי גיסא, ומר חשיב דהאי גיסא [חכם אחד מנה מה שיש בצד אחד והחכם השני מנה מה שיש בצד האחר].

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּין כָּל אַחַת וְאַחַת שְׁמוֹנֶה פַּרְסָאוֹת. כַּמָּה הָווּ לְהוּ? תְּלָתִין וְתַרְתֵּין. וְהָא הָאִידָּנָא טוּבָא הָווּ! אֲמַר אַבַּיֵי: אִסְתַּתּוּמֵי אִסְתַּתּוּם לְהוּ דַּרְכֵי,

אמר ר' יוחנן: בין כל אחת ואחת מהמקומות שהוזכרו יש מרחק שמונה פרסאות. ומחשבים: כמה הוו להו [הריהם] בסך הכל תלתין ותרתין [שלושים ושתים] פרסות, והא האידנא טובא הוו [והרי עכשיו המרחק הוא יתר] המרחק הוא יותר משלושים ושתים פרסה! אמר אביי: אסתתומי אסתתום להו דרכי [נסתתמו להם הדרכים] הישרות בארץ, וכיום הולכים האנשים בדרכי עקלתון המאריכים את הדרך.

דִּכְתִיב: ״לָכֵן הִנְנִי שָׂךְ אֶת דַּרְכֵּךְ בַּסִּירִים״. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״נְתִיבוֹתַי עִוָּה״.

דכתיב [שכן נאמר]: "לכן הנני שך את דרכך בסירים וגדרתי את גדרה ונתיבותיה לא תמצא " (הושע ב, ח). רב נחמן בר יצחק אמר מהכא [מכאן] יש ללמוד זאת, דכתיב [שנאמר]: "נתיבתי עוה" (איכה ג, ט), משמע שהדרכים התעקמו והתארכו במשך זמן הגלות.

מתני׳ חָצֵר גְּדוֹלָה הָיְתָה בִּירוּשָׁלַיִם, וּבֵית יַעְזֵק הָיְתָה נִקְרֵאת, וּלְשָׁם כָּל הָעֵדִים מִתְכַּנְּסִין, וּבֵית דִּין בּוֹדְקִין אוֹתָם שָׁם. וּסְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת עוֹשִׂין לָהֶם, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִין לָבֹא.

חצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת, ולשם היו כל העדים הבאים להעיד על החודש מתכנסין. ובית הדין היו בודקין אותם שם. וסעודות גדולות היו עושים להן, בשביל שיהו רגילין ורוצים לבא להעיד.

בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ זָזִין מִשָּׁם כָּל הַיּוֹם; הִתְקִין רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן שֶׁיְּהוּ מְהַלְּכִין אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ.

בראשונה אם היה זה בשבת לא היו זזין משם כל היום, שהרי הגיעו מחוץ לתחום ואף שהגיעו בהיתר, מכל מקום אסור להם ללכת יותר מארבע אמות לכל צד מהמקום שהגיעו אליו. ומתוך החשש שמא דווקא בשל הגבלה זו יימנעו העדים מלבוא, התקין רבן גמליאל הזקן שיהו מהלכין אלפים אמה לכל רוח (צד) כאילו היו בתוך תחומם,

וְלֹא אֵלּוּ בִּלְבַד אֶלָּא אַף חֲכָמָה הַבָּאָה לְיַילֵּד, וְהַבָּא לְהַצִּיל מִן הַדְּלֵיקָה וּמִן הַגַּיִיס, וּמִן הַנַּהַר, וּמִן הַמַּפּוֹלֶת – הֲרֵי אֵלּוּ כְּאַנְשֵׁי הָעִיר, וְיֵשׁ לָהֶם אַלְפַּיִם לְכָל רוּחַ.

ולא אלו בלבד התירו להם לצאת מחוץ לתחום ונתנו להם רשות לנוע במקום שהגיעו אליו ואלפים אמה ממנו, אלא אף חכמה (מילדת) הבאה ליילד תינוק, והבא להציל מן הדליקה ומן הגייס (התנפלות צבא) ומן הנהר השוטף שמימיו גאו, ומן המפולת — שכל אלו אם באו ממרחק גדול, לאחר שסיימו את תפקידם — הרי אלו נחשבים כאנשי העיר שהגיעו אליה, ויש להם אפשרות ללכת אלפים אמות לכל רוח.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: בֵּית יַעְזֵק תְּנַן, אוֹ בֵּית יָזֵק תְּנַן? בֵּית יַעְזֵק תְּנַן – לִישָּׁנָא מַעַלְיָא הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ״, אוֹ דִּלְמָא בֵּית יָזֵק תְּנַן, לִישָּׁנָא דְּצַעֲרָא הוּא, כְּדִכְתִיב: ״וְהוּא אָסוּר בָּאזִיקִּים״?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] מה היא הגירסה המדוייקת: "בית יעזק" תנן [שנינו] או "בית יזק" תנן [שנינו]? ומסבירים את ההבדל בין הלשונות: האם "בית יעזק" תנן [שנינו] והרי זה לישנא מעליא [לשון מעולה, יפה] הוא, לומר שמקום טוב היה זה, דכתיב [שכן נאמר]: "ויעזקהו ויסקלהו" (ישעיה ה, ב) ועיזוק הוא איפוא לשון תיקון, או דלמא [שמא] "בית יזק" תנן [שנינו] והרי זה לישנא דצערא [שלשון צער] הוא, כדכתיב [כפי שנאמר]: "והוא אסור באזקים" (ירמיה מ, א)?

אֲמַר אַבַּיֵי, תָּא שְׁמַע: סְעוּדוֹת גְּדוֹלוֹת הָיוּ עוֹשִׂין לָהֶם שָׁם כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבוֹא! דִּלְמָא תַּרְתֵּי הָווּ עָבְדִי בְּהוּ.

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: סעודות גדולות היו עושין להם שם באותו מקום, כדי שיהו רגילים לבוא ואם כן נראה שהוא לשון תיקון, לומר שהוא מקום נעים להיות בו. ודוחים: מכאן אין ראיה דלמא תרתי הוו עבדי בהו [שמא שני דברים היו עושים בהם], שהיה צער מפני שאסרו להם לזוז ממקומם והיו רואים את הדבר כאילו הם אסורים שם ("בית יזק"), אף שדאגו שתהא גם הנאה בדבר.

מתני׳ כֵּיצַד בּוֹדְקִין אֶת הָעֵדִים? זוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן בּוֹדְקִין אוֹתוֹ רִאשׁוֹן, וּמַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן. וְאוֹמְרִין לוֹ: אֱמוֹר כֵּיצַד רָאִיתָ אֶת הַלְּבָנָה: לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה? לִצְפוֹנָהּ אוֹ לִדְרוֹמָהּ? כַּמָּה הָיָה גָּבוֹהַּ, וּלְאַיִן הָיָה נוֹטֶה? וְכַמָּה הָיָה רָחָב? אִם אָמַר ״לִפְנֵי הַחַמָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.

כיצד בודקין את העדים הבאים להעיד על החודש? זוג עדים שבא ראשון בודקין אותו ראשון. ומכניסין את הגדול שבהן שבזוג עדים זה, ואומרין לו: אמור כיצד ראית את הלבנה: לפני החמה, או לאחר החמה? לצפונה, או לדרומה? כמה היה הירח גבוה מעל האופק ולאין היה נוטה, וכמה היה רחב. ולמשל, אם אמר כי לפני החמה ראה את הירח — לא אמר כלום שדבר זה אינו אפשרי והרי זו הוכחה שטעה או ששיקר.

וְאַחַר כָּךְ הָיוּ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ. אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכוּוָנִים – עֵדוּתָן קַיֶּימֶת. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת שׁוֹאֲלִין אוֹתָן רָאשֵׁי דְּבָרִים. לֹא שֶׁהָיוּ צְרִיכִים לָהֶם, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהוּ רְגִילִים לָבוֹא.

ואחר כך לאחר שסיימו לשמוע את העדות כפי שהיתה, היו מכניסים את השני ובודקין אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים — עדותן קיימת ודי בה כדי לקדש את החודש. ומאחר שכבר קיימו את העדות הראשונה שוב אין צורך בעדות נוספת, ולכך שאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים בלא לחקור אותם בפרטות. לא שהיו צריכים להם לשאר הזוגות אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש (באכזבה, בעצבות) שטרחו כל כך ואפילו לא נתבקשו להעיד, וכל זאת עשו בשביל שיהו העדים רגילים לבוא ולא יחשבו שאין זקוקים להם.

גמ׳ הַיְינוּ לִפְנֵי הַחַמָּה – הַיְינוּ לִצְפוֹנָהּ, הַיְינוּ לְאַחַר הַחַמָּה – הַיְינוּ לִדְרוֹמָהּ! אֲמַר אַבַּיֵי: פְּגִימָתָהּ לִפְנֵי הַחַמָּה אוֹ לְאַחַר הַחַמָּה. אִם אָמַר ״לִפְנֵי הַחַמָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם,

ושואלים: היינו [זהו] אותו דבר, הוא הביטוי לפני החמה היינו [זהו] לצפונה, היינו [זהו] זה לאחר החמה היינו [זהו] לדרומה! אמר אביי: לא לענין מקום הלבנה שאלו אותם, אלא השאלה היתה האם פגימתה של הלבנה, כלומר, הצד הקעור שבה, האם היה מכוון לפני החמה, אל השמש, או שמא היה מכוון לאחר החמה? אם אמר לפני החמה — לא אמר כלום.

דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו״? מֵעוֹלָם לֹא רָאֲתָה חַמָּה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה, וְלֹא פְּגִימָתָהּ שֶׁל קֶשֶׁת. פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה – דְּחָלְשָׁה דַּעֲתָהּ; פְּגִימָתָהּ שֶׁל קֶשֶׁת – דְּלָא לֵימְרוּ עוֹבְדֵי הַחַמָּה

שאמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "המשל ופחד עמו עשה שלום במרומיו" (איוב כה, ב), לומר כי מעולם לא ראתה החמה את פגימתה של הלבנה, שכן צידה הקעור של הלבנה תמיד הוא בצד ההפוך לשמש ואף לא רואה החמה את פגימתה של הקשת אלא תמיד צידה הקמור של הקשת הוא הפונה לצד השמש. וטעם הדבר שאת פגימתה של הלבנה אינה רואה — משום דחלשה [שנחלשת] דעתה, מתביישת הלבנה אם החמה רואה אותה חסרה, ולכן רואה החמה תמיד את עיגולה המלא של הלבנה. ואינה רואה פגימתה של קשת — משום שלא לימרו [יאמרו] עובדי החמה