מתני׳ עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת: עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי, שֶׁבָּהֶן שְׁלוּחִין יוֹצְאִין לְסוּרְיָא, וּבָהֶן מְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקָּרְבָּן.

על שני חדשים מחללין העדים שראו את מולד הירח את השבת, אם צריכים לכך, בדרכם להעיד; על חודש ניסן ועל חודש תשרי, שבהן שלוחין יוצאין במצות בית הדין לסוריא להודיע על קביעת החודש ובהן מתקנין את המועדות החשובים של השנה — יום הכיפורים וסוכות וחג הפסח ושבועות, ועל פיהם נקבע זמנם המדוייק. וכשהיה בית המקדש קיים — מחללין אף על כולן, מפני תקנת הקרבן שיוכלו להקריב במקדש את קרבן מוסף ראש החודש בזמנו הראוי.

גמ׳ עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים וְתוּ לָא? וּרְמִינְהוּ: עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הַשְּׁלוּחִין יוֹצְאִין!

נאמר שעל שני חודשים בשנה היו השליחים יוצאים. ותוהים: על שני חדשים ותו לא [ולא עוד]?! ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] מהמשנה הקודמת, שנאמר בה: על ששה חדשים השלוחין יוצאין, ולא רק על שנים!

אֲמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר: עַל כּוּלָּן שְׁלוּחִין יוֹצְאִין מִבָּעֶרֶב; עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי – עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין ״מְקוּדָּשׁ״.

אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין: על כולן שלוחין יוצאין מבערב, כאשר הדבר ברור שהיה המולד וברור שבית דין יקבעו את יום המחרת כראש חודש, ואילו על ניסן ועל תשרי אין השלוחים יוצאים עד שישמעו מפי בית דין במפורש את המילים "מקודש החודש

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: עַל כּוּלָּן יוֹצְאִין מִבָּעֶרֶב, עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי – עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין ״מְקוּדָּשׁ״.

", כדי שיוכלו להעיד עדות שלימה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: על החודשים כולן יוצאין השלוחים כבר מבערב כדי להודיע לגולה על שנתקדש החודש, ואולם על חודש ניסן ועל חודש תשרי אינם יוצאים עד שישמעו מפי בית דין: "מקודש".

תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁמְּחַלְּלִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשַּׁבָּת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳…אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם״.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שמחללין עליהן (על עדות החודשים) את השבת? — תלמוד לומר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם" (ויקרא כג, ד), והדגיש הכתוב שצריך לקובעם במועדם בכל מקרה, ולכן מותר לעבור לשם כך על איסורי שבת.

יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמְּחַלְּלִין עַד שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ, כָּךְ מְחַלְּלִין עַד שֶׁיִּתְקַיְּימוּ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם״ – עַל קְרִיאָתָם אַתָּה מְחַלֵּל, וְאִי אַתָּה מְחַלֵּל עַל קִיּוּמָן.

יכול כשם שמחללין עד שיתקדשו בהבאת עדי הראיה, כך מחללין את השבת עד שיתקיימו שאף השליחים האמורים לצאת לרחבי הארץ וחוצה לה כדי להודיע על שנתקדש החודש רשאים לחלל לשם כך את השבת — תלמוד לומר: "אשר תקראו אתם" ללמדנו: על קריאתם כלומר, קביעתם — אתה מחלל את השבת, ואי אתה מחלל על קיומן.

״וּכְשֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקָּרְבָּן״. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר לָהֶן רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: וְכִי יֵשׁ קָרְבָּן? הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְחַלְּלִין אֶלָּא עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי בִּלְבַד.

שנינו במשנה: וכשהיה בית המקדש קיים, מחללין היו את השבת אף על החודשים כולן מפני תקנת הקרבן. תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו מחללין אף על כולן. משחרב בית המקדש אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לחכמים: וכי יש עתה איזשהו קרבן שבשבילו יצטרכו לחלל? התקינו שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד.

מתני׳ בֵּין שֶׁנִּרְאָה בַּעֲלִיל, בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה בַּעֲלִיל – מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם נִרְאָה בַּעֲלִיל – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.

בין שנראה מולד הירח בעליל בגלוי לעיני כל, בין שלא נראה בעליל אלא על ידי יחידים בלבד — מחללין עליו את השבת. ר' יוסי אומר: אם נראה בעליל — אין מחללין עליו את השבת, שאם נראה במקום אחד בגלוי בודאי נראה גם סמוך לירושלים, ואין צורך להרחיק ללכת כדי להודיע על דבר שנודע ממילא.

מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג וְעִיכְּבָם רַבִּי עֲקִבָא בְּלוּד. שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: אִם מְעַכֵּב אַתָּה אֶת הָרַבִּים, נִמְצֵאתָ מַכְשִׁילָן לֶעָתִיד לָבֹא.

מסופר: מעשה שעברו יותר מארבעים זוג להודיע שראו את מולד הירח ועיכבם ר' עקיבא בלוד שאמר להם שאין צורך לחלל את השבת לצורך זה. שלח לו רבן גמליאל: אם מעכב אתה את הרבים — נמצאת מכשילן לעתיד לבא, שגם בפעם אחרת יאמרו: מה לנו ללכת אם אין עדותנו נחוצה, וכשיידרשו — לא יימצאו העדים.

גמ׳ מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי ״עֲלִיל״ לִישָּׁנָא דְּמִיגְלִי הוּא? אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ: אָמַר קְרָא: ״אִמְרוֹת ה׳ אֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזוּקָּק שִׁבְעָתַיִם״.

מאי [מה, כיצד] משמע דהאי "עליל" לישנא דמיגלי הוא [ש"עליל" זה לשון גלוי הוא]? אמר ר' אבהו אמר קרא [הכתוב]: "אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים" (תהלים יב, ז) שהוא מפרשו — כסף הגלוי לעין כל.

רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם, וְכוּלָּן נִיתְּנוּ לְמֹשֶׁה חָסֵר אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים״.

כיון שהובא פסוק זה מביאים מדברי רב ושמואל שנחלקו בדברים הקשורים באותו פסוק. חד [אחד מהם] אמר: חמשים שערי בינה (שהוא מפרש "שבעתיים" — שבע פעמים שבע) נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה, חסר שער אחד. שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח, ו) ונאמר:

״בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצוֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ״ – בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִהְיוֹת כְּמֹשֶׁה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״וְכָתוּב יוֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת״ ״וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה״.

"בקש קהלת למצא דברי חפץ" (קהלת יב, י) שמשמעו שביקש וניסה ולא יכול — בקש קהלת להיות כמשה, יצתה בת קול ואמרה לו: "וכתוב ישר דברי אמת" (קהלת יב, י) הם הדברים הכתובים בתורה, ומה כתוב שם — "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" (דברים לד, י) אלה דבריו של חכם אחד.

וְחַד אָמַר: בַּנְּבִיאִים – לֹא קָם, בַּמְּלָכִים – קָם. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים: ״בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצוֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ״? בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לָדוּן דִּינִין שֶׁבַּלֵּב, שֶׁלֹּא בְּעֵדִים וְשֶׁלֹּא בְּהַתְרָאָה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: ״וְכָתוּב יוֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת״ ״עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים״ וגו׳.

וחד [ואחד מהם] אמר: בנביאים לא קם כמשה, במלכים קם והוא שלמה שהיה חכם כמשה. אלא מה אני מקיים את דברי הכתוב "בקש קהלת למצא דברי חפץ" (קהלת יב, י) — שבקש קהלת לדון דינין שבלב ולקבוע על פי המסתבר לו, שלא בעדים ושלא בהתראה ולסמוך על הבנתו שהוא יכול לגלות את האמת. יצתה בת קול ואמרה לו: "וכתוב ישר דברי אמת" (קהלת יב, י) ומה הוא — "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד " (דברים יז, ו). שאין דנים למוות או למלקות אלא על פי שני עדים ולא פחות.