קָא מַשְׁמַע לָן דְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים, וְיוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה. ״וְאִם לֹא עָמַד אֶלָּא בְּאֶחָד בְּנִיסָן אֵין מוֹנִין לוֹ שָׁנָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ נִיסָן אַחֵר״. פְּשִׁיטָא!

קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] בברייתא זו: כי ניסן הוא ראש השנה למלכים. ועוד למדנו בכך, כי יום אחד בשנה חשוב שנה, שאף שלא מלך אלא יום אחד בשנה שעברה, הרי הוא נחשב כשנת שלטון שלימה. ושואלים: מה שנאמר בהמשך "ואם לא עמד אלא באחד בניסן — אין מונין לו שנה עד שיגיע ניסן אחר", לכאורה דין זה הוא פשיטא [פשוט מובן מאליו]!

לָא צְרִיכָא, דְּאִימְנוּ עֲלֵיהּ מֵאֲדָר. מַהוּ דְּתֵימָא: נִימְנוּ לֵיהּ תַּרְתֵּין שְׁנִין. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא באופן דאימנו עליה [שנמנו עליו] והסכימו להמליכו עוד מחודש אדר, מהו דתימא [שתאמר] שמאחר וההחלטה על המלכתו היתה כבר בחודש אדר, ייחשב הדבר כאילו כבר המליכוהו בפועל באדר, ואם כן נימנו ליה תרתין שנין [שימנו לו, למלכותו שתי שנים], לכך קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מחשבים את שנות המלכות אלא משעה שמלך בפועל.

תָּנוּ רַבָּנַן: מֵת בַּאֲדָר וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בַּאֲדָר – מוֹנִין שָׁנָה לָזֶה וְלָזֶה. מֵת בְּנִיסָן וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בְּנִיסָן – מוֹנִין שָׁנָה לָזֶה וְלָזֶה. מֵת בַּאֲדָר וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בְּנִיסָן – מוֹנִין רִאשׁוֹנָה לָרִאשׁוֹן, וּשְׁנִיָּה לַשֵּׁנִי.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מת המלך בחודש אדר ועמד מלך אחר תחתיו באדר — מונין שנה לזה, למלך הקודם, שהיא שנתו האחרונה, ולזה, למלך החדש, שמאדר מתחילה שנת מלכותו הראשונה. מת המלך בניסן ועמד מלך אחר תחתיו בניסן — מונין שנה לזה ולזה. מת המלך באדר ועמד מלך אחר תחתיו בניסן — מונין את השנה הראשונה למלך הראשון כשנת מלכותו האחרונה, ואת השניה לשני, כשנת מלכותו הראשונה.

אָמַר מָר: מֵת בַּאֲדָר וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בַּאֲדָר – מוֹנִין שָׁנָה לָזֶה וְלָזֶה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: שַׁתָּא לְבֵי תְרֵי לָא מָנֵינַן. קָא מַשְׁמַע לָן.

ומפרשים: אמר מר [החכם]: מת באדר ועמד אחר תחתיו באדר — מונין שנה לזה ולזה. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים, מהו דתימא [שתאמר]: שתא לבי תרי לא מנינן [שנה אחת, כשנת שלטון, לשני מלכים אין אנו מונים], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך.

״מֵת בְּנִיסָן וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בְּנִיסָן – מוֹנִין שָׁנָה לָזֶה וְלָזֶה״. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי אָמְרִינַן יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה – בְּסוֹף שָׁנָה, אֲבָל בִּתְחִלַּת שָׁנָה – לָא אָמְרִינַן. קָא מַשְׁמַע לָן.

נאמר בתוספתא: "מת בניסן ועמד אחר תחתיו בניסן — מונין שנה לזה ולזה", ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: כי אמרינן [כאשר אנו אומרים] כי יום אחד בשנה חשוב כשנה שלימה — הרי זה דווקא כשיום זה הוא בסוף שנה, שכיון שאחר כך מתחילה שנת מנין חדשה, מונים לו אותו כשנה שלימה. אבל אם יום זה הוא בתחלת שנה — לא אמרינן [אומרים אנו] כן, ולא נמנה את ראשית חודש ניסן כשנה נוספת למלך הקודם, שהרי לא סיים שנה שלימה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מחלקים בכך.

״מֵת בַּאֲדָר וְעָמַד אַחֵר תַּחְתָּיו בְּנִיסָן – מוֹנִין רִאשׁוֹנָה לָרִאשׁוֹן וּשְׁנִיָּה לַשֵּׁנִי״. פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא, דְּאִימְנוּ עֲלֵיהּ מֵאֲדָר, וּמֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ הוּא. מַהוּ דְּתֵימָא: נִימְנוּ לֵיהּ תַּרְתֵּין שְׁנִין. קָא מַשְׁמַע לָן.

עוד נאמר בתוספתא: מת באדר ועמד אחר תחתיו בניסן — מונין ראשונה לראשון ושניה לשני. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומסבירים: לא צריכא [נצרכה], אלא באופן דאימנו עליה [שנמנו עליו] להמליכו עוד מחודש אדר, ובנוסף לכך מלך בן מלך הוא, שירושת השלטון ודאית במקרה כזה, ועל כן מהו דתימא [שתאמר]: נימנו ליה תרתין שנין [שימנו לו שתי שנים] בניסן, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מונים לו אלא מניסן שהוא זמן עלותו לשלטון בפועל.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לִמְלָכִים שֶׁאֵין מוֹנִין לָהֶם אֶלָּא מִנִּיסָן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִיו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל.״ מַקִּישׁ מַלְכוּת שְׁלֹמֹה לִיצִיאַת מִצְרַיִם. מַה יְּצִיאַת מִצְרַיִם מִנִּיסָן – אַף מַלְכוּת שְׁלֹמֹה מִנִּיסָן.

אמר ר' יוחנן: מנין למלכים שאין מונין להם את שנותיהם אלא מניסן — שנאמר: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחדש זו הוא החדש השני למלך שלמה על ישראל ויבן הבית לה'" (מלכים א' ו, א) — מקיש (משוה) בפסוק זה את מלכות שלמה ליציאת מצרים; מה יציאת מצרים מונים אותה, כמפורש בכתוב, מניסן — אף מלכות שלמה מונים אותה מניסן.

וִיצִיאַת מִצְרַיִם גּוּפָהּ מְנָלָן דְּמִנִּיסָן מָנֵינָן? דִּילְמָא מִתִּשְׁרֵי מָנֵינָן!

ושואלים: ואת השנים ליציאת מצרים גופה [עצמה] מנלן [מנין לנו] שמניסן מנינן [מונים אנו]? דילמא [שמא] מתשרי מנינן [מונים אנו] אותם?

לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה׳ וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״, וּכְתִיב: ״וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה״ וגו׳. מִדְּקָאֵי בְּאָב וְקָרֵי לָהּ שְׁנַת אַרְבָּעִים, וְקָאֵי בִּשְׁבָט וְקָרֵי לָהּ שְׁנַת אַרְבָּעִים – מִכְּלָל דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאו תִּשְׁרֵי הוּא.

ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], שכן כתיב [נאמר]: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש" (במדבר לג, לח), וכתיב [ונאמר עוד]: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל" (דברים א, ג); מדקאי [מכיון שעומד] בחודש אב שהוא החודש החמישי, וקרי [וקורא] לה לשנה זו "שנת ארבעים" וקאי [ועומד] בשבט שלאחריו, שהוא חודש אחד עשר וקרי [וקורא] לה, אף לאותה שנה "שנת ארבעים" — מכלל הדברים תלמד שראש השנה לאו [לא] חודש תשרי הוא, שכן אם היה ראש השנה בתשרי — הרי לא יתכן שגם חודש אב, החודש החמישי וגם חודש שבט שלאחריו (שהוא החודש האחד עשר) יהיו שניהם בשנה אחת.

בִּשְׁלָמָא הֵיאַךְ מְפָרֵשׁ דְּלִיצִיאַת מִצְרַיִם; אֶלָּא הַאי – מִמַּאי דְּלִיצִיאַת מִצְרַיִם? דִּילְמָא לַהֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן!

ומקשים: בשלמא היאך [נניח תאריך זה] של מיתת אהרן — הלא מפרש [מפורש בכתוב] שהוא בשנת הארבעים ליציאת מצרים ("בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים"), אלא האי [זה], התאריך של ארבעים שנה אשר בו דיבר משה, ממאי [ממה, מנין] אתה יודע שליציאת מצרים הוא מונה, דילמא [שמא] מונה הוא ארבעים שנה להקמת המשכן?

כִּדְאָמַר רַב פַּפָּא: ״שְׁנַת עֶשְׂרִים״ ״שְׁנַת עֶשְׂרִים״ לִגְזֵרָה שָׁוָה; הָכָא נַמִּי ״שְׁנַת אַרְבָּעִים״ ״שְׁנַת אַרְבָּעִים״ לִגְזֵרָה שָׁוָה: מַה כָּאן לִיצִיאַת מִצְרַיִם – אַף כָּאן לִיצִיאַת מִצְרַיִם.

ומשיבים: כפי שאמר רב פפא לענין אחר, שכשנאמר במקרא בשני מקומות "שנת עשרים", "שנת עשרים", נלמד הדבר לגזרה שוה, לומר שמדובר בשנת עשרים לאותו מנין, הכא נמי [כאן גם כן] זה שנאמר בשני המקומות "שנת ארבעים" "שנת ארבעים" יש ללומדו לגזרה שוה ולהבין שמדובר בשנת הארבעים לאותו מנין, ומה כאן במיתת אהרן מפורש שהוא ליציאת מצרים, אף כאן בדיבור משה, אף שלא נתפרש לאיזה אירוע, הרי זה ודאי ליציאת מצרים.

וּמִמַּאי דְּמַעֲשֶׂה דְּאָב קָדֵים? דִּילְמָא מַעֲשֶׂה דִּשְׁבָט קָדֵים!

ועוד שואלים: גם אם הוכחנו ששני המאורעות הללו היו בשנה אחת, וממאי [וממה] יודע אתה שמעשה זה של מיתת אהרן שהיה בחודש אב קדים [הוא המוקדם], דילמא [שמא] המעשה של חודש שבט, דברי משה, קדים [קדמו], ובאופן זה יתכן שהשנה מתחילה אכן מתשרי ושני המאורעות היו אכן באותה שנה!

לָא סָלְקָא דַּעֲתָךְ, דִּכְתִיב: ״אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֶת סִיחוֹן״, וְכִי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּאַהֲרֹן אַכַּתִּי הֲוָה סִיחוֹן קָיֵים, דִּכְתִיב:

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], שכן כתיב [נאמר]: בדברי משה, שהיו אלו "אחר י הכתו את סיחון" (דברים א, ד), וכי נח נפשיה [והלא מאוחר יותר, כאשר נחה נפשו, נפטר] אהרן אכתי הוה [עדיין היה] סיחון קיים, דכתיב [שכן נאמר]: