וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

וחכמים מטהרין שלדעתם, כיון שבעיקרו הוא כלי זכוכית, אין ביציקת העופרת כדי להחשיבו ככלי מתכת. וכיון שר' מאיר עצמו היה כמה דורות לאחר החורבן, ועדיין תיקן ר' יהודה בן שמוע תלמידו ימי שמחה. אם כן ברור שלא בטלה מגילת תענית.

תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: הַיָּמִים הָאֵלּוּ הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית, בֵּין בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, בֵּין בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – אֲסוּרִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – אֲסוּרִין, מִפְּנֵי שֶׁשִּׂמְחָה הִיא לָהֶם. אֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – מוּתָּרִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵבֶל הוּא לָהֶם.

ומסכמים תנאי [מחלוקת תנאים] היא אם בטלה, או לא בטלה המגילה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : הימים האלו הכתובין במגילת תענית, בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים — אסורין בתענית ובהספד, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: בזמן שבית המקדש קיים — אסורין, מפני ששמחה היא להם. אין בית המקדש קיים — מותרין, מפני שאבל הוא להם.

וְהִלְכְתָא: בָּטְלוּ, וְהִלְכְתָא לֹא בָּטְלוּ. קַשְׁיָא הִלְכְתָא אַהִלְכְתָא! לָא קַשְׁיָא; כָּאן – בַּחֲנוּכָּה וּפוּרִים, כָּאן – בִּשְׁאָר יוֹמֵי.

ומסכמים: והלכתא [וההלכה] היא כי בטלו הימים, ועוד אמרו והלכתא [וההלכה] היא שלא בטלו הימים. ותוהים: קשיא הלכתא אהלכתא [קשה מהלכה על הלכה]! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כי כאן בחנוכה ופורים — לא בטלו חגים אלה, אף שחנוכה היא מהימים הכלולים במגילת תענית. כאן בשאר יומי [בשאר ימים] הכתובים בה — כולם בטלו.

״עַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת״. כֵּיוָן דְּנָפְקִי לְהוּ אַאֱלוּל – אַתִּשְׁרֵי לָמָּה לְהוּ?

שנינו במשנה כי יוצאים השליחים ומודיעים על קידוש חודש אלול מפני ראש השנה, ויוצאים על חודש תשרי מפני תקנת המועדות. ושואלים: כיון דנפקי להו [שהם יוצאים] על חודש אלול ומודיעים מתי היה ראש החודש, על חודש תשרי למה להו [להם] להודיע? הרי יודעים אנו כי ראש חודש תשרי חל ביום השלושים לאחר ראש חודש אלול.

וְכִי תֵּימָא: דִּלְמָא עִבְּרוּהָ לֶאֱלוּל – וְהָאָמַר רַבִּי חִינָּנָא בַּר כָּהֲנָא אָמַר רַב: מִימוֹת עֶזְרָא וְאֵילָךְ לֹא מָצִינוּ אֱלוּל מְעוּבָּר!

וכי תימא [ואם תאמר] שיש להודיע שנית דלמא עברוה [שמא עיברו] את חודש אלול וראש השנה יחול רק ביום השלושים ואחד אחר ראש חודש אלול, והאמר [והרי אמר] ר' חיננא בר כהנא אמר רב: מימות עזרא ואילך לא מצינן [מצאנו] שיהא חודש אלול מעובר, ואם כן אפשר בקלות לחשב את ימי המועדים שבתשרי, ואין צורך איפוא להודיע בשנית!

לָא מָצִינוּ – דְּלָא אִיצְטְרִיךְ, הָא אִיצְטְרִיךְ – מְעַבְּרִינַן לֵיהּ.

ומשיבים: מה שאמרו "לא מצינו" אין משמעו שאין לעשות אלול מעובר — אלא כך היה מעשה שלא אצטריך [הוצרכו] לעשות, הא אצטריך [הרי אם הצטרכו] — מעברינן ליה [מעברים אותו], ומתוך שקיימת אפשרות שיתעבר חודש אלול, אף שהיא רחוקה, לפיכך יש סיבה לשלוח שלוחים בשנית כדי להודיע על זמנו של חודש תשרי.

הָא מִיקַלְקֵל רֹאשׁ הַשָּׁנָה! מוּטָב תִּיקַלְקֵל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא יִתְקַלְקְלוּ כּוּלְּהוּ מוֹעֲדוֹת.

ושואלים: אם יעשו כן הא מיקלקל [הרי מתקלקל] ראש השנה, שהרי כל אלה שהודיעו להם על מועד ראש חודש אלול יחוגו את ראש השנה ביום השלושים לאלול, בעוד שזמנו האמיתי הוא ביום השלושים ואחד! ומשיבים: מוטב תיקלקל ראש השנה ולא יתקלקלו כולהו [כל] המועדות — יום הכיפורים, סוכות ושמיני עצרת הבאים אחר כך.

דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: עַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת. שְׁמַע מִינָּהּ.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה, דקתני [ששנה בה] שיוצאים שלוחים להודיע על חודש תשרי מפני תקנת המועדות, שמע מינה [למד מכאן] שזוהי אכן הסיבה והטעם לכך.

״וְעַל כִּסְלֵיו מִפְּנֵי חֲנוּכָּה, וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים״. וְאִילּוּ נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה יוֹצְאִין אַף עַל אֲדָר שֵׁנִי מִפְּנֵי הַפּוּרִים – לָא קָתָנֵי. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אִם נִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה – יוֹצְאִין אַף עַל אֲדָר הַשֵּׁנִי, מִפְּנֵי הַפּוּרִים.

שנינו במשנה שיוצאים על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. ומעירים: ואילו אם נתעברה השנה שיוצאין שלוחים להודיע אף על אדר שני מפני הפורים שחל אז באדר השני — לא קתני [שנינו]. משמע כי מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת רבי, דתניא [שכן שנינו בתוספתא], רבי אומר: אם נתעברה השנה — יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים.

לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי; דְּמָר סָבַר: כָּל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בַּשֵּׁנִי – נוֹהֲגוֹת בָּרִאשׁוֹן, וּמָר סָבַר: כָּל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בַּשֵּׁנִי אֵין נוֹהֲגוֹת בָּרִאשׁוֹן?

ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבענין עקרוני זה נחלקו]: דמר [שחכם זה, התנא של משנתנו] סבר, כי כל מצות הנוהגות בשני שעיקרן קריאת הפרשות המיוחדות בתורה, ופורים נוהגות בראשון ואם קיימו אותן בראשון ולא בשני — יצאו ידי חובה. ומר [וחכם זה], רבי סבר כי כל מצות הנוהגות בשני — אין נוהגות בראשון, ולכן צריך להודיע גם על השני כדי לקיים בו את מצוות חודש אדר.

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא: מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בַּשֵּׁנִי – אֵין נוֹהֲגוֹת בָּרִאשׁוֹן. וְהָכָא בְּעִיבּוּר שָׁנָה קָמִיפַּלְגִי. דְּתַנְיָא: כַּמָּה עִיבּוּר שָׁנָה? שְׁלֹשִׁים יוֹם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: חֹדֶשׁ.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] מצות הנוהגות בשני — אין נוהגות בראשון, והכא [וכאן] בעיבור שנה קמיפלגי [חלוקים] הם, מה שיעורו של חודש העיבור. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : כמה עיבור שנה — שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: חדש. וכיון שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אין קביעות במספר ימי חודש העיבור — צריך להודיע גם מתי יחול חג הפורים.

מַאי שְׁנָא שְׁלֹשִׁים? דְּיָדְעִי; חֹדֶשׁ נַמִי יָדְעִי! אֲמַר רַב פַּפָּא: מַאן דַּאֲמַר חֹדֶשׁ, רָצָה – חֹדֶשׁ, רָצָה – שְׁלֹשִׁים.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שלשים יום דידעי [שאנשים יודעים] ומוסיפים שלושים יום, ויודעים לחשב מתי יחול פורים. חדש נמי ידעי [גם כן יודעים] הם, שהוא עשרים ותשעה יום. ומחשבים מתי פורים! אמר רב פפא: מאן דאמר [מי שאומר] שמוסיפים חדש, לאו דווקא חודש (בן עשרים ותשעה יום) אלא: רצה — חדש, רצה — שלשים ולכן צריך להודיע כיצד קבעו.

הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דִּירוּשָׁלַיִם עַל שְׁנֵי אֲדָרִים, שֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָם בְּיוֹם עִיבּוּרֵיהֶן.

העיד ר' יהושע בן לוי משום קהלא קדישא דירושלים [בשם הקהל הקדוש של בירושלים] על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהן, כלומר, ביום השלושים לחודש הקודם.

לְמֵימְרָא: דַּחֲסֵרִין עָבְדִינַן, מְלֵאִין לָא עָבְדִינַן. לְאַפּוּקֵי מִדְּדָרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר חִסְדָּא: הֵעִיד רַבִּי סִימַאי מִשּׁוּם חַגַּי, זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי עַל שְׁנֵי אֲדָרִים, שֶׁאִם רָצוּ לַעֲשׂוֹתָן שְׁנֵיהֶן מְלֵאִין – עוֹשִׂין, שְׁנֵיהֶן חֲסֵרִין – עוֹשִׂין, אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר – עוֹשִׂין, וְכָךְ הָיוּ נוֹהֲגִין בַּגּוֹלָה. וּמִשּׁוּם רַבֵּינוּ אָמְרוּ: לְעוֹלָם אֶחָד מָלֵא וְאֶחָד חָסֵר, עַד שֶׁיִּוָודַע לְךָ שֶׁהוּקְבַּע רֹאשׁ חֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ.

ומעירים: למימרא [דבר זה בא לומר]: שחודשים חסרין עבדינן [עושים אנו] את שני האדרים, אולם חודשים מלאין לא עבדינן [עושים אנו] אותם, שיהיו בני שלושים יום! ולאפוקי [להוציא] ממה שדרש רב נחמן בר חסדא, שאמר: העיד ר' סימאי משום חגי זכריה ומלאכי על שני אדרים שבשנה מעוברת, שאם רצו לעשותן שניהן מליאין — עושין, שניהן חסרין — עושין, אחד מלא ואחד חסר — עושין, וכך היו נוהגין בגולה, שכאשר לא ידעו את המועד שנקבע בבית דין כך היו עושים. ומשום רבינו (רב) אמרו: לעלם נוהגים אחד מלא ואחד חסר בשני אדרים, עד שיוודע לך שהוקבע ראש חדש בזמנו, כלומר, שגם אדר ראשון הוא חסר.

שָׁלְחוּ לֵיהּ לְמָר עוּקְבָא: אֲדָר הַסָּמוּךְ לְנִיסָן – לְעוֹלָם חָסֵר.

שלחו ליה [לו] למר עוקבא ראש הגולה מכתב מארץ ישראל: אדר הסמוך לניסן — לעולם הוא חודש חסר בן עשרים ותשעה יום, בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת, אולם אדר הראשון שאינו סמוך לניסן לפעמים הוא מלא.

מְתִיב רַב נַחְמָן: עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת – עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרֵי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא זִמְנִין מָלֵא זִמְנִין חָסֵר – מִשּׁוּם הָכִי מְחַלְּלִינַן.

מתיב [מקשה] על כך רב נחמן, ממה ששנינו: על שני חדשים מחללין את השבת שמותר לעדים לחלל את השבת כדי להגיע בזמן למקום בית הדין — על חודש ניסן ועל תשרי מפני המועדים החשובים שבהם. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שחודש אדר זמנין [פעמים] מלא זמנין [פעמים] חסר — משום הכי [כך] מחללינן [מחללים אנו], שצריך להודיע מתי ראש חודש ניסן, כדי שידעו לעשות את הפסח בזמנו.