לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כִּשְׁיָרִים.

ושארית זו היא — למי שמשים עצמו כשירים כבלתי חשוב, כטפל.

רַב הוּנָא רָמֵי: כְּתִיב: ״צַדִּיק ה׳ בְּכָל דְּרָכָיו״, וּכְתִיב: ״וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו״. בַּתְּחִלָּה – צַדִּיק, וּלְבַסּוֹף – חָסִיד.

רב הונא רמי [השליך, הראה סתירה]; כתיב [נאמר]: "צדיק ה' בכל דרכיו" (תהלים קמה, יז), משמע שהוא נוהג לפי מידת הצדק והמשפט, וכתיב [ונאמר שם]: "וחסיד בכל מעשיו", משמע שהוא נוהג בחסד, לפנים משורת הדין! והסביר: בתחלה, בשעת הדין — הוא צדיק, ולבסוף כשמגיעה שעת העונש הוא חסיד.

רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי: כְּתִיב ״וּלְךָ ה׳ חָסֶד״, וּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ״. בַּתְּחִלָּה ״כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם כְּמַעֲשֵׂהוּ״, וּלְבַסּוֹף – וּלְךָ ה׳ חָסֶד״.

ר' אלעזר רמי [השליך, הראה סתירה]; כתיב [נאמר]: "ולך ה' חסד" (תהלים סב, יג), משמע שה' נוהג לפנים משורת הדין וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", משמע שהוא משלם מידה כנגד מידה! והשיב: בתחלה "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", ולבסוף — "ולך ה' חסד".

אִילְפַי, וְאָמְרִי לָהּ אִילְפָא, רָמֵי: כְּתִיב ״וְרַב חֶסֶד״ וּכְתִיב ״וְאֱמֶת״! בִּתְחִלָּה – וְאֱמֶת, וּלְבַסּוֹף ״וְרַב חֶסֶד״.

אילפי, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה החכם אילפא, רמי [השליך, הראה סתירה], כתיב [נאמר]: "ורב חסד" (שמות לד, ו) וכתיב [ונאמר]: באותו פסוק "ואמת", שהיא לכאורה מידת הדין! והשיב: בתחלה "ואמת", שהוא שורת הדין, ולבסוף כשאין האדם יכול לעמוד במשפט שכולו אמת — "ורב חסד".

״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין – יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה, וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם.

נאמר שם לפני רשימת מידות הרחמים "ויעבר ה' על פניו ויקרא" (שמות לד, ו). אמר ר' יוחנן: אלמלא מקרא כתוב במפורש אי אפשר היה לאומרו, שיש בו כביכול פחיתות כבוד כלפי מעלה, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור שמתעטף בטליתו, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין — יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם, שיתעטף שליח ציבור ויאמר בציבור שלוש עשרה מידות הרחמים.

״ה׳ ה׳״ – אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחֱטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה. ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״ –

באותו ענין נאמר "ה' ה'", ופירושו: אני הוא קודם שיחטא האדם, ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה, שאין ה' זוכר לו את חטאיו הראשונים, תמיד הוא "אל רחום וחנון".

אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״.

אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם שאם אדם מזכיר אותן בודאי נענה, שנאמר באותו עניין: "הנה אנכי כרת ברית" (שמות לד, י).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרַעַת גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״.

אמר ר' יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם. שנאמר: "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ישעיה ו, י), משמע שאם ישוב — ירפא לו מכל מה שחטא.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: וְדִלְמָא לִפְנֵי גְּזַר דִּין? אֲמַר לֵיהּ: ״וְרָפָא לוֹ״ כְּתִיב. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ רְפוּאָה – הֱוֵי אוֹמֵר זֶה גְּזַר דִּין.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ודלמא [ושמא] נאמר הדבר לפני גזר דין, אבל לאחר גזר דין אין התשובה מועלת? אמר ליה [לו] אביי: "ושב ורפא לו" כתיב [נאמר שם], איזהו דבר שצריך רפואה — משמע שכבר היתה מכה הצריכה רפואה, הוי אומר זה גזר דין, ומשישוב — אזי "ושב ורפא לו".

מֵיתִיבִי: הַשָּׁב בֵּינְתַּיִם – מוֹחֲלִין לוֹ. לֹא שָׁב בֵּינְתַּיִם, אֲפִילּוּ הֵבִיא כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – אֵין מוֹחֲלִין לוֹ! לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּיָחִיד, הָא – בְּצִבּוּר.

מיתיבי [מקשים] ממה שנאמר בברייתא: השב בינתים, בין ראש השנה ליום הכיפורים — מוחלין לו, לא שב בינתים, אפילו הביא כל אילי נביות (שהם מובחרים) שבעולם והביאם לקרבנות — אין מוחלין לו! הרי שלאחר שנגזר הדין אינו האדם יכול לשנותו אף בתשובה גדולה! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שזמן תשובתו דווקא בעשרת ימי תשובה — ביחיד, הא [זה] שמוחלים להם בכל עת שהם חוזרים — בצבור.

מֵיתִיבִי: ״עֵינֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ״ – עִתִּים לְטוֹבָה עִתִּים לְרָעָה. עִתִּים לְטוֹבָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּפָסְקוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מוּעָטִים. לַסּוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן – אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן בִּזְמַנָּן עַל הָאָרֶץ הַצְּרִיכָה לָהֶן, הַכֹּל לְפִי הָאָרֶץ.

מיתיבי [מקשים], נאמר: "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה" (דברים יא, יב) — עתים שהשגחה תמידית של ה' בארץ ישראל היא דבר לטובה, ועתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין בראש השנה ופסקו להם לפי הראוי להם גשמים מועטים באותה שנה, ולבסוף חזרו בהן למוטב, להוסיף עליהן על הגשמים אי אפשר — שהרי כבר נגזרה גזרה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן, לאותם גשמים מועטים שנגזרו בזמנן הראוי להם על הארץ הצריכה להן, בשדות ובכרמים ובגינות — הכל לפי הארץ, ונמצא שהגשמים המעטים מועילים כגשמים מרובים.

עִתִּים לְרָעָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים מְרוּבִּין. לַסּוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לִפְחוֹת מֵהֶן – אִי אֶפְשָׁר, שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לָהֶן.

ולהיפך, עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו עליהן גשמים מרובין לבסוף חזרו בהן והרשיעו, לפחות מהן ממה שנגזר אי אפשר שהרי כבר נגזרה גזרה, אלא הקדוש ברוך הוא מורידן לאותם הגשמים שלא בזמנן, על הארץ שאינה צריכה להן, ביערות ובמדבריות.

לְטוֹבָה מִיהָא לִיקְרְעֵיהּ לִגְזַר דִּינַיְיהוּ וְלוֹסִיף לְהוּ! שָׁאנֵי הָתָם דְּאֶפְשָׁר בְּהָכִי.

ושואלים: כיון שיש עתים לטובה, מיהא [על כל פנים] לקרעיה לגזר דנייהו ולוסיף להו [שיקרע את גזר דינם ויוסיף להם] ולכאורה משמע שאין גזר דין נקרע, אפילו עשה כל הציבור תשובה! ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאפשר בהכי [בכך], כלומר, כדי להפוך את תוצאת הגזר דין לטובה, אין צורך שתשתנה גזירת המקום, ואפשר שייעשה הדבר בלא שינוי.

תָּא שְׁמַע: ״יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עוֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳״ וגו׳. ״וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו…יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר״ וגו׳. ״וַיִצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם״ וגו׳. ״יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ״ וגו׳.

תא שמע [בוא ושמע] ממקום אחר ראיה לדבר: נאמר, "יורדי הים באניות עשי מלאכה במים רבים. המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה. ויאמר ויעמד רוח סערה ותרומם גליו. יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע. ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם. יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם

עָשָׂה לָהֶן סִימָנִיּוֹת כְּאַכִּין וְרַקִּין שֶׁבַּתּוֹרָה, לוֹמַר לְךָ: צָעֲקוּ קוֹדֶם גְּזַר דִּין – נַעֲנִין, צָעֲקוּ לְאַחַר גְּזַר דִּין – אֵינָן נַעֲנִין!

"(תהלים קז, כג-כח. ותהלים קז, לא) עשה להן לפרשיות אלה בין קטע לקטע סימניות כאכין ורקין שבתורה, לומר לנו על ידי סימניות אלה שכמו שהביטויים בתורה הם מדוייקים ואי אפשר לשנות מהם — כך אלה אין לשנות מהם. לומר לך: אם צעקו קודם גזר דין — הרי הם נענין, צעקו לאחר גזר דין — אינן נענין!

הָנֵי נַמִי כִּיְחִידִין דָּמוּ.

ומשיבים: מכאן אין קושיה, הני נמי [אלה גם כן] יורדי הים כיחידין דמו [הם נחשבים], שאף שמדובר באנשים רבים, הרי אינם ציבור שלם, אלא רק קבוצה מצומצמת ומוגדרת.

תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלָה בֶּלוֹרְיָא הַגִּיּוֹרֶת אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם: ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים״, וּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל, כתיב [נאמר] בתורתכם: "אשר לא ישא פנים" (דברים י, יז) וכתיב [ונאמר]: "ישא ה' פניו אליך" (במדבר ו, כו), כיצד מיישבים סתירה זו?

נִטְפַּל לָהּ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, אָמַר לָהּ: אֶמְשׁוֹל לָךְ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה – לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה, וְקָבַע לוֹ זְמַן בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְנִשְׁבַּע לוֹ בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ. הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא פְּרָעוֹ, בָּא לְפַיֵּיס אֶת הַמֶּלֶךְ. וְאָמַר לוֹ: עֶלְבּוֹנִי מָחוּל לְךָ, לֵךְ וּפַיֵּיס אֶת חֲבֵירְךָ. הָכָא נַמִי, כָּאן – בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כָּאן – בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ.

נטפל לה ר' יוסי הכהן להשיב לה. אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה בחבירו מנה וקבע לו זמן לפרעון בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך שיפרע, והגיע זמן ולא פרעו. בא לפייס את המלך על שנשבע בשמו ולא קיים את השבועה, ואמר לו המלך: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי [כאן גם כן], כאן בעבירות שבין אדם למקום — ישא ה' פניו וימחול, כאן בעבירות שבין אדם לחבירו — לא ישא פנים. עד שיפייס את חבירו.

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד:

זו היתה הסברה ראשונה, עד שבא ר' עקיבא ולימד, והסביר את הסתירה באופן אחר: