וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין? כְּדֵי לְעַרְבֵּב הַשָּׂטָן.

ותוקעין ומריעין כשהן עומדין בתפילת שמונה עשרה — כדי לערבב (לבלבל) את השטן, שתקיעה כפולה זו חיבוב מצוה היא ופועלת כנגד יצריו הרעים, וממתיקה את דינו.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל שָׁנָה שֶׁאֵין תּוֹקְעִין לָהּ בִּתְחִלָּתָהּ – מְרִיעִין לָהּ בְּסוֹפָהּ. מַאי טַעְמָא? דְּלָא אִיעַרְבַּב שָׂטָן.

ואמר ר' יצחק: כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה, שבשל תקלה כלשהי לא יכלו לתקוע — מריעין לה (עושים לה רע) בסופה בהסתמכות על כפל המשמעות של תקיעה ותרועה. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — שלא איערבב [בולבל] השטן והוא מקטרג, וישראל נענשים.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל שָׁנָה שֶׁרָשָׁה בִּתְחִלָּתָהּ מִתְעַשֶּׁרֶת בְּסוֹפָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה״ – ״מֵרֵשִׁית״ כְּתִיב; ״וְעַד אַחֲרִית״ – סוֹפָהּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַחֲרִית.

ומכאן ואילך מביאים שרשרת עניינים בשמו של ר' יצחק הקשורים כולם בבעיית דינו של אדם. ואמר ר' יצחק: כל שנה שרשה (ענייה) ויש בה צרות בתחלתה — מתעשרת בסופה, שנאמר: "מרשית השנה ועד אחרית שנה " (דברים יא, יב), "מרשית" כתיב [נאמר] חסר אל"ף, לשון רש, עני. ונאמר: "ועד אחרית", כלומר, סופה שיש לה אחרית — תקוה ותוחלת.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֵין דָּנִין אֶת הָאָדָם אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם״.

ואמר ר' יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה ולא לפי מה שהוא עתיד לעשות, שנאמר: "כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כא, יז), שאף שעתידים בניו של ישמעאל להרשיע הרבה, כיון שבאותה שעה היה חף מפשע — נשמעה תפילתו.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַזְכִּירִין עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: קִיר נָטוּי, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּמוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ. דְּאָמַר רַבִּי אָבִין: כָּל הַמּוֹסֵר דִּין עַל חֲבֵירוֹ הוּא נֶעֱנָשׁ תְּחִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ״, וּכְתִיב: ״וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפּוֹד לְשָׂרָה וְלִבְכּוֹתָהּ״.

ואמר ר' יצחק: שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם ואלו הן: העובר או יושב ליד קיר נטוי או מקום סכנה אחר. ועיון תפלה, שאדם מתפלל ובוטח שתישמע תפילתו. ומוסר דין על חבירו, שמבקש שישפוט ה' ביניהם. שאמר ר' אבין: כל המוסר דין על חבירו לשמים — הוא נענש תחלה, לפי שבדין שמים מוציאים גם מקצת פגמים שלו, שנאמר: "ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנכי נתתי שפחתי בחיקך ותרא כי הרתה ואקל בעיניה ישפוט ה' ביני ובינך " (בראשית טז, ה) וכתיב [ונאמר]: אחר כך "ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (בראשית כג, ב), ולמדנו מכאן שכיון שמסרה דינו לשמים — נענשה, ומתה היא תחילה.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַרְבָּעָה דְּבָרִים מְקָרְעִין גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, אֵלּוּ הֵן: צְדָקָה, צְעָקָה, שִׁינּוּי הַשֵּׁם, וְשִׁינּוּי מַעֲשֶׂה. צְדָקָה – דִּכְתִיב: ״וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת״. צְעָקָה – דִּכְתִיב: ״וַיִצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקּוֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם״. שִׁינּוּי הַשֵּׁם – דִּכְתִיב: ״שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרַי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ״, וּכְתִיב: ״וּבֵרַכְתִּי אוֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן״. שִׁינּוּי מַעֲשֶׂה דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם״, וּכְתִיב: ״וַיִּנָּחֵם הָאֱלֹהִים עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לָהֶם וְלֹא עָשָׂה״.

ואמר ר' יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם שנכתב עליו לרע, ומשנים אותו לטובה. ואלו הן: מתן צדקה, צעקה בתפילה, שינוי השם, ושינוי מעשה, שמשנה את מעשיו לטובה. ולכולם רמז במקרא; צדקה — דכתיב [שנאמר]: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב). צעקה — דכתיב [שנאמר]: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצקתיהם יוציאם" (תהלים קז, כח). שינוי השם — דכתיב [שנאמר]: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית יז, טו), וכתיב [ונאמר] שם: "וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן" (בראשית יז, טז). שינוי מעשה — דכתיב [שנאמר]: "וירא האלהים את מעשיהם" (יונה ג, י), וכתיב [ונאמר] שם: "וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (יונה ג, י).

וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף שִׁינּוּי מָקוֹם, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ״ וַהֲדַר ״וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָדוֹל״. וְאִידָךְ – הַהוּא זְכוּתָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא דְּאַהֲנְיָא לֵיהּ.

ויש אומרים: אף שינוי מקום מבטל דינו של אדם, שנאמר: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך" (בראשית יב, א), והדר [ואחר כך] נאמר: "ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, ב). ומסבירים: ואידך [והאחר] שלא מנה שינוי מקום, סבור שלא זה היה הטעם, אלא ההוא זכותא [זכותה] של ארץ ישראל שהיא מקום מקודש הוא דאהניא ליה [היא שהועילה לו].

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: חַיָּיב אָדָם לְהַקְבִּיל פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מַדּוּעַ אַתְּ הוֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת״ – מִכְּלָל דִּבְחֹדֶשׁ וְשַׁבָּת אִיבָּעֵי לָהּ לְמֵיזַל.

ואמר ר' יצחק: חייב אדם להקביל פני רבו לבוא לפוגשו ברגל (בחג), שנאמר ששאל בעל השונמית אותה כשהלכה לנביא: "מדוע את הלכת אליו היום לא חדש ולא שבת" (מלכים ב' ד, כג), מכלל (מכאן) דבחדש [שבראש חודש] ובשבת (כלומר, יום חג, יום שבתון) איבעי לה למיזל [צריכה היתה ללכת].

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: חַיָּיב אָדָם לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ בָּרֶגֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ״.

ואמר ר' יצחק: חייב אדם לטהר עצמו ברגל, שנאמר: "ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא יא, ח), ופסוק זה עוסק בענין הרגל.

תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ״ – יָכוֹל יְהוּ יִשְׂרָאֵל מוּזְהָרִין עַל מַגַּע נְבֵילָה. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמוֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״, בְּנֵי אַהֲרֹן מוּזְהָרִין, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – אֵין מוּזְהָרִין.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בהרחבה; נאמר: "ובנבלתם לא תגעו" (ויקרא יא, ח), יכול יהו ישראל מוזהרין ואסורים על מגע נבילה, תלמוד לומר: "אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא, א) ומכאן: בני אהרן מוזהרין מלהיטמא, אולם בני ישראל אין מוזהרין.

וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמַה טּוּמְאָה חֲמוּרָה כֹּהֲנִים מוּזְהָרִין, יִשְׂרְאֵלִים אֵינָן מוּזְהָרִין, טוּמְאָה קַלָּה – לֹא כָּל שֶׁכֵּן! אֶלָּא, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ״? בָּרֶגֶל.

והלא דברים קל וחומר: ומה טומאה חמורה של מת רק כהנים מוזהרין, ישראלים אינם מוזהרין. טומאה קלה של נבילה — לא כל שכן שאין ישראל מוזהרים עליה? אלא, מה תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו" — בזמן הרגל שאז חייבים הכל להיות טהורים.

אָמַר רַבִּי כְּרוּסְפְּדַאי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלֹשָׁה סְפָרִים נִפְתָּחִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, אֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין – נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיִּים; רְשָׁעִים גְּמוּרִין – נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְמִיתָה; בֵּינוֹנִיִּים – תְּלוּיִין וְעוֹמְדִין מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. זָכוּ – נִכְתָּבִין לְחַיִּים; לֹא זָכוּ – נִכְתָּבִין לְמִיתָה.

עתה שבים לעסוק בענין יום הדין, אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן: שלשה ספרים נפתחין בראש השנה לפני הקדוש ברוך הוא, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים שמעשיהם שקולים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר (מיד) לחיים, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים — תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו במעשים טובים ובמצוות שהוסיפו בימים אלה — נכתבין לחיים, לא זכו — נכתבין למיתה.

אָמַר רַבִּי אָבִין: מַאי קְרָא? ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״. ״יִמָּחוּ מִסֵּפֶר״ – זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין. ״חַיִּים״ – זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים. ״וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ״ – זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.

אמר ר' אבין: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך — שנאמר: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו" (תהלים סט, כט), "ימחו מספר" — זה ספרן של רשעים גמורין, שהם נמחקים מן העולם, "חיים" — זה ספרן של צדיקים, "ועם צדיקים לא יכתבו" — זה ספרן של בינוניים, שנכתבים בספר לעצמם, לא עם הצדיקים.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אֲמַר מֵהָכָא: ״וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״. ״מְחֵנִי נָא״ – זֶה סִפְרָן שֶׁל רְשָׁעִים. ״מִסִּפְרְךָ״ – זֶה סִפְרָן שֶׁל צַדִּיקִים. ״אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ״ – זֶה סִפְרָן שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים.

רב נחמן בר יצחק אמר, מהכא [מכאן] נלמד הדבר, ממה שנאמר: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב, לב) "מחני נא" — זה ספרן של רשעים שהם נימחים, "מספרך" — זה ספרן של צדיקים שהוא מיוחד ומיוחס לה', "אשר כתבת" — זה ספרן של בינוניים.

תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵן לְיוֹם הַדִּין: אַחַת שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִין, וְאַחַת שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִין, וְאַחַת שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים. צַדִּיקִים גְּמוּרִין – נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיֵּי עוֹלָם; רְשָׁעִים גְּמוּרִין – נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לַגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם״. בֵּינוֹנִיִּים – יוֹרְדִין לַגֵּיהִנָּם

בדומה לרעיון זה תניא [שנויה ברייתא], בית שמאי אומרים: שלש כתות הן ליום הדין הגדול שבאחרית הימים: אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים. צדיקים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם, רשעים גמורין — נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם, שנאמר: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם" (דניאל יב, ב), בינוניים — יורדין לגיהנם שיתמרקו ויתכפרו עונותיהם,