חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אֶתְרוֹג אַחַר לְקִיטָתוֹ לַמַּעֲשֵׂר, וְאַחַר חֲנָטָה לַשְּׁבִיעִית. וְרַבּוֹתֵינוּ נִמְנוּ בְּאוּשָׁא: אַחַר לְקִיטָתוֹ, בֵּין לַמַּעֲשֵׂר בֵּין לַשְּׁבִיעִית.

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: אתרוג, הולכים אחר זמן לקיטתו לענין מעשר ואחר חנטה לענין שביעית. ורבותינו נמנו באושא וגמרו: אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית.

אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁבִיעִית – לְעוֹלָם שִׁשִּׁית. כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לַשְּׁבִיעִית, אֲפִילּוּ כַּזַּיִת וְנַעֲשֵׂית כִּכָּר – חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם טֶבֶל.

איתמר [נאמר] שדנו גם אמוראי ארץ ישראל בנושא זה: ר' יוחנן וריש לקיש אמרי תרוייהו [אמרו שניהם]: אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית — לעולם נחשבת כשייכת לשנה הששית. כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית אפילו היה הפרי גדול רק כזית ונעשית גדולה כככר — חייבין עליה משום טבל אם לא עישרוהו, לפי שאנו נוהגים בפרי כאילו היה שייך לכל ענין כשל השנה שעברה, שהיא שנת מעשר.

תָּנוּ רַבָּנַן: אִילָן שֶׁחָנְטוּ פֵּירוֹתָיו קוֹדֶם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט – מִתְעַשֵּׂר לַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה. אַחַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט – מִתְעַשֵּׂר לַשָּׁנָה הַבָּאָה. אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּאִילָן שֶׁעוֹשֶׂה שְׁתֵּי בְרֵיכוֹת בַּשָּׁנָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אילן שחנטו פירותיו קודם חמישה עשר בשבט — מתעשר לשנה שעברה, ואם חנטו פירותיו לאחר חמישה עשר בשבט — מתעשר לשנה הבאה. אמר ר' נחמיה: במה דברים אמורים — באילן שעושה שתי בריכות בשנה, כלומר, שני דורות של צאצאים בשנה.

שְׁתֵּי בְרֵיכוֹת סָלְקָא דַּעֲתָךְ? אֶלָּא אֵימָא: כְּעֵין שְׁתֵּי בְרֵיכוֹת.

על לשון זו תוהים: שתי בריכות סלקא דעתך [עולה על דעתך]? וכי מה צאצאים יש באילן? אלא אימא [אמור]: כעין שתי בריכות. כלומר, שני יבולים.

אֲבָל אִילָן הָעוֹשֶׂה בְּרֵיכָה אַחַת, כְּגוֹן דְּקָלִים וְזֵיתִים וְחָרוּבִין, אַף עַל פִּי שֶׁחָנְטוּ פֵּירוֹתֵיהֶן קוֹדֶם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט – מִתְעַשְּׂרִין לַשָּׁנָה הַבָּאָה.

אבל אילן העושה מטבעו בריכה אחת בלבד, כגון דקלים וזיתים וחרובין, שנותנים פירות רק פעם אחת בשנה, אף על פי שחנטו פירותיהן קודם חמישה עשר בשבט — מתעשרין לשנה הבאה, שהולכים בהם אחר זמן הלקיטה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָהֲגוּ הָעָם בְּחָרוּבִין כְּרַבִּי נְחֶמְיָה.

אמר ר' יוחנן: נהגו העם בחרובין כשיטת ר' נחמיה.

אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: בְּנוֹת שׁוּחַ – שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן שְׁנִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁעוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ הַשָּׁנִים!

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן על דבר זה: שנינו כי מין התאנים הקרויים בנות שוח — שביעית שלהן לענין איסור אכילה וחיוב ביעור הוא בשנה השניה למעשר, מפני שעושות פירות לשלש השנים, ופירות שהבשילו בשנה השניה למחזור שנות השמיטה, חנטו כבר בשנת השמיטה. משמע שדנים לא לפי זמן הלקיטה אלא לפי זמן החנטה!

אִישְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן לְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן: אַמַּאי אִישְׁתִּיק? לֵימָא לֵיהּ: אָמִינָא לָךְ אֲנָא רַבִּי נְחֶמְיָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי רַבָּנַן?!

אישתיק [שתק] ר' יוחנן ולא השיב, שנראה כאילו אין בפיו תשובה. אמר ליה [לו] ר' אבא הכהן לר' יוסי הכהן: אמאי אישתיק [מדוע שתק]? לימא ליה [שיאמר לו] לריש לקיש: אמינא לך אנא [אומר אני לך] שיטת ר' נחמיה ואת אמרת [ואתה אומר] לי את שיטת רבנן [חכמים]?!

מִשּׁוּם דְאָמַר לֵיהּ: שָׁבְקַתְּ רַבָּנַן וְעָבְדַתְּ כְּרַבִּי נְחֶמְיָה?!

ומשיבים: משום דאמר ליה [שהיה אומר לו] ריש לקיש: שבקת [מניח אתה] את דברי רבנן [חכמים] המרובים ועבדת [ועושה אתה] כדברי ר' נחמיה ששיטתו שיטת יחיד?!

וְלֵימָא לֵיהּ: קָאָמִינָא לָךְ ״נָהֲגוּ״ וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי אִיסּוּרָא? דְּאָמַר לֵיהּ: בִּמְקוֹם אִיסּוּרָא, כִּי נָהֲגוּ שָׁבְקִינַן לְהוּ?

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן: קאמינא לך [אני אומר לך] שאין אני אלא מוסר מה ש"נהגו" העם, ואת אמרת [ואתה אומר] לי דבר שהוא בעיקרו איסורא [איסור]?! ודוחים: גם כך לא היה יכול לענות לו, דאמר ליה [שהיה יכול ריש לקיש לומר לו]: במקום איסורא, כי נהגו שבקינן להו [במקום שיש איסור, כאשר נהגו להיפך מניחים אנו להם] לעשות כן?!

וְלֵימָא לֵיהּ: כִּי אָמִינָא לָךְ אֲנָא – מַעְשַׂר חָרוּבִין דְּרַבָּנַן, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לִי שְׁבִיעִית דְּאוֹרַיְיתָא?

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] ר' יוחנן לריש לקיש כך: כי אמינא לך אנא [כאשר אמרתי לך אני] כר' נחמיה — היה זה דווקא במעשר חרובין דרבנן [שהוא מדברי סופרים], שאין חובת מעשר בחרובים מן התורה, ואת אמרת [ואתה אומר] לי מענין שביעית שהיא דאורייתא [מן התורה]?! וכיון שזו היא תשובה ניצחת נראה שיש לברר שוב את המסורת בענין זה.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּא הַכֹּהֵן: תְּמֵיהַנִי אִם הֱשִׁיבָהּ רֵישׁ לָקִישׁ לִתְשׁוּבָה זוֹ. אִם הֱשִׁיבָהּ?! הָא אוֹתְבָהּ! אֶלָּא אֵימָא: אִם קִיבְּלָהּ רַבִּי יוֹחָנָן, אִם לֹא קִיבְּלָהּ.

אלא אמר ר' אבא הכהן: תמיהני אם השיבה ריש לקיש לתשובה זו. כלומר, שמא לא הקשה ריש לקיש קושיה זו שיש לה פירכה ברורה כזו. ותוהים: מה מקום לשאלה אם השיבה? הא אותבה [הרי השיבה] וכך היה המעשה! אלא אימא [אמור]: אם קיבלה ר' יוחנן, ושתק משום שלא היה בידו מה לענות, אם [או] לא קיבלה, ושתק מפני שסבר שאין שאלה זו ראויה לתשובה, כיון שאין לדמות ענין מעשר שהוא מדברי סופרים לענין שביעית שהיא מן התורה.