מִשֶּׁתָּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ – אֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה, לְפִי שֶׁאֵין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין לֹא מִן הֶחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ. אִם הָיְתָה שְׁנִיָּה נִכְנֶסֶת לַשְּׁלִישִׁית, שְׁנִיָּה – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי; שְׁלִישִׁית – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר עָנִי.

משתבא השמש, משכבר שקעה, שהוא כבר שייך לשנה הבאה — אין תורמין ומעשרין מזה על זה, לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש. וכן אם היתה זו שנה שניה משנות השמיטה הנכנסת לשנה השלישית, הרי מה שילקט בשנה השניה מפריש ממנו מעשר ראשון, ומעשר שני שאוכלו בירושלים, ומן השייך לשנה השלישית מפריש מעשר ראשון ומעשר עני.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר״ – שָׁנָה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא מַעֲשֵׂר אֶחָד. הָא כֵּיצַד? מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר עָנִי, וּמַעְשֵׂר שֵׁנִי יִבָּטֵל.

לגופו של ענין שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שבשנה השלישית אין מפרישים מעשר שני אלא מעשר עני? אמר ר' יהושע בן לוי: נאמר, "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר" (דברים כו, יב), לומר: שנה שאין בה אלא מעשר אחד. הא כיצד? מפריש מעשר ראשון, ומעשר עני שמפורש באותו ענין. ומעשר שני יבטל, באותה שנה.

אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נַמִי יִבָּטֵל? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם״ – הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְנַחֲלָה, מַה נַּחֲלָה אֵין לָהּ הֶפְסֵק – אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵין לוֹ הֶפְסֵק.

ושמא תאמר: או אינו אלא הכוונה שאף מעשר ראשון נמי [גם כן] יבטל, ויפריש רק מעשר אחד בלבד — תלמוד לומר: "ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם" (במדבר יח, כו), הקישו (השווה אותו) הכתוב את המעשר לנחלה, מה נחלה אין לה הפסק שהרי מדין תורה אי אפשר למכור אחוזת נחלה שבארץ והיא עוברת מדור לדור ואין בה הפסק — אף מעשר ראשון שניתן ללויים כנחלה הוא, אין לו הפסק, ולכן עלינו לומר שהוא ניתן בכל שנה ושנה בלי הפסק.

תַּנְיָא אִידָךְ: ״כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר״ וגו׳ שָׁנָה שֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא מַעֲשֵׂר אֶחָד. הָא כֵּיצַד? מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּמַעֲשֵׂר עָנִי, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יִבָּטֵל. יָכוֹל אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נַמִי יִבָּטֵל – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּבָא הַלֵּוִי״ – כָּל זְמַן שֶׁבָּא תֵּן לוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "כי תכלה לעשר בשנה השלישית, שנת המעשר" — שנה שאין בה אלא מעשר אחד. הא כיצד — מעשר ראשון ומעשר עני, ומעשר שני יבטל. יכול אף מעשר ראשון נמי [גם כן] יבטל — תלמוד לומר: "ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו" (דברים יד, כט), לומר: כל זמן שבא — תן לו. משמע בכל שנה ושנה צריך לתת לו מעשר, אלו דברי ר' יהודה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶל הַלְוִיִּם תְדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם״ – הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְנַחֲלָה, מַה נַּחֲלָה אֵין לָהּ הֶפְסֵק – אַף מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אֵין לוֹ הֶפְסֵק.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: אינו צריך ללומדו מכאן, אלא הרי הוא אומר "ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם מאתם בנחלתכם והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו) הקישו (השווה אותו) הכתוב לנחלה: מה נחלה אין לה הפסק — אף מעשר ראשון אין לו הפסק.

״וְלִנְדָרִים״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ לְשָׁנָה – מוֹנֶה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם. וְאִם אָמַר ״לְשָׁנָה זוֹ״, אֲפִילּוּ לֹא עָמַד אֶלָּא בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם אֶחָד בְּתִשְׁרֵי – עָלְתָה לוֹ שָׁנָה.

שנינו בברייתא כי באחד בתשרי ראש השנה לנדרים. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: המודר הנאה מחבירו לשנה שנדר שבמשך שנה אחת לא יהנה ממנו — מונה שנים עשר חודש מיום ליום מאותו יום שנדר. ואם אמר שהוא מודר ממנו לשנה זו, אפילו לא עמד ונדר אלא בעשרים ותשעה באלול, כיון שהגיע יום אחד בתשרי — עלתה לו שנה ואינו נוהג איסור בשנה הבאה.

אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה אֵינוֹ חָשׁוּב שָׁנָה – לְצַעוּרֵיהּ נַפְשֵׁיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ, וְהָא אִצְטַעַר לֵיהּ.

ואפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] בדרך כלל כי יום אחד בשנה אינו חשוב שנה מסכים הוא להלכה זו כי לצעוריה נפשיה קביל עליה [לצער את עצמו קיבל עליו] והא אצטער ליה [והרי כבר הצטער לו] ויצא ידי חובת הנדר, שהרי קיים משהו ממנו.

וְאֵימָא נִיסָן! בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם.

ושואלים: ואימא [ואמור] ששנה זו של נדר תהא עד ניסן? ומשיבים: כלל הוא כי בנדרים הלך אחר לשון בני אדם כי אין דנים את הנדרים אלא לפי הנהוג בלשון הדיבור המצוי בין אנשים, ובלשון הדיבור מונים שנה מאחד בתשרי.

תְּנַן הָתָם: הַתִּלְתָּן מִשֶּׁתִּצְמַח; הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים – מִשֶּׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ.

תנן התם [שנינו שם] במשנה במסכת מעשרות: מתי הוא הזמן שבו ולפיו אנו מונים את שנת המעשר? לגבי התלתן — משתצמח, לגבי התבואה, והזיתים — משיביאו שליש בישולם, אותה שעה קובעת למעשרות בכל שנה שהיא.

מַאי מִשֶּׁתִּצְמַח? מִשֶּׁתִּצְמַח לִזְרָעִים.

ושואלים: מאי [מה] פירוש משתצמח — הלא הצמח צומח כמעט משעת זריעתו! אלא הכוונה היא משתצמח לזרעים כלומר, שמתחילים כבר לצמוח הזרעים בתוך הצמח.

הַתְּבוּאָה וְהַזֵּיתִים מִשֶּׁיָּבִיאוּ שְׁלִישׁ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּמָטוּ בָּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: אָמַר קְרָא: ״מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמוֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסּוּכּוֹת״. שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה מַאי עֲבִידְתֵּיהּ בְּחַג הַסּוּכּוֹת? שְׁמִינִית הִיא!

שנינו כי התבואה (דגן ותירוש) והזיתים, זמנם למעשר משיביאו שליש, כלומר, כשיגיעו לשליש בישולם. ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] לגבי קביעת זמן מסויים כקובע את השנה לענין מעשר היבולים? אמר רב אסי אמר ר' יוחנן, ומטו בה [והיו ממשיכים אותה את השמועה הזו] משמיה [משמו] של ר' יוסי הגלילי: אמר קרא [הכתוב]: "מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות" (דברים לא, י) ולכאורה תמוה: שנת השמטה מאי עבידתיה [מה מעשיה] מה היא שייכת לחג הסוכות? הלא חג הסוכות תחילת השנה השמינית היא!

אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל תְּבוּאָה שֶׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ בַּשְּׁבִיעִית לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה – אַתָּה נוֹהֵג בּוֹ מִנְהַג שְׁבִיעִית בַּשְּׁמִינִית.

אלא, כפי שבכתוב זה רואים שזמן חג הסוכות נחשב כאילו היה שייך לשנה שעברה, הרי זה בא לומר לך: שכל תבואה שהביאה שליש בשנה השביעית (השמיטה) לפני ראש השנה — אתה נוהג בו ביבול זה מנהג וקדושת שנת השביעית גם אם השימוש וגמר הפרי הוא בשנה השמינית.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב אַסִי:

אמר ליה [לו] ר' זירא לרב אסי: