אֵינוֹ דִּין שֶׁיּוֹם אֶחָד עוֹלֶה בִּתְחִלָּתָהּ?

אינו דין שיום אחד עולה בתחלתה?

וְאֶלָּא מַאי? רַבִּי אֶלְעָזָר? שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשִׁים בָּעֵי! דִּתְנַן: אֵין נוֹטְעִין וְאֵין מַבְרִיכִין וְאֵין מַרְכִּיבִין עֶרֶב שְׁבִיעִית פָּחוֹת מִשְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְאִם נָטַע וְהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב – יַעֲקוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל הַרְכָּבָה שֶׁאֵינָהּ קוֹלֶטֶת בִּשְׁלֹשָׁה יָמִים שׁוּב אֵינָהּ קוֹלֶטֶת. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמָעוֹן אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת.

ושואלים: אם כן, לצד שהוכחנו לכאורה שהברייתא אינה כשיטת רבי מאיר ואלא מאי [מה] תאמר שהברייתא כשיטת ר' אליעזר שרק שלושים יום בשנה נחשבים כשנה — אולם לדעתו שלשים ושלשים בעי [צריך]! שלושים יום לקליטת הנטיעה בקרקע ושלושים נוספים כדי להחשיבה כבת שנה. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין נטיעות בערב השנה השביעית פחות משלשים יום לפני ראש השנה, ואם נטע והבריך והרכיב — יעקור, שכן ודאי נקלטה הנטיעה בשביעית וגידולי שביעית אסורים בהנאה, אלו דברי ר' אליעזר. ר' יהודה אומר: כל הרכבה שאינה קולטת בשלשה ימים — שוב אינה קולטת. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: שתי שבתות הוא זמן קליטה.

וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁלֹשִׁים – צָרִיךְ שְׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשִׁים; לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁלֹשָׁה – צָרִיךְ שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשִׁים; לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת – צָרִיךְ שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת וּשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִי נַמִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ – שְׁלֹשָׁה וּשְׁלֹשִׁים בָּעֵי!

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לדברי האומר שלשים יום, כוונתו כי צריך שלשים ושלשים, שלושים לקליטה ושלושים להפסקה, לדברי האומר שלשה — צריך שלשה ושלשים, ולדברי האומר שתי שבתות — צריך שתי שבתות ושלשים יום. ולכן אי נמי [אם גם כן] תאמר כשיטה המפחיתה ביותר בזמן קליטה, שהיא שיטת ר' יהודה, הרי גם אז שלשה ושלשים בעי [צריך]! ואם כן אין הדברים מתיישבים אף לשיטת רבי אלעזר!

אֶלָּא, לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר. וְכִי קָאָמַר שְׁלֹשִׁים – לִקְלִיטָה.

אלא יש לחזור ממה שאמרנו ולעולם יש לומר כי הברייתא היא כשיטת ר' מאיר. וכי קאמר [וכאשר אמר] ר' מאיר שלשים יום, הרי כוונתו היתה לענין קליטה שהיא שלושים יום.

אִי הָכִי שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד בָּעֵי! קָא סָבַר: יוֹם שְׁלֹשִׁים עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שלשים ואחד בעי [צריך הוא]! שלושים יום לקליטה, ועוד יום אחד שייחשב להתחלת השנה! ומשיבים: בעצם כך הוא החשבון, אלא קא סבר [סבור הוא]: יום שלשים עולה (נחשב) לכאן ולכאן, שיום זה עצמו נחשב כהשלמת יום השלושים לימי הקליטה, וגם נחשב כיום אחד בשנה שייחשב לאותה שנה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וּשְׁנֵיהֶן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ; ״וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מִדְּאַכַּתִּי יוֹם אֶחָד הוּא דְּעָיֵיל בַּשָּׁנָה וְקָא קָרֵי לָהּ שָׁנָה – שְׁמַע מִינָּהּ: יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה.

אמר ר' יוחנן: ושניהן, גם רבי מאיר וגם רבי אלעזר שנחלקו מה נחשב לשנה מקרא אחד דרשו באופנים שונים. שנאמר: "ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ " (בראשית ח, יג). ר' מאיר סבר: מדאכתי [מכיון שעדיין] יום אחד בלבד הוא דעייל [שנכנס] בשנה, שהרי הוא בראשון באחד בחודש וקא קרי [והוא קורא] לה שנה, שהרי לא מנה שנת שש מאות אלא שנת שש מאות ואחד, אם כן שמע מינה [למד מכאן] שיום אחד בשנה חשוב שנה.

וְאִידָךְ: אִי כְּתִיב בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַת שָׁנָה – כִּדְקָאָמְרַתּ. הָשְׁתָּא דִּכְתִיב: ״בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה״ – שָׁנָה אַשֵּׁשׁ מֵאוֹת קָאֵי. וּמַאי אַחַת? אַתְחַלְתָּא דְּאַחַת קָאָמַר.

ואידך [והאחר] רבי אלעזר מה הוא אומר? אי כתיב [אילו היה כתוב] בשש מאות ואחת שנה הייתי אכן מפרש כדקאמרת [כפי שאתה אומר], אולם השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "באחת ושש מאות שנה", כך צריך להבין: המלה "שנה" על השש מאות קאי [עומדת, שייכת], לומר שהשנה היא עדיין שנת שש מאות. ומאי [ומהו] "אחת" שנאמר — אתחלתא [ההתחלה] של אחת קאמר [אמר].

וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַאִי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ״. מִדְּאַכַּתִּי יוֹם אֶחָד הוּא דְּעָיֵיל בַּחֹדֶשׁ, וְקָא קָרֵי לֵיהּ חֹדֶשׁ – שְׁמַע מִינָּהּ: יוֹם אֶחָד בַּחֹדֶשׁ חָשׁוּב חֹדֶשׁ. וּמִדְּיוֹם אֶחָד בַּחֹדֶשׁ חָשׁוּב חֹדֶשׁ, שְׁלֹשִׁים יוֹם בַּשָּׁנָה חֲשׁוּבִין שָׁנָה. וְחֹדֶשׁ לִמְנוּיָיו וְשָׁנָה לִמְנוּיֶיהָ.

ושואלים: ור' אליעזר מאי טעמא [מה טעם] שיטתו, מהיכן לומד הוא כדבריו? דכתיב [שנאמר]: "בראשון באחד לחדש", מדאכתי [מכיון שעדיין] יום אחד הוא רק דעייל [שנכנס] בחדש וקא קרי ליה [והוא קורא לו] חדש — שמע מינה [למד מכאן] כי יום אחד בחדש חשוב (נחשב) לחדש, ומזה שיום אחד בחדש נחשב לחדש, אם כן בדרך זו יש לומר אף כי שלשים יום בשנה חשובין שנה. כי חדש חושבים אותו לפי מנוייו והחודש הרי הוא נמנה משלושים ימים, ושנה למנוייה ומניינה על פי שנים עשר חודשים.

מִכְּלָל דְּתַרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם.

ומעירים: מכלל דבריהם עולה דתרוייהו סבירא להו [ששניהם סבורים] כי בניסן נברא העולם, ומחודש ניסן מונים את השנים. כי אם היתה תחילת המנין בתשרי אם כן באחד לחודש הראשון (חודש ניסן) הוא כבר חצי שנה לאחר התחלתה של השנה.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם; בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת, בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת; בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק; בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין,

תניא [שנויה ברייתא], שנחלקו בכך תנאים. ר' אליעזר אומר: בחודש תשרי נברא העולם, בתשרי נולדו האבות, בתשרי מתו אבות, בפסח נולד יצחק אבינו, בראש השנה נפקדה בילדים שרה רחל וחנה, בראש השנה יצא יוסף מבית האסורין.