גמ׳ וְהָא קָא מַיְיתִי קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל!

על דברי ר' שמעון המתיר לכהנים לאכול פסח שנתערב עם הבכורות מקשים: כיצד אפשר שיאכל הכל בתורת קרבן פסח, והא קא מייתי [והרי הוא מביא] קדשים לבית הפסול? שהרי הבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד והפסח נאכל רק באותו לילה, ונמצא שגורם לפסול את הבכורות טרם זמנם ולהביאם לידי שריפה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל. דִּתְנַן: אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יִשָּׁחֲטוּ בַּצָּפוֹן, וְיֵאָכְלוּ כַּחוֹמֶר שֶׁבָּהֶן.

ומשיבים: ר' שמעון לטעמיה [לטעמו,לשיטתו] שאמר בכלל כי מביאין קדשים לבית הפסול ואינו חושש. דתנן [שכן שנינו במשנה]: אשם שנתערב בשלמים מה יעשו בו? ר' שמעון אומר: ישחטו את כולם בצפון כאשם, שאף שהשלמים אינם טעונין שחיטה דווקא בצפון מותר לשחטם גם שם, ויאכלו כחומר שבהם בתורת קדשי קדשים, כאילו היו שניהם אשם, ויאכלו ליום ולילה, בעזרה, ולא ייאכלו לשני ימים ולא יוציאום ויחלקום כקדשים קלים לקרובי הכהנים בכל העיר.

אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.

אמרו לו חכמים: אין מביאין קדשים לבית הפסול — שהרי שמא שלמים היו ועל ידי קיצור זמן אכילתם עשוי להביאם לידי פסול ולשריפה שלא כדין. ומשמע שר' שמעון אינו חושש לנימוק זה.

וְרַבָּנַן, הֵיכִי עָבְדִינַן? אָמַר רָבָא: נַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיּוּמְמוּ, וְיָבִיא בְּהֵמָה שְׁמֵינָה, וְלֵימָא: כָּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ לַפֶּסַח – תָּחוּל עֲלֵיהּ דְּהַאי, וְאָכֵיל לְהוּ בְּתוֹרַת בְּכוֹר בַּעַל מוּם.

ושואלים: ורבנן, היכי עבדינן [ולשיטת חכמים, מה עושים]? כשנתערב פסח בבכורות? שהרי הבכורות אינם ניתנים לפדייה, שקדושתם היא קדושה מרחם וחלה רק עליהם! ומשיבים: אמר רבא: נמתין לו עד שיוממו (עד שיפול בהם מום) בכולם ויביא בהמה שמינה מן החולין, ולימא [ויאמר]: כל היכא דאיתיה לפסח [כל מקום שישנו הפסח] תחול עליה דהאי [על בהמה שמינה זו] קדושתו של הפסח ויקריב אותה בתורת שלמים ואכיל להו [ויאכל אותם] את המעורבים בתורת בכור בעל מום, שנאכלים לכהנים כחולין, ויש בהם הגבלות מסויימות, שאין שוקלים ומוכרים אותם בבזיון, וכדומה.

מתני׳ חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ, וְאָמְרוּ לְאֶחָד: צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחוֹט עָלֵינוּ. וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ. אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אוֹכְלִין עִמּוֹ מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָהֶן, וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ.

חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד מהם: צא ובקש (חפש) את הפסח וכשתמצאנו ת שחוט אותו עלינו (עבורנו). והלך ומצא את בהמת הקרבן ושחט עבור כולם, ובינתים הם לקחו בהמה אחרת ושחטו אותה לשם פסח. מעתה, אם הפסח שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו שהרי הוא מנוי על קרבן זה והם אוכלין עמו משלו שהרי המנה עליו את כל החבורה ושל כולם הוא, והשני ישרף, שהרי אין לו בעלים. ואם שלהן נשחט ראשון — הם אוכלין משלהן שהרי בעצם שחיטת השני משכו ידיהם מן הראשון. והוא אוכל משלו שהרי הוא לא נמנה על פסח שלהם.

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִין עִמּוֹ. וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון, או ששחטו שניהם כאחד — הוא אוכל משלו, והם אינם אוכלין עמו שמא שלהם נשחט קודם ושלהן יצא לבית השריפה שהרי אינם יכולים לאכול ממנו שמא נשחט שני, והם מנויים על הראשון. אבל פטורין מלעשות פסח שני שכן בזמן שחיטה היו בני החבורה מוכנים וראויים ורק אונס הוא שאירע להם, שלא יוכלו לקיים את המצוה בפועל והאכילה עצמה אינה מעכבת.

אָמַר לָהֶן: אִם אֵחַרְתִּי צְאוּ וְשַׁחֲטוּ עָלַי, הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט, וְהֵן לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָהֶן, וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ, וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶם.

מקרה שונה במקצת בענין אבידת קרבן פסח הוא, כאשר אבד קרבן הפסח לבני החבורה ושלחו אחד מהם לבקשו ואמר להן השליח לבני חבורתו טרם צאתו: אם אחרתי — צאו ושחטו עלי פסח הלך הוא עצמו ומצא את הפסח שאבד ושחט והן לקחו בינתים ושחטו פסח אחר. אם שלהן נשחט ראשון — הן אוכלין משלהן והוא אוכל עמהן שהרי אמר להם לשחוט עבורו והמנוהו על פסחם. ואם שלו נשחט ראשון — הוא אוכל משלו והן אוכלין משלהם שהרי בכך ששחטו אחר משכו ידיהם מן הראשון.

וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן, אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד – הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן, וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן, וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה, וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

ואם אינו ידוע איזה מהן נשחט ראשון או ששחטו שניהם כאחד — הן אוכלין משלהן שהרי מכל מקום משכו ידיהם מן הראשון בכך ששחטו אחר שהוא ודאי שלהם היה, והוא אינו אוכל עמהן שהרי גמר בליבו להמנות על הפסח האחר ולא ברור אם שלו קדם. ולכן שלו יצא לבית השריפה, ופטור מלעשות פסח שני.

אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ – אוֹכְלִין כּוּלָּן מִן הָרִאשׁוֹן. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵיזֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן – שְׁנֵיהֶן יוֹצְאִין לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

אמר להן שאם יאחר שישחטו עליו פסח ואמרו לו שאם ימצא שישחט עבורם — אוכלין כולן מן הראשון שנשחט. ואם אין ידוע איזה מהן נשחט ראשון — שניהן יוצאין לבית השריפה ופטורים מפסח שני.

לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ – אֵין אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה.

ואם לא אמר להן ולא אמרו לו, שלא יפו זה את כוחו של זה לשחוט עבורם — אין אחראין זה לזה, ובני החבורה אוכלים משלהם, והוא אוכל משלו, שהרי הוא נמנה על שלו ושוב איננו קשור בקרבן אחר, והם בשחיטת האחר משכו ידיהם מן הפסח שאבד.

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן – אֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד, וְאֵלּוּ מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד. אֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ, וְאֶחָד מֵאֵלּוּ בָּא לוֹ אֵצֶל אֵלּוּ. וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ, וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה – יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ, וְנִמְנִינוּ עַל שֶׁלָךְ.

שתי חבורות שנתערבו פסחיהן ואינם יודעים איזה מהם שייך לכל חבורה, כך יעשו: אלו מושכין להן אחד מן הפסחים ואלו מושכין להן אחד. אחד מאלו מבני חבורה אחת בא לו אצל אלו בני החבורה האחרת, ואחד מאלו מבני החבורה האחרת בא לו אצל אלו בני החבורה הראשונה, וכך הם אומרים בני כל חבורה לאותו אחד שבא מן החבורה האחרת: אם שלנו הוא הפסח הזה שעתה בידינו — ידיך משוכות מהפסח שהיה שלך ונמנית על הפסח שלנו ואתה רשאי לאכול בו. ואם שלך הוא הפסח הזה שהוא היה שייך באמת לבני חבורה האחרת ולך בכללם, הרי ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך ואתה יכול לזכותו לנו. וכן יעשו בני החבורה האחרת.

וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה וְשֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה – מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה וַחֲבוּרָה, וְכֵן הֵם אוֹמְרִים.

וכן אם היו חמש חבורות של חמשה חמשה אנשים או של עשרה עשרה אנשים — מושכין להן אחד מכל חבורה וחבורה וכן הם אומרים כדרך שאומרים בשתי חבורות, שמזכים לו חלק בקרבנם אם אין הפסח שלו, או זוכים ונמנים על קרבנו אם שלו הוא.

שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן – זֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד, וְזֶה מוֹשֵׁךְ לוֹ אֶחָד. זֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק, וְזֶה מַמְנֶה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק.

וכך אומרים לכל אחד מבני החבורות האחרות, שנים שנתערבו פסחיהן וכל אחד היה מנוי לבדו על הפסח, מה יעשו? זה מושך לו אחד מן הפסחים, וזה מושך לו אחד, זה ממנה עמו על פסחו אחד מן השוק וזה ממנה עמו אחד מן השוק, ואחר כך

זֶה בָּא אֵצֶל זֶה, וְזֶה בָּא אֵצֶל זֶה. וְכָךְ הֵם אוֹמְרִים: אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה – יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּךְ, וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי. וְאִם שֶׁלָּךְ הוּא פֶּסַח זֶה – יָדַי מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלִּי, וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלָּךְ.

זה בא אצל זה וזה בא אצל זה, וכך הם אומרים: אם שלי הוא פסח זה — ידיך משוכות משלך ונמנית על שלי, ואם שלך הוא פסח זה — ידי משוכות משלי ונמניתי על שלך, כמעשה בשתי חבורות. והצורך להימנות על כל קרבן עוד אחד מן השוק הוא כדי שבשעה שכל אחד מהם נמשך מפסחו ונמנה על של חברו, לא ישאר פסחו ללא בעלים.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אָמַר לָהֶן וְאָמְרוּ לוֹ – אוֹכֵל מִן הָרִאשׁוֹן. לֹא אָמַר לָהֶן וְלֹא אָמְרוּ לוֹ – אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה לָזֶה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמר להן שאם יקדימו הם ישחטו את הפסח עבורו, ואמרו לו שאם הוא יקדים, ישחט הוא עבורם — אוכל גם הוא וגם הם מן הפסח הראשון שנשחט, והשני נשרף. לא אמר להן ולא אמרו לו — אינן אחראין זה לזה, וכל אחד אוכל משלו.