כִּדְרַבִּי אוֹשַׁעֲיָא, דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא: הִפְרִישׁ שְׁתֵּי חַטָּאוֹת לְאַחֲרָיוּת – מִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן, וּשְׁנִיָּה תִּרְעֶה.

ומשיבים: אף לשיטת רבי מוצא אתה חטאת רועה כשיטת ר' אושעיא. שאמר ר' אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות שמתחילה הפריש שתים כדי שאם תאבד אחת מהן יתכפר בחברתה, מתכפר באחת מהן ושניה תרעה.

וְהָא אִילּוּ בַּפֶּסַח כִּי הַאי גַּוְונָא קָרֵב שְׁלָמִים! – אֶלָּא: שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ: דְּאָמַר: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת.

ומקשים: והא [והרי] אילו אירע בפסח כי האי גוונא [כגון זה] היה השני קרב שלמים, שזהו מותר בפסח גמור שדינו להיקרב כשלמים ולא כדברי שמואל! אלא יש לומר כי שמואל כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: חמש חטאות מתות ובכללן כל אלו שאבדו ואלו שנדחו.

וְהָא רוֹעָה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ כְּלָל! שְׁמוּאֵל נַמִי חֲדָא קָאָמַר: כֹּל שֶׁבְּחַטָּאת מֵתָה – בַּפֶּסַח קָרֵב שְׁלָמִים.

ומקשים: והא [והרי] דין זה של חטאת רועה לר' שמעון לית ליה [אין לו] כלל שלדעתו כל חטאת שנדחתה משום מה מתה ואילו שמואל מזכיר בדבריו אף את החטאת שרועה! ומשיבים: שמואל נמי חדא קאמר [דבר אחד בלבד אמר] שלא אמר דבר בענין כל שבחטאת רועה אלא רק כל שבחטאת מתה — בפסח קרב שלמים.

וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר: אֵין הַפֶּסַח קָרֵב שְׁלָמִים אֶלָּא שֶׁנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה, אֲבָל קוֹדֶם שְׁחִיטָה – לֹא. אַלְמָא שְׁחִיטָה קָבַע, קָא מַשְׁמַע לָן חֲצוֹת קָבַע.

ושואלים: ומאי קא משמע לן [ומה השמיע לנו] בכך, הרי כבר נאמר הדבר במפורש במשנה? ומשיבים: אמר זאת לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוחנן שאמר: אין הפסח קרב שלמים אלא כשנמצא אחר שחיטה, אבל אם נמצא קודם שחיטה — לא. אלמא: [מכאן] שלדעתו שחיטה קבע מתי נדחה הקרבן. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמואל כי לדעתו חצות קבע שהדבר תלוי בזמן השחיטה הרגיל ואם נמצא לאחר חצות אף אם עדיין לא נשחט השני הריהו נחשב כאבוד, כיון שבשעת חצות שהיא השעה הקובעת היה אבוד ולכך קרב שלמים.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: וְאִילּוּ בַּפֶּסַח, הֵיכָא דְּאָבַד וְנִמְצָא אַחַר חֲצוֹת קוֹדֶם שְׁחִיטָה יִקְרַב שְׁלָמִים. שְׁמוּאֵל כְּרַבָּה סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: שְׁחִיטָה קָבַע.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] באותו ענין הממשיכה את הדיון מן הנקודה בה מוכיחים כי אין להשוות בין פסח לחטאת ואילו בפסח היכא [במקום, במקרה] שאבד ונמצא אחר חצות, קודם שחיטה של השני — יקרב שלמים ושלא כפי ההשוואה של שמואל! ומשיבים: שמואל ללשון זו כשיטת רבה סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: שחיטה קבע ולא חצות היום ולכך אף אם עבר חצות היום, אם נמצא לפני שחיטת השני, שוב אינו נחשב כאבוד.

וְהָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲלָהּ: אֵין הַפֶּסַח קָרֵב שְׁלָמִים אֶלָּא שֶׁנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה, אֲבָל קוֹדֶם שְׁחִיטָה לֹא. אַלְמָא: שְׁחִיטָה קָבַע. מִכְּלָל דִּשְׁמוּאֵל סָבַר ״חֲצוֹת קָבַע״!

ומקשים: והא מדקאמר [והרי ממה שאמר] ר' יוחנן עלה [עליה על הלכה זו]: אין הפסח קרב שלמים אלא כשנמצא אחר שחיטה, אבל אם נמצא קודם שחיטה — לא. אלמא [מכאן] ששחיטה קבע. מכלל הדברים ומהקשרם מובן שכיון שיש מחלוקת בדבר הרי ששמואל סבר: חצות קבע וכל שבחצות היה אבוד, אף אם נמצא לפני השחיטה, הריהו נחשב כאבוד וקרב שלמים ולא כפי שנתבאר בשיטת שמואל ללשון זו שדעתו ששחיטה קבע.

אֶלָּא: שְׁמוּאֵל כְּרַבִּי סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: אֲבוּדָה לְמִיתָה אָזְלָא. וְהָא כָּל אֲבוּדִין לְרַבִּי מֵתִין, וְאִילּוּ בַּפֶּסַח הֵיכָא דְּאָבַד קוֹדֶם חֲצוֹת וְנִמְצָא קוֹדֶם חֲצוֹת רוֹעֶה! קָסָבַר: קוֹדֶם חֲצוֹת לָאו אָבוּד הוּא, וְקָסָבַר: חֲצוֹת קָבַע.

אלא יש להסביר באופן אחר: שמואל כרבי סבירא ליה [סבור הוא] שאמר: חטאת אבודה למיתה אזלא [הולכת] בכל מקרה. ומקשים: והא [והרי] כל אבודין לדעת רבי מתין, ואילו בפסח היכא [מקום] שאבד קודם חצות ונמצא קודם חצות — רועה ולא קריבה שלמים! ומשיבים: קסבר [סבר] אבידה קודם חצות לאו [אינו] אבוד הוא שעדיין לא הגיע זמן שחיטתו וקסבר [וסבור הוא] כי חצות קבע ולא זמן השחיטה.

מתני׳ הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ, אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה, לִשְׁלָמִים.

המפריש נקבה לפסחו והתורה אמרה שהפסח בא מן הזכר, או שהפריש זכר בן שתי שנים בעוד שפסח צריך להיות עד בן שנה — ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום) ואז ימכר קרבן זה ויפלו דמיו לנדבה לשלמים.