אֶלָּא אַחָמֵץ, מִכְּלָל דְּפֶסַח מִצְרַיִם לַיְלָה אֶחָד וְתוּ לֹא? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן לְפֶסַח מִצְרַיִם שֶׁאֵין חִימּוּצוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יֵאָכֵל חָמֵץ״ וּסְמִיךְ לֵיהּ ״הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים״!

ושואלים: אלא אם כן קרא [המקרא] הזה למאי אתא [למה, לאיזה ענין בא]? ומשיבים: כדתניא [כפי ששנויה ברייתא אחרת] "כשב" לרבות את קרבן הפסח שאף הוא טעון הקרבת אליה למזבח שלא נתפרש הדבר בדיני הקרבת הפסח.

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: לַיְלָה אֶחָד, וְהוּא הַדִּין לְפֶסַח דּוֹרוֹת. וְחִימּוּצוֹ כָּל הַיּוֹם, וּפֶסַח דּוֹרוֹת נוֹהֵג כָּל שִׁבְעָה.

כשהוא אומר "אם כשב" שמוסיף מקרים של קרבנות נוספים, כתמורות ומותרות, הרי זה בא לרבות שה שהוקדש לפסח אבל עברה שנתו ועתה כיון שהוא יותר מבן שנה שוב אינו ראוי לפסח, או שלמים הבאין מחמת פסח (מכוח תמורה או מכוח פסח שנתכפרו בעליו באחר) לכל מצות שלמים שקרבן זה שוב אינו חשוב כפסח אלא כשלמים לכל דבר ולכן טעון סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כבשלמים,

מתני׳ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת פֶּסַח קְרֵיבָה, וּתְמוּרַת פֶּסַח אֵינָהּ קְרֵיבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.

וכשהוא אומר "ואם עז קרבנו" (ויקרא ג, יב) — הפסיק את הענין הקודם, ולימד על העז שאין טעונה הקרבת אליה על המזבח. זו היתה גירסה אחת של דברי רבא ואביי ושיטותיהם.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֲפָרֵשׁ. הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קוֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח – יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ.

איכא דמתני לה ארישא [יש ששונים את המחלוקת הזו על תחילת המשנה], שנאמר בה: הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח — ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו שלמים וכן דין תמורתו, ועל כך

אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח – קָרֵב שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ.

אמר רבא: לא שנו אלא שנמצא קודם שחיטה ואף המיר בו שה אחר קודם שחיטה אבל אם נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה — תמורתו קריבה שלמים. מאי טעמא [מה הטעם] לדעתו — כי קבעה [כאשר קובעת] שחיטה ועושה שינוי הלכתי בין קרבן לקרבן הרי זה לגבי מידי דחזי ליה [דבר שראוי לו להקרבה] שלגבי הפסח עצמו יש הבדל אם היה לפני שחיטה או אחריה אבל מידי [דבר] שלא חזי ליה [ראוי לו] שהוא התמורה, שממילא אינה קריבה לפסח, השחיטה לא קבעה [קובעת].

גמ׳ וְלֵימָא: פֶּסַח קָרֵב וּפֶסַח אֵינוֹ קָרֵב! הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּאִיכָּא תְּמוּרַת הַפֶּסַח דְּלֹא קְרֵבָה.

איתיביה [הקשה לו] אביי מאותה ברייתא: "אם כשב" מה תלמוד לומר? הרי זה לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקריבה שלמים,

אִיתְּמַר, רַבָּה אָמַר: קוֹדֶם שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה שָׁנִינוּ, רַבִּי זֵירָא אָמַר: קוֹדֶם חֲצוֹת וּלְאַחַר חֲצוֹת שָׁנִינוּ.

אלא הכוונה אחמץ [על חמץ], שבפסח דורות אסור החמץ כל שבעה ימים. ושואלים: מכלל הדברים אתה לומד שבפסח מצרים לילה אחד בלבד היה אסור בחמץ ותו לא [ולא עוד]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בניגוד לכך, שר' יוסי הגלילי אומר: מנין לפסח מצרים שאין חימוצו (איסור חמץ שבו) נוהג שבעה ימים אלא יום אחד — תלמוד לומר: "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג) וסמיך ליה [וסמוך לו מיד]: "היום אתם יצאים בחודש האביב

וּלְרַבִּי זֵירָא, הָא קָתָנֵי ״קוֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח״! אֵימָא: קוֹדֶם זְמַן שְׁחִיטַת הַפֶּסַח.

"(שמות יג, ד) — ללמד שאיסור זה של אכילת חמץ נאמר בשעתו רק ליום אחד, יום היציאה ממצרים. ומכל מקום מוכח שחל אז איסור חמץ לא רק בליל הפסח אלא גם ביומו! אלא יש לתרץ ולומר כי הכי קאמר [כך אמר] במשנה: פסח מצרים מצותו לילה אחד והוא הדין לפסח דורות, וחימוצו איסור חמץ שבו כל היום ופסח דורות נוהג איסור זה כל שבעה.

כְּתַנָּאֵי: הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קוֹדֶם שְׁחִיטָה – יִרְעֶה, לְאַחַר שְׁחִיטָה – יִקְרַב. אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קוֹדֶם חֲצוֹת – יִרְעֶה, לְאַחַר חֲצוֹת – יִקְרַב.

אמר ר' יהושע: שמעתי מרבותי שתי דינים: שמעתי דין אחד שתמורת פסח קריבה במקרה מסויים אחר הפסח כשלמים, ושמעתי עוד דין אחר שתמורת הפסח במקרה אחר אינה קריבה, ואין לי לפרש את דבריהם, שאיני זוכר על איזה מקרה נאמרו שני דינים אלו.

״אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח יָבִיא שְׁלָמִים וכו׳״. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה, וְהֵמִיר בּוֹ אַחַר שְׁחִיטָה. אֲבָל נִמְצָא קוֹדֶם שְׁחִיטָה וְהֵמִיר בּוֹ אַחַר שְׁחִיטָה – תְּמוּרָתוֹ מִכֹּחַ קְדוּשָּׁה דְּחוּיָה קָא אֲתָא, וְלֹא קְרֵבָה.

אמר ר' עקיבא: אני אפרש. שההפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ונמצא אותו השה שאבד קודם שחיטת הפסח — ירעה השה עד שיסתאב (שיפול בו מום ויפסל מקרבן) ואז ימכר לחולין, ויביא בדמיו שלמים. וכן הדין לגבי תמורתו, שאם אמר אדם על שה זה שיהא אחר תמורתו שאז קדושה שיש בו חלה גם על התמורה. ואם המיר שה בשה הפסח שאבד, אף הוא ירעה עד שיסתאב וימכר והוא שאמרו תמורת הפסח אינה קריבה.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: ״אִם כֶּשֶׂב״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אִם כֶּשֶׂב״ – לְרַבּוֹת תְּמוּרַת הַפֶּסַח אַחַר הַפֶּסַח, שֶׁקְּרֵבָה שְׁלָמִים.

ואם נמצא אותו שה שאבד אחר שחיטת הפסח — קרב הוא עצמו שלמים. וכן תמורתו קריבה וזהו ביאור השמועה האחרת שתמורת הפסח קריבה.

הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא שֶׁנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה, וְהֵמִיר בּוֹ אַחַר שְׁחִיטָה – פְּשִׁיטָא! לָמָּה לִי קְרָא? אֶלָּא לָאו – שֶׁנִּמְצָא קוֹדֶם שְׁחִיטָה, וְהֵמִיר בּוֹ אַחַר שְׁחִיטָה!

על הסברו של ר' עקיבא מקשים: אם כן לימא [שיאמר] בנוסח: פסח קרב ופסח אינו קרב, שהרי אין הדבר תלוי בתמורה אלא בקרבן הפסח עצמו. ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] על ידי ניסוח זה של האימרה: דאיכא [שיש] מקרה של תמורת הפסח דלא קרבה [שאינה קריבה]. שיכולנו לחשוב שתמורת הפסח יהא דינה תמיד כמותר הפסח ותקרב שלמים, לכן הודיענו שיש מקרה שאינה קריבה כלל משום שהיא באה תמורת הפסח שאינו ראוי להיקרב.

לֹא, לְעוֹלָם שֶׁנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה, וְהֵמִיר בּוֹ אַחַר שְׁחִיטָה, וּקְרָא – אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בנוסח המשנה, רבה אמר: נמצא קודם שחיטה של השני ונמצא לאחר שחיטה של השני שנינו, וזהו נוסח המשנה: ר' זירא אמר: נמצא קודם חצות היום שהוא הזמן הקובע לגבי הפסח ואז הריהו נקבע כפסח, ונמצא לאחר חצות שנינו שאפילו אם נמצא לפני השחיטה עצמה כיון שלא הוקבע לפסח — הריהו שלמים.

אֶלָּא קְרָא לְמַאי אֲתָא? כִּדְתַנְיָא: ״כֶּשֶׂב״ – לְרַבּוֹת אֶת הַפֶּסַח לָאַלְיָה,

ושואלים: ולר' זירא, הא קתני [הרי שנה] במשנה במפורש קודם שחיטת הפסח וכיצד יכול הוא לשנות את הגירסה? ומשיבים: אימא [אמור] כך צריך היה להבין לדעתו: שקודם שחיטה אינו תלוי במעשה אלא הכוונה היא קודם זמן הראוי של שחיטת הפסח — שהוא בחצי היום.

כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״אִם כֶּשֶׂב״ – לְרַבּוֹת פֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ, וּשְׁלָמִים הַבָּאִין מֵחֲמַת פֶּסַח לְכָל מִצְוַת שְׁלָמִים, שֶׁטָּעוּן סְמִיכָה, וּנְסָכִים, וּתְנוּפַת חָזֶה וָשׁוֹק.

ומעירים: כי מחלוקת אמוראים זאת היא כתנאי [כתנאים שנחלקו בענין זה]: הפסח שנמצא קודם שחיטה של השני ירעה — עד שיפול בו מום וימכר לחולין ויביא שלמים בדמיו, נמצא לאחר שחיטה — יקרב הוא עצמו שלמים. ר' אליעזר אומר: נמצא קודם חצות — ירעה, נמצא לאחר חצות — יקרב כדברי ר' זירא.

וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִם עֵז״ – הִפְסִיק הָעִנְיָן, לִימֵּד עַל הָעֵז שֶׁאֵין טְעוּנָה אַלְיָה.

שנינו במשנה: אם נמצא אחר שחיטת הפסח יביא אותו כקרבן שלמים וכן תמורתו. אמר רבא: לא שנו הלכה זו שהתמורה קריבה אלא כשנמצא אותו שהאחר שחיטה של השני והמיר בו אחר שחיטה, שהפסח שאבד היה ראוי לשלמים. אבל אם נמצא קודם שחיטה, אפילו המיר בו אחר שחיטה של השני — אינו בא שלמים, כי תמורתו מכח קדושה דחויה קא אתא [באה], שהרי היה הראשון לפנינו ונדחה, ולכן תמורתו לא קרבה אינה יכולה להיות מוקרבת, שכן הפסח הראשון לא היה ראוי כלל להקרבה, והיה צריך לרעות עד שיסתאב.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַרֵישָׁא: הַפֶּסַח שֶׁנִּמְצָא קוֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים, וְכֵן תְּמוּרָתוֹ.

איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא: "אם כשב הוא מקריב את קרבנו" (ויקרא ג, ז) מה תלמוד לומר "אם כשב" ומה באה התוספת "אם" ללמדנו? הרי זה לרבות תמורת הפסח אחר הפסח שקרבה שלמים.

אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּמְצָא קוֹדֶם שְׁחִיטָה, וְהֵמִיר בּוֹ קוֹדֶם שְׁחִיטָה. אֲבָל נִמְצָא קוֹדֶם שְׁחִיטָה וְהֵמִיר בּוֹ אַחַר שְׁחִיטָה – תְּמוּרָתוֹ קְרֵיבָה שְׁלָמִים. מַאי טַעְמָא – כִּי קָבְעָה שְׁחִיטָה – מִידֵּי דַּחֲזִי לֵיהּ, מִידֵּי דְּלָא חֲזִי לֵיהּ – לֹא קָבְעָה.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר]? אילימא [אם לומר] שמדובר כאן שנמצא אותו שהאחר שחיטה והמיר בו שה אחר אחר שחיטה הרי פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ולמה לי קרא [מקרא]? והרי יודעים אנו שפסח אחר זמנו דינו כשלמים! אלא לאו [האם לא] הכוונה שנמצא קודם שחיטה והמיר בו שה אחר אחר שחיטה ואותו שה תמורה בא הכתוב לרבותו שקרב שלמים, ובניגוד לדברי רבא!

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: ״אִם כֶּשֶׂב״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר – לְרַבּוֹת תְּמוּרַת הַפֶּסַח אַחַר הַפֶּסַח שֶׁקְּרֵיבָה שְׁלָמִים,

ודוחים: לא, לעולם יש לפרש שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה, ואף שהדבר פשוט, מכל מקום קרא [והמקרא] שהובא לראיה באותה ברייתא אינו אלא אסמכתא בעלמא [סמך, רמז בלבד] ולא לשם כך בא הכתוב.