מַאי קָא מַרְבֶּה – ״אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא״, בִּפְרָטֵיהּ מַאי קָא מְמַעֲטִי – ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי״ – אֵיפוּךְ אֲנָא! מִצְוָה דְּגוּפֵיהּ עָדִיף.

מאי קא מרבה [מה הוא מוסיף] על האמור במפורש? ומשיבים: את מצות "אל תאכלו ממנו נא" (שמות יב, ט). ושואלים: בפרטיה מאי קא ממעטי [בפרוטו מה הוא ממעט]? ומשיבים: למעט את מצות "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות לד, כה). ומקשים: איפוך אנא [ואהפוך אני] ואומר להיפך! ומשיבים: מצוה דגופיה עדיף [שבגופו עדיפה] להשוות בעשיית פסח שני לראשון, ולכן יש לרבות לאסור בו לאכילת נא ולמעט שחיטת הפסח על חמץ.

״הָרִאשׁוֹן טָעוּן הַלֵּל בַּאֲכִילָתוֹ״ וכו׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, אָמַר קְרָא: ״הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג״ לַיְלָה הַמְקוּדָּשׁ לֶחָג – טָעוּן הַלֵּל, לַיְלָה שֶׁאֵין מְקוּדָּשׁ לֶחָג – אֵין טָעוּן הַלֵּל.

שנינו במשנה שהפסח הראשון טעון הלל באכילתו ולא השני. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? מה מקורם במקרא? אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: אמר קרא [המקרא] "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיה ל, כט) ומכאן נלמד: לילה המקודש לחג שנוהגים בו איסורי יום טוב כליל פסח הראשון — טעון הלל, לילה שאין מקודש לחג שהרי ליל פסח השני איננו חג — אין טעון הלל.

״זֶה וָזֶה טְעוּנִין הַלֵּל בַּעֲשִׂיָּיתָן כו׳״. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: לַיְלָה קָא מְמַעֵט, יוֹם לָא קָא מְמַעֵט. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אֶפְשָׁר יִשְׂרָאֵל שׁוֹחֲטִין אֶת פִּסְחֵיהֶן וְנוֹטְלִין אֶת לוּלְבֵיהֶן וְאֵין אוֹמְרִים הַלֵּל?

במשנה אמרנו: זה וזה טעונין הלל בעשייתן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו של דבר] ומה המקור לדין זה שעשיית פסח שני טעון הלל? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] לילה קא ממעט [את דיני הפסח הנעשים בלילה ממעט] הכתוב שאמר "כליל התקדש חג" אבל את דיני הפסח הנעשים ביום לא קא ממעט [אינו ממעט] וכיון שכן נוהגים בדין אמירת הלל בשעת השחיטה בפסח שני כבראשון שחיטת הפסח נעשית ביום. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שדבר זה מובן מן הסברה: אפשר ישראל מקיימים את המצוה ושוחטין את פסחיהן בפסח או נוטלין את לולביהן בסוכות ואין אומרים דברי הלל? אלא ודאי אומרים הלל אף בשחיטת פסח שני, ודבר זה אינו צריך מקרא מפורש.

״וְנֶאֱכָלִין צָלִי״ וכו׳. שַׁבָּת – אִין, טוּמְאָה – לָא. מַתְנִיתִין דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְאֵין דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה.

שנינו עוד במשנה, כי שני הפסחים נאכלין צלי ודוחים את השבת. ונדייק מכאן: שבת — אין [כן] דוחה פסח שני, אולם טומאה — לא דוחה. ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: פסח שני דוחה את השבת, ואין דוחה את הטומאה. ר' יהודה אומר: אף דוחה את הטומאה.

מַאי טַעְמָא דְּתַנָּא קַמָּא – מִפְּנֵי טוּמְאָה דְּחִיתִיו, יַחֲזוֹר וְיַעֲשֶׂה בְּטוּמְאָה?! וְרַבִּי יְהוּדָה: הַתּוֹרָה חָזְרָה עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ בְּטָהֳרָה, לֹא זָכָה – יַעֲשֶׂה בְּטוּמְאָה.

ומסבירים: מאי טעמיה דתנא קמא [מה טעמו של התנא הראשון], סבור הוא: מפני טומאה דחיתיו לאותו אדם שלא יעשה פסח ראשון ועתה יחזור ויעשה בטומאה?! ור' יהודה סבור: התורה חזרה (השתדלה, רצתה) עליו על הטמא שיזכה לעשותו (את הפסח) בטהרה, אם לבסוף נתברר שלא זכה — יעשה בכל אופן ואפילו בטומאה.

תָּנוּ רַבָּנַן: פֶּסַח רִאשׁוֹן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, פֶּסַח שֵׁנִי דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. פֶּסַח רִאשׁוֹן דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה, פֶּסַח שֵׁנִי דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה. פֶּסַח רִאשׁוֹן טָעוּן לִינָה, פֶּסַח שֵׁנִי טָעוּן לִינָה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: פסח ראשון דוחה את השבת, וכן פסח שני דוחה את השבת. פסח ראשון דוחה את הטומאה וכן פסח שני דוחה את הטומאה. פסח ראשון טעון לינה בליל החג ואסור לזובחים לחזור לבתיהם שמחוץ לעיר ואף פסח שני טעון לינה.

דּוֹחֶה אֶת הַטּוּמְאָה כְּמַאן – כְּרַבִּי יְהוּדָה.

ומבררים: דוחה את הטומאה כמאן [כשיטת מי] כר' יהודה.

וּלְרַבִּי יְהוּדָה טָעוּן לִינָה? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִנַּיִין לְפֶסַח שֵׁנִי שֶׁאֵין טָעוּן לִינָה – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ״, וּכְתִיב: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת״ הַנֶּאֱכָל לְשִׁשָּׁה – טָעוּן לִינָה, שֶׁאֵין נֶאֱכָל לְשִׁשָּׁה – אֵין טָעוּן לִינָה!

אולם וכי לשיטת ר' יהודה פסח שני טעון לינה? והא תניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: ר' יהודה אומר: מניין לפסח שני שאין טעון לינה שנאמר בפסח: "ובישלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך" (דברים טז, ז) וכתיב [וכתוב] מיד לאחר מכן: "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה" (דברים טז, ח) ומן הסמיכות נלמד: פסח שיש בו דין מצה הנאכל לששה והוא חג המצות שבניסן טעון לינה, פסח שאין נאכל בו מצות לששה — אין טעון לינה, והרי זו סתירה בשיטת ר' יהודה!

תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

ומשיבים: תרי תנאי [שני תנאים הם] ושניהם אליבא [על פי שיטת] ר' יהודה, אחד סבור שלדבריו פסח שני טעון לינה, ואחד סבור שלדבריו אינו טעון לינה.

מתני׳ הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת, וְאִם אָכְלוּ – פְּטוּרִין מִכָּרֵת.

הפסח שבא בטומאה כשרוב ישראל היו טמאים, בכל זאת לא יאכלו ממנו זבין וזבות נדות ויולדות שהרי נדחתה טומאה בפסח לרוב ישראל היא טומאת מת ולא טומאה אחרת. אולם אם עברו ואכלו — פטורין מכרת כי אף שאוכל קדשים בטומאה חייב כרת, כיון שפסח זה כולו בטומאה הוא — אף אלו פטורים.

וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹטֵר אַף עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ.

ור' אליעזר פוטר טמאים אלה מכרת אף על ביאת מקדש בטומאה, שאפילו אלה שלא הותרו בפסח, מכל מקום כיון שכל ישראל נכנסים אז למקדש בטומאה אף אלה אינם חייבים על ביאה בטומאה.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: זָבִין וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת שֶׁאָכְלוּ בְּפֶסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה׳ וְטוּמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה״.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: זבין וזבות נדות ויולדות שאכלו מן הפסח שבא בטומאה, יכול יהו חייבין כרת על אכילה זו תלמוד לומר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר, והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז יט — כ) ומצירוף הכתובים יש להבין כך: אם היה הקרבן

נֶאֱכַל לַטְּהוֹרִים – חַיָּיבִים עָלָיו מִשּׁוּם טָמֵא, וְשֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל לַטְּהוֹרִין – אֵין טְמֵאִין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם טָמֵא.

נאכל רק לטהורים — חייבים עליו משום אכילת טמא, ושאינו נאכל לטהורין — אין טמאין חייבין עליו משום טמא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָכוֹל דָּחֲקוּ זָבִין וְנִכְנְסוּ לָעֲזָרָה בְּפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״. בִּזְמַן שֶׁטְּמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין – זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין, אֵין טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין – אֵין זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין.

ר' אליעזר אומר: יכול דחקו זבין או מצורעים ונכנסו לעזרה במקום שאסורים בכניסה לשם בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבין כרת על ביאת מקדש בטומאה תלמוד לומר: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב) ומכאן נלמד: בזמן שטמאי מתים משתלחין מן המחנה והמקדש אף זבין ומצורעין משתלחין, אין טמאי מתים משתלחין שהרי הם מקריבים ואוכלים בטומאה — אף אין זבין ומצורעין משתלחין.

בָּעֵי רַב יוֹסֵף: דָּחֲקוּ טְמֵאֵי מֵתִים וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל בְּפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה, מַהוּ? מִדְּאִישְׁתְּרִי טוּמְאַת עֲזָרָה – אִישְׁתְּרִי נַמִי טוּמְאַת הֵיכָל, אוֹ דִּילְמָא: מַאי דְּאִישְׁתְּרִי – אִישְׁתְּרִי, מַאי דְּלָא אִישְׁתְּרִי – לָא אִישְׁתְּרִי?

בעי [שאל] רב יוסף בהמשך להלכות הקודמות: דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל שהוא מקום שאין נעשים בו צרכי הפסח והכניסה שם לכתחילה מותרת רק לכהנים והיה זה בפסח הבא בטומאה, מהו, מה דינם? מדאישתרי [מכיון שהותרה] טומאת עזרה לשם עשיית צרכי הפסח אישתרי נמי [הותרה גם כן] טומאת היכל, או דילמא [שמא] מאי דאישתרי [מה שהותר] — אישתרי [הותר], מאי [מה] שלא אישתרי [הותר] — לא אישתרי [הותר], וחייבים על כניסה זו!

אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה״ – אֲפִילּוּ מִקְצַת מַחֲנֶה.

אמר רבא פיתרון לדבר: אמר קרא [המקרא] באותו ענין "וישלחו מן המחנה" ו"מן המחנה" הוא לשון מיעוט ומשמע: אפילו מקצת מחנה, כלומר: מצוות השילוח חלה אפילו לגבי מקצת מחנה, ואף בפסח הבא בטומאה שמותרים במקצת מחנה שכינה, שמביאים פסח לעזרת ישראל לא הותרו בכל מחנה שכינה והאיסור על כניסה להיכל נשאר במקומו.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם״, כָּל הֵיכָא דְּקָרֵינַן בֵּיהּ ״אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם״ – קָרֵינַן בֵּיהּ ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה״.

איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רבא פתרון אחר: אמר קרא [המקרא] "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום" (במדבר ה, ב-ג), וכך הוא מדייק: כל היכא דקרינן ביה [כל מקום שאנו קוראים בו] במקרא וחל עליו הדין של "אל מחוץ למחנה תשלחום" מכל המחנה בשלמות — קרינן ביה [קוראים אנו בו] גם "וישלחו מן המחנה" אפילו ממקצתו של מחנה. ואם אין משלחים מכל המחנה — שוב אין אותו איסור חל אפילו על חלקו.

בָּעֵי רַב יוֹסֵף: דָּחֲקוּ טְמֵאֵי מֵתִים וְאָכְלוּ אֵימוּרֵי פֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה,

ועוד בעי [שאל] רב יוסף שאלה בדומה לזה: דחקו טמאי מתים ואכלו באיסור אימורי (חלקי קרבן — כליות, אליה ויותרת הכבד — הנשרפים על המזבח) של פסח הבא בטומאה, האם חייבים משום אכילת קדשים בטומאה?