שֶׁבּוֹדְקִין לְעוֹשֵׂי פֶּסַח, וְאֵין בּוֹדְקִין לְאוֹכְלֵי תְּרוּמָה.

שבודקין את מקום בית הפרס לפני שעובר בו (אם אין לו דרך אחרת) כדי לעשות את הפסח לדעת אם נוגע או מאהיל על עצמות מתים, ואם לא נמצאו — הריהו טהור עבור עושי פסח, אבל אין בודקין לצורך אוכלי תרומה.

מַאי בּוֹדְקִין (לְעוֹשֵׂי פֶּסַח)? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּחַ בֵּית הַפְּרָס וְהוֹלֵךְ. רַב יְהוּדָה בַּר אַבַּיֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּידַּשׁ טָהוֹר. הדרן עלך האשה

ושואלים: מאי [מהו] בודקין, מה היא בדיקה זו שאמרנו שעושים לצורך עושי פסח? אמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בית הפרס בפיו שהוא נופח באבק הדרך, כדי לדעת אם טמונה עצם כלשהי בתוך האבק. רב יהודה בר אביי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר בדומה לזה: בית הפרס שעברו בו רבים וכבר נידש ברגלים טהור, שאנו מניחים שבדריסת הרגל הוסרו ונשברו העצמות שהיו בו, ומאחר שכל טומאת בית הפרס היא מדברי סופרים הרי לענין פסח לא גזרו לחשוש שמא עדיין נשאר דבר מה, מה שאין כן לתרומה.

מתני׳ מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר טָמֵא אוֹ שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה – שֶׁאֵלּוּ פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּיבִין בְּהִכָּרֵת.

גמ׳ אִיתְּמַר: הָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, וְשָׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלָיו. רַב נַחְמָן אָמַר: הוּרְצָה, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: לֹא הוּרְצָה. רַב נַחְמָן אָמַר הוּרְצָה – מֵיחַס הוּא דְּחָס רַחֲמָנָא עָלָיו, וְאִי עָבֵיד – תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר: לֹא הוּרְצָה, מִידְחָא דַּחְיֵיהּ רַחֲמָנָא כְּטָמֵא.

מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הפסח הראשון בארבעה עשר בניסן — יעשה את הפסח השני בארבעה עשר באייר. ובכלל שגג וטעה בענין הפסח או נאנס באונס כלשהו ולא עשה את הפסח הראשון — אף הוא יעשה את הפסח השני. אם כן, שכל מיני אונס בכלל זה למה נאמר בתורה טמא, או שהיה בדרך רחוקה? לומר שאלו הטמא והרחוק פטורין מהכרת אם לא עשו פסח שני ואלו חייבין בהכרת וכאשר עוד יבואר בתלמוד.

אָמַר רַב נַחְמָן: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דִּתְנַן: מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. מִכְּלָל דְּאִי בָּעֵי – עָבַד.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו (עבורו) את דם הפסח, והגיע לעת ערב לאכול את הפסח, אבל בשעת שחיטה היה רחוק, מה דינו? רב נחמן אמר: הורצה בזריקה זו ואינו צריך לעשות פסח שני. רב ששת אמר: לא הורצה ויעשה פסח שני. ומסבירים את שיטותיהם. רב נחמן אמר: הורצה, כי מי שהיה טמא או בדרך רחוקה מיחס [לחוס] הוא שחס רחמנא [הכתוב] עליו שתהא לו תקנה אחרת ויעשה פסח שני. ואי עביד [ואם עשה] בכל זאת בפסח ראשון — תבא עליו ברכה. ורב ששת אמר: לא הורצה, שאדם זה מידחא דחייה רחמנא [דחה אותו הכתוב] כטמא. שכשם שהטמא אינו רשאי להקריב אם ירצה בכך, כן נדחה גם זה שהיה בדרך רחוקה.

וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר לָךְ: אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן – יַעֲשֶׂה אֶת הַשֵּׁנִי. מִדְּקָתָנֵי ״וְלֹא עָשָׂה״ – מִכְּלָל דְּאִי בָּעֵי עָבַד, הֲרֵי שָׁגַג וַהֲרֵי נֶאֱנַס!

אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו, דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון — יעשה את השני. ונדייק מהלשון "ולא עשה": מכלל דאי בעי [מכאן שאם היה רוצה] — עבד [היה עושה] ונפטר מן השני ולכן היה צורך לומר שלא עשה את הראשון.

אֶלָּא: מֵזִיד קָתָנֵי בַּהֲדַיְיהוּ. הָכָא נַמִי: אוֹנֵן קָתָנֵי בַּהֲדַיְיהוּ.

ומעירים: ורב ששת אמר לך [יכול היה לומר לך] בדחייה להוכחה זו: אי הכי [אם כך אתה מבין] סיפא דקתני [סופה של המשנה ששנינו]: שגג או נאנס ולא עשה את הראשון — יעשה את השני. מדקתני [מתוך ששנה] ולא עשה, מכלל הדברים אתה לומד לשיטתך דאי בעי [שאם היה רוצה] — עבד [היה עושה]. ואולם הסבר כזה אינו מתקבל על הדעת, שהרי נאמר במפורש שגג, והרי נאמר גם נאנס, ולא יכול לעשות!

אָמַר רַב אַשִׁי: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: אֵלּוּ פְּטוּרִין מֵהִכָּרֵת, וְאֵלּוּ חַיָּיבִין בְּהִכָּרֵת. אַהַיָּיא? אִילֵימָא אַשּׁוֹגֵג וְנֶאֱנַס – שׁוֹגֵג וְנֶאֱנַס בְּנֵי כָרֵת נִינְהוּ?! אֶלָּא לָאו – אַמֵּזִיד וְאוֹנֵן.

אלא חייב אתה להבין את המשנה בעל כורחך באופן אחר ואף שאין הדבר מפורש, שהרי ודאי גם מזיד מי שהזיד ולא עשה קתני בהדייהו [שנה יחד אתם] עם המקרים האחרים. ויש להבין את הכתוב במשנה ולא עשה את הראשון, שנמנע מעשייתו במזיד, הכא נמי [כאן גם כן] באותו אופן פירוש ההתחלה: אונן קתני בהדייהו [שנה יחד אתם] בתוך המשפט הראשון טמא או בדרך רחוקה או מי שלא עשה את הראשון מפני אונס אחר של אנינות.

וְרַב נַחְמָן אָמַר לָךְ: לְעוֹלָם אַמֵּזִיד לְחוּדֵיהּ, וּבְדִין הוּא דְּאִיבָּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנָא ״חַיָּיב״, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״חַיָּיבִין״ – אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא פְּטוּרִין, תְּנָא סֵיפָא חַיָּיבִין.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] על פי הסבר זה, דקתני [ששנינו]: אלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת, ונברר: אהייא [על איזה מהם] הכוונה? אילימא [אם תאמר] שנאמר חיוב כרת על השוגג ונאנס, וכי שוגג ונאנס בני כרת נינהו [הם]?! והרי אין אדם חייב כרת אלא על מה שחטא בזדון ומדוע יתחייבו כרת! אלא לאו [האם לא] אותו ביטוי "חייבין כרת" מדובר במזיד ואונן שאם לא יביאו פסח שני — יהיו חייבים כרת.

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מְנָא אָמִינָא לָהּ – דְּתַנְיָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״טָמֵא״ וְנֶאֱמַר ״בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה״

ורב נחמן אמר לך כנגד נימוקים אלה: לעולם יש לפרש שבמשנה נרמז בתוספת רק מזיד לחודיה [לבדו] ואין לדייק מלשון ריבוי "חייבין" ובדין הוא דאיבעי ליה למיתנא [שהיה צריך לו לשנות] "חייב" בלשון יחיד, והאי דקתני [וזה ששנינו] "חייבין" הוא מפני גדר הלשון איידי דתנא רישא [על ידי, מתוך ששנה בתחילה] "פטורין" בלשון רבים תנא סיפא [שנה בסופה] גם כן בלשון רבים "חייבין" ואין להוכיח מכאן. עד כאן הוכחתו של רב נחמן ודחייתה על ידי רב ששת.