פְּרִיצוּתָא.

פריצותא [פריצות] מחשש משכב זכור.

גּוּפָא: אִשָּׁה, בָּרִאשׁוֹן – שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּבַשֵּׁנִי – עוֹשִׂין אוֹתָהּ טְפִילָה לַאֲחֵרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִשָּׁה – בַּשֵּׁנִי שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בָּרִאשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִשָּׁה, בָּרִאשׁוֹן – עוֹשִׂין אוֹתָהּ טְפִילָה לַאֲחֵרִים, בַּשֵּׁנִי – אֵין שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ כָּל עִיקָּר.

גופא [לגופה] של הבעיה בענין חבורת נשים. שנינו: אשה בפסח ראשון — שוחטין עליה בפני עצמה ובשני — עושין אותה טפילה (נוספת, נספחת) לאחרים, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אשה בפסח שני שוחטין עליה בפני עצמה, ואין צריך לומר ששוחטים לה בפני עצמה אף בפסח ראשון. ר' שמעון אומר: אשה אפילו בראשון עושין אותה טפילה לאחרים, בשני אין שוחטין עליה כל עיקר.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת״ – וַאֲפִילּוּ נָשִׁים. וְכִי תֵּימָא אִי הָכִי אֲפִילּוּ בַּשֵּׁנִי נַמִי – כְּתִיב: ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא״, אִישׁ – אִין, אִשָּׁה – לָא.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים: ר' יהודה סבר נאמר: "במכסת נפשת... תכוסו על השה" (שמות יב, ד), ודורש: "נפשות" הרי הכל בכלל זה ואפילו נשים. וכי תימא אי הכי אפילו בשני נמי [ואם תאמר אם כך אפילו פסח שני גם כן] יעשו עבור נשים לבדן, לכן כתיב [נאמר] במי שהקריב גם את הפסח השני "חטאו ישא האיש ההוא" (במדבר ט, יג) ללמדנו: איש — אין [כן] אשה — לא,

וְכִי תֵּימָא, אִי הָכִי אֲפִילּוּ טְפִילָה נַמִי בַּשֵּׁנִי לָא – אַהֲנֵי ״כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח״ לִטְפִילָה בְּעָלְמָא.

וכי תימא [ואם תאמר] אי הכי [אם כך] אפילו כטפילה נמי [גם כן] בשני לא תביא אשה, ומשיבים: לכך אהני [הועיל] מה שכתוב בפסח שני: "ככל חקת הפסח יעשו אותו" (במדבר ט, יב) שמשווה פסח שני לראשון לטפילה בעלמא [בלבד], של הנשים בו.

וְרַבִּי יוֹסֵי מַאי טַעְמָא – דִּכְתִיב בָּרִאשׁוֹן: ״בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת״ – וַאֲפִילּוּ אִשָּׁה, וּכְתִיב בְּפֶסַח שֵׁנִי: ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ״, נֶפֶשׁ – וַאֲפִילּוּ נָשִׁים. וְאֶלָּא ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי קָטָן מִכָּרֵת.

ושואלים: ור' יוסי מאי טעמיה [מה טעמו]? משום דכתיב נאמר בפסח ראשון: "במכסת נפשת" והרי אפילו אשה בכלל זה וכתיב [וכן נאמר] בפסח שני: "וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (במדבר ט, יג) ומכאן נלמד: נפש — ואפילו נשים. ואלא מה שנאמר בסוף הפסוק: "חטאו ישא האיש ההוא" שיש בו לשון הדגשה ומיעוט, למעוטי מאי [למעט את מה] בא? ומשיבים: למעוטי [למעט] ילד קטן הבטל מקרבן פסח מחיוב כרת, והדיוק הוא מן הכתוב "איש" — ולא קטן.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: כְּתִיב בָּרִאשׁוֹן ״אִישׁ״ – אִישׁ אִין, אִשָּׁה לָא. וְכִי תֵּימָא, אִי הָכִי אֲפִילּוּ טְפִילָה נַמִי לָא – אַהֲנִי לֵיהּ ״בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת״ לִטְפִילָה.

ור' שמעון מה טעמו — כתיב [נאמר] בפסח ראשון: "איש לפי אכלו תכוסו על השה "ללמדנו: איש — אין [כן] אשה — לא. וכי תימא אי הכי אפילו טפילה נמי [ואם תאמר אם כן אפילו כטפילה גם כן] אין לצרף אשה, אלא ודאי אהני ליה [הועיל לו] הכתוב "במכסת נפשת" שאינו מיוחד לאנשים, לטפילה.

וְכִי תֵּימָא: אֲפִילּוּ בַּשֵּׁנִי נַמִי – מִיעֵט רַחֲמָנָא בַּשֵּׁנִי, דִּכְתִיב ״חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ״ – אִישׁ – אִין, אִשָּׁה – לָא. מִמַּאי קָמַמְעִיט לֵיהּ? אִי מֵחִיּוּב – הָשְׁתָּא בָּרִאשׁוֹן לֹא, בַּשֵּׁנִי מִיבָּעֲיָא. אֶלָּא לָאו – מִטְּפִילָה.

וכי תימא [ואם תאמר] לטעם זה אפילו בשני נמי [גם כן] אפשר יהא לצרף אשה כטפילה לחבורת עושי הפסח אלא מיעט רחמנא [מיעטה התורה] נשים בשני דכתיב [שנאמר]: "חטאו ישא האיש" לדייק: איש — אין [כן] אשה — לא. ושואלים: אותה הדגשה "איש" ממאי קממעיט ליה. [ממה ממעט אותו כתוב]? אי [אם] תאמר מחיוב גמור לעשות פסח שני, השתא בראשון לא [עכשיו, הרי אומרים אנו שאפילו בראשון אין האשה חייבת] בשני מיבעיא [נצרכה לומר]? והרי אין השני אלא השלמה לראשון! אלא לאו [האם לא] הכוונה לפטור את האשה אפילו מטפילה.

וּמַאי אִישׁ דְּקָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? אִי נֵימָא ״וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת וגו׳״ – הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר: אִישׁ זוֹכֶה, וְאֵין קָטָן זוֹכֶה.

ושואלים: ומאי [ומה הוא] אותו כתוב שנאמר בו "איש" בפסח ראשון דקאמר [שאמר] וציטט ר' שמעון? אי נימא [אם תאמר] שהתכוון לכתוב: "ויקחו להם איש שה לבית אבת שה לבית" (שמות יב, ג) אולם ההוא [אותו] כתוב מיבעי ליה [נצרך לו] ללימוד אחר, וכמו שדרשו ר' יצחק, שאמר מכאן למדים: שאיש גדול זוכה בקנינו או בקבלתו חפץ לאחר, אבל אין קטן זוכה, שאין לקטן אישיות משפטית כדי לזכות בקנין.

וְאֶלָּא מֵ״אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ״ – הָא מִדְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, רַבִּי שִׁמְעוֹן נַמִי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, וְהַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ דְּשׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד!

ואלא תאמר שמן הכתוב "איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד), אולם הא [הרי] כיון שר' יוסי סבר בדין במת יחיד כר' שמעון שאין מקריבין בה את הפסח, מן הסתם ר' שמעון נמי [גם כן] סבר לה כר' יוסי ששוחטים פסח על יחיד ואם כן ההוא [אותו כתוב] "איש לפי אכלו תכוסו על השה" מיבעי ליה [נצרכה לו] ללמדנו ששוחטין את הפסח על היחיד ולא ללימוד אחר שהרי זהו מקור דינו של ר' יוסי.

אָמַר לָךְ: אִם כֵּן נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לְפִי אָכְלוֹ״ מַאי ״אִישׁ״ – שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' שמעון אם כן שרק לדבר זה היה הכתוב בא נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק "לפי אכלו" שהיא לשון יחיד ונבין ששוחטים אף על היחיד, מאי [מהו] לשון "איש" האמורה כאן שמעת מינה תרתי [לומד אתה מכאן שני דברים], הן ההיתר ליחיד לשחוט עליו את הפסח, והן שיהיה זה איש ולא אשה.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אִשָּׁה בָּרִאשׁוֹן חוֹבָה, וּבַשֵּׁנִי רְשׁוּת, וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אִי רְשׁוּת, אַמַּאי דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? אֶלָּא אֵימָא: בַּשֵּׁנִי רְשׁוּת, וּבָרִאשׁוֹן חוֹבָה, וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. כְּמַאן כְּרַבִּי יְהוּדָה.

ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] שאמר ר' אלעזר: אשה בפסח ראשון — חובה, בפסח שני — רשות, ודוחה את השבת. עוד טרם בירור השאלה תוהים: אי [אם] הקרבת פסח שני לנשים רשות הינה אמאי [מדוע] דוחה את השבת? אלא אימא [אמור, תקן] את המשפט וגרוס כך: בפסח שני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת. כמאן [כשיטת מי] כשיטת ר' יהודה שראינו שזו דעתו.

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ גֵּרִים, שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל.

אגב דברים קודמים מביאים מה שאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: אין עושין בפסח חבורה שכולה גרים שמא ידקדקו בו ויביאוהו לידי פסול שכיון שהגרים נלהבים ומדקדקים הרבה בדברי תורה, שמא יוסיפו בו דקדוקי מצוות יתירים, ויביאו לידי פסול שלא כדין.

תָּנוּ רַבָּנַן: פֶּסַח וּמַצָּה וּמָרוֹר – בָּרִאשׁוֹן חוֹבָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ רְשׁוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּאֲנָשִׁים חוֹבָה, וּבְנָשִׁים רְשׁוּת.

תנו רבנן [שנו חכמים]: קרבן פסח ומצה ומרור בלילה הראשון של פסח חובה לאוכלם, מכאן ואילך רשות, ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות.

אַהַיָּיא קָאֵי? אִילֵימָא אַפֶּסַח – פֶּסַח כָּל שִׁבְעָה מִי אִיכָּא? וְאֶלָּא אַמַּצָּה וּמָרוֹר – אֵימָא סֵיפָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּאֲנָשִׁים חוֹבָה וּבְנָשִׁים רְשׁוּת.

ותחילה נברר: אהייא קאי [על איזה דבר מתייחסת הלכה זו]? אילימא [אם תאמר] שמדובר כאן בקרבן פסח, וכי פסח כל שבעה מי איכא [האם ישנו]? והרי ודאי שלאחר לילה ראשון אין מקום לדבר בו לא על חובה ולא על רשות! ואלא תאמר שמדובר כאן על מצה ומרור, אימא סיפא [אמור את סופה של אותה ברייתא]: ר' שמעון אומר: באנשים חובה ובנשים רשות, וכי

לֵית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָא דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נָשִׁים חַיָּיבוֹת בַּאֲכִילַת מַצָּה דְּבַר תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת״. כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּ״בַל תֹּאכַל חָמֵץ״ – יֶשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה. וְהָנֵי נָשִׁים, הוֹאִיל וְיֶשְׁנָן בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ – יֶשְׁנָן בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה!

לית ליה [אין לו, אינו מקבל] ר' שמעון הא [זו] שאמר ר' אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה! ולא רק מתקנת חכמים, אף שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" (דברים טז, ג), ללמדנו: כל מי שישנו (שחל עליו) איסור של בל תאכל חמץ — ישנו גם במצות עשה של קום אכול מצה. והני [ואותן] נשים הואיל וישנן ב"בל תאכל חמץ" שהרי הנשים חייבות להשמר בכל איסורים של התורה כגברים — ישנן גם בקום אכול מצה ואם כן אי אפשר לומר כן.

אֶלָּא אֵימָא: פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר – בָּרִאשׁוֹן חוֹבָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ רְשׁוּת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: פֶּסַח בַּאֲנָשִׁים חוֹבָה, בְּנָשִׁים רְשׁוּת.

אלא אימא [אמור] פסח מצה ומרור ביום הראשון של פסח חובה, מכאן ואילך רשות לאכול את המצה והמרור. ר' שמעון אומר: פסח מעיקרו באנשים חובה ובנשים רשות כשיטתו שכבר נתבררה קודם.

מתני׳ אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב, אֲבָל לֹא בְּקָדָשִׁים. הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ

אונן מי שמת לו קרוב ועדיין לא נקבר, ואסור באכילת קדשים בו ביום — טובל על פי תקנת חכמים שעשו הבדל בין אונן ואדם אחר, ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים אחרים. שגזרו חכמים שתקופת האנינות (שבה אסור לאדם להתעסק ולאכול מן הקדשים) חלה גם על הלילה שלאחר יום האבל, ולענין קרבן פסח לא עמדו על גזרתם משום שהקפידה התורה במצוה זו ויש חיוב כרת על מי שאינו מקריב פסח. ועוד לענין זה: השומע על מתו לאחר זמן, וחלה עליו אנינות רק מדברי חכמים,