מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה מִנַּיִן? דְּתַנְיָא: ״לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה״ אֵין לִי אֶלָּא מִבַּיִת לְבַיִת, מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה מִנַּיִן – לֹא תַּעֲשֶׂה: ״חוּצָה״ – חוּץ לַאֲכִילָתוֹ.

מחבורה לחבורה מנין שנפסל? דתניא [ששנויה ברייתא] על הכתוב: "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב, מו), אין לי איסור אלא למוציא מבית לבית, המוציא מחבורה לחבורה אפילו היו באותו בית, מנין שהוא אסור? תלמוד לומר: "חוצה" והכוונה: חוץ למקום אכילתו.

אָמַר רַבִּי אַמִי: הַמּוֹצִיא בְּשַׂר פֶּסַח מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּנִּיחַ, הוֹצָאָה כְּתִיב בֵּיהּ כַּשַּׁבָּת. מַה שַּׁבָּת – עַד דַּעֲבַד עֲקִירָה וְהַנָּחָה, אַף הָכָא נַמִי – עַד דַּעֲבַד עֲקִירָה וְהַנָּחָה.

אמר ר' אמי: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח את הבשר במקום מושבה של החבורה השניה. וטעמו: "הוצאה" כתיב ביה [כתובה בו] ("לא תוציא") כמו שכתובה בדיני שבת, מה בדיני שבת אינו חייב על הוצאה עד דעבד [שעושה] עקירה מרשות אחת והנחה למקום אחר. אף הכא נמי [כאן גם כן] חייב רק לאחר עקירה ממקום מושב חבורה אחת והנחה במקום מושב השניה.

מֵתִיב רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל: הָיוּ סוֹבְלִים אוֹתָן בְּמוֹטוֹת, הָרִאשׁוֹנִים יָצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה וְהָאַחֲרוֹנִים לֹא יָצְאוּ – הָרִאשׁוֹנִים מְטַמְּאִין בְּגָדִים וְהָאַחֲרוֹנִים אֵין מְטַמְּאִין בְּגָדִים, וְהָא לֹא נָח!

מתיב [מקשה] ר' אבא בר ממל מדין חטאות הפנימיות הנשרפות שהן מטמאות את המוציאים אותן לחוץ, ושנינו: היו סובלים (נושאים) אותן במוטות, אם הראשונים יצאו חוץ לחומת העזרה והאחרונים עדיין לא יצאו בכל זאת הראשונים מטמאין מיד בגדים והאחרונים אין מטמאין בגדים הרי שמיד עם היציאה נטמאים ויש לשאול: והא לא נח [והרי לא נח] הבשר בחוץ? ומדוע יחשב כיוצא!

הוּא מוֹתִיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ: בְּנִגְרָרִין.

הוא מותיב לה [היה מקשה אותה] את הקושיה הזו והוא מפרק לה [מתרץ אותה], שכאן מדובר בנגררין על הקרקע שמיד שיצאו מן העזרה הרי הם כמונחים על הקרקע.

מתני׳ אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ חוֹתֵךְ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם וְקוֹלֵף עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַפֶּרֶק וְחוֹתֵךְ. וּבְמוּקְדָּשִׁין קוֹצֵץ בַּקּוֹפִיץ, שֶׁאֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

אבר שיצא מקצתו מן התחום הראוי לו חותך בבשר עד שמגיע לעצם, וקולף את הבשר שעל העצם עד שמגיע לפרק הקרוב וחותך בפרק שהרי אסור לשבור עצם הפסח. ובשאר מוקדשין שיצאו קוצץ בקופיץ עד אותו מקום שיצא בו, שהרי אין בו משום איסור שבירת העצם. וכיצד קובעים את תחומו של מקום?

מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים – כְּלִפְנִים, מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ – כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת וְעוֹבִי הַחוֹמָה – כְּלִפְנִים.

כל מה שנמצא מן האגף (עומק, חלל הפתח) ולפנים — דינו כלפנים, מן האגף ולחוץ — כלחוץ. החלונות שבחומה ועובי החומה עצמה — דינם כלפנים, ואין קרוי יוצא אלא שיצא מחוץ לחומה כולה.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: וְכֵן לַתְּפִלָּה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲפִילּוּ מְחִיצָּה שֶׁל בַּרְזֶל אֵינָהּ מַפְסֶקֶת בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

אמר רב יהודה אמר רב: וכן הדין לתפלה, שהעומד מחוץ לפתח אינו מצטרף עם המתפללים הנמצאים בפנים, ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ולענין תפילה אין כלל חשובות המחיצות.

הָא גּוּפָא קַשְׁיָא; אָמְרַתְּ: מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים כְּלִפְנִים. הָא אֲגַף עַצְמוֹ – כְּלַחוּץ. אֵימָא סֵיפָא: מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ – כְּלַחוּץ, הָא אֲגַף עַצְמוֹ – כְּלִפְנִים!

על משנתנו תוהים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שיש בה סתירה כאשר מדקדקים בה, תחילה אמרת מן האגף ולפנים כלפנים, הא [הרי] אם נדייק מכאן נבין כי חללו של אגף עצמו כלחוץ. אולם, אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: מן האגף ולחוץ — כלחוץ. ונדייק: הא [הרי] נמצא שחלל אגף עצמו — דינו כלפנים!

לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בְּשַׁעֲרֵי עֲזָרָה, כָּאן – בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם.

ומשיבים: לא קשיא [קשה] ויש ליישב את הסתירה שאין הם דנים באותו נושא, כאן בתחילת המשנה — מדובר בשערי עזרה שבהם גם האגף עצמו כלפנים וקדוש בקדושת העזרה, כאן בסופה של המשנה — מדובר בשערי ירושלים שעובי חלל הפתח כלחוץ ואין בו מקדושת ירושלים.

דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְקַדְּשׁוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם – מִפְּנֵי שֶׁמְּצוֹרָעִין מְגִינִּין תַּחְתֵּיהֶן בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה, וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים.

שאמר ר' שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשו חללי שערי ירושלים בתוך עוביים מפני שמצורעין מגינין על עצמם ביושבם תחתיהן, בחמה — כדי להגן מפני החמה, ובגשמים — כדי להגן מפני הגשמים. שהרי אסור למצורעים להכנס אל העיר ירושלים, והתקינו שתהא להם הגנה כל שהיא מפני החום והקור בתוך חללי השערים.

וְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְקַדְּשָׁה שַׁעַר נִקָּנוֹר – מִפְּנֵי שֶׁמְּצוֹרָעִין עוֹמְדִין שָׁם וּמַכְנִיסִין בְּהוֹנוֹת יָדָם.

ובדומה לזה אמר ר' שמואל בר רב יצחק: מפני מה לא נתקדשה חללו של שער נקנור בקדושת העזרה? מפני שמצורעין שנתרפאו וצריכים להביא קרבן טהרה עומדין שם ומכניסין בהונות ידם כדי שיזו עליהם מדם הקרבן לטהרם. ולפי דרכנו למדנו ששאר שערי העזרה חללם נתקדש, ושערי ירושלים לא נתקדשו.

״הַחַלּוֹנוֹת וְעוֹבִי הַחוֹמָה וכו׳״. אָמַר רַב: גַּגִּין וַעֲלִיּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ. אִינִי?! וְהָאָמַר רַב מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: ״כְּזֵיתָא פִּסְחָא וְהַלֵּילָא פָּקַע אִיגְרָא״.

נאמר במשנה כי החלונות ועובי החומה דינם כלפנים. אמר רב: גגין ועליות לא נתקדשו ולכן הגגות שבעזרה אין להם קדושת עזרה, וגגות שבירושלים אין קדושתם כקדושת ירושלים. ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב משום [בשם] ר' חייא בלשון פתגם: "כזיתא פסחא, והלילא פקע איגרא" [הפסח גודלו כזית, והלל שובר את הגג] שהיו הרבים הנמנים על קרבן אחד ואין מגיע בחלוקת הבשר לכל אחד אלא כזית, אומרים הלל בקול גדול ודומה כי פוקעים הגגות מפני ההמולה, אף שהפסח שאומרים עליו הלל זה, שיעורו קטן ביותר,