הַאי פָּסוּל. לְמַאן דְּאָמַר רָאוּי לַאֲכִילָה – הַאי נַמִי רָאוּי לַאֲכִילָה הוּא.

האי [זה] פסול הוא ושבירה מותרת בו. ואילו לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מלשון הכתוב שהכל תלוי אם פסח ראוי לאכילה — האי נמי [זה גם כן] הפסח הבא בטומאה ראוי לאכילה הוא ואסור אף בשבירה.

רַב יוֹסֵף אָמַר: כִּי הַאי גַּוְונָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם, דְּרַבִּי לְאַקּוֹלֵי קָא אָתֵי. וְהַאי הָא פָּסוּל הוּא.

רב יוסף אמר: כי האי גוונא [כגון זה] פסח הבא בטומאה — דכולי עלמא [לדעת הכל] אין בו משום איסור שבירת העצם, כי רבי לאקולי קא אתי [להקל בא] והאי הא פסול הוא [ופסח זה שבא בטומאה הרי פסול הוא] אף שגזירת הכתוב שעולה לרצון.

אֶלָּא: הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְנִפְסַל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – הָא כָּשֵׁר הוּא, לְמַאן דְּאָמַר רָאוּי לַאֲכִילָה – הָא הָשְׁתָּא לָאו רָאוּי לַאֲכִילָה הוּא.

אלא לענין פסח שהיתה לו שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה) ונפסל לאחר מכן, איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] למאן דאמר [לדעת מי שאמר] ודייק מהפסוק שדווקא פסח אסור בשבירה כשר — הא [הרי] כשר הוא פסח זה. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שצריך הפסח להיות ראוי לאכילה הרי השתא [עכשיו] לאו [אינו] ראוי לאכילה.

אַבַּיֵי אָמַר: כּוּלֵּי עָלְמָא כָּל כִּי הַאי גַּוְונָא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מַאי טַעְמָא – הָשְׁתָּא מִיהַת הָא פָּסוּל הוּא. אֶלָּא: שְׁבִירַת הָעֶצֶם מִבְּעוֹד יוֹם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – הָא כָּשֵׁר הוּא, לְמַאן דְּאָמַר רָאוּי לַאֲכִילָה – הָשְׁתָּא לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא.

אביי אמר: כולי עלמא [לדעת הכל] כל כי האי גוונא [כגון זה] אין בו משום איסור שבירת העצם, מאי טעמא השתא מיהת הא פסול הוא [עכשיו מכל מקום פסול הוא] אלא בדין שבירת העצם מבעוד יום לפני זמן אכילתו איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה הא [הרי] כשר הוא, ואילו לדעת מאן [מי] שאמר ראוי לאכילה על כל פנים השתא [עכשיו] לפני שהגיע הלילה — לאו בר אכילה הוא [אינו ראוי לאכילה],

מֵיתִיבִי, רַבִּי אוֹמֵר: נִמְנִין עַל מוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ, וְאֵין נִמְנִין עַל מוֹחַ שֶׁבַּקּוּלִית. עַל מוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ מַאי טַעְמָא – הוֹאִיל וְיָכוֹל לְגוֹרְרוֹ וּלְהוֹצִיאוֹ. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ שְׁבִירַת הָעֶצֶם מִבְּעוֹד יוֹם שַׁפִּיר דָּמֵי – קוּלִית נַמִי, נִתְבְּרֵיהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְנַפְּקוּהּ לַמּוֹחַ דִּידֵיהּ, וְנִמְנוּ עֲלֵיהּ!

מיתיבי [מקשים], רבי אומר: נמנין באכילת הפסח על מוח שבראש ואין נמנין לאכילה על מוח שבקולית (עצם הירך). ונברר: על מוח שבראש מאי טעמא [מה טעם] נמנים — הואיל ויכול לגוררו ממקומו ולהוציאו בלא לשבור עצם מן הקרבן מה שאין כן במוח שבקולית. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר ששבירת העצם מבעוד יום שפיר דמי [יפה וראוי הוא] לשיטת רבי קולית נמי נתבריה [גם כן נשברנה] מבעוד יום ונפקוה למוח דידיה ונמנו עליה [ויוציאו את המוח שלה ממנה וימנו עליה]

אָמַר לָךְ אַבַּיֵי: וּלְטַעְמִיךְ, מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה נַמִי: נַיְיתֵי גּוּמַרְתָּא וְנֵיחוֹת עֲלֵיהּ וְנִקְלָהּ וְנַפְּקָהּ לַמּוֹחַ דִּידֵיהּ, וְנִימְנִי עֲלֵיהּ. דְּהָא תַּנְיָא: אֲבָל הַשּׂוֹרֵף בָּעֲצָמוֹת וְהַמְחַתֵּךְ בַּגִּידִין – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

אמר לך [יכול היה לומר לך] אביי: ולטעמיך [ולשיטתך] ולדעתך, כפי שאתה מבין זאת, משחשיכה נמי [גם כן] יש דרך לאכול את המוח שבקולית: נייתי גומרתא וניחות עליה ונקלה ונפקה למוח דידיה ונימני עליה [נביא גחלת ונניח עליה את העצם ונשרוף אותה ונוציא את המוח שלה ממנה ונמנה עליו] דהא תניא [שהרי שנויה ברייתא] במפורש: אבל השורף בעצמות הפסח או המחתך בגידין — אין בו איסור משום איסור שבירת העצם. ובודאי לא אלה היו הטעמים.

אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – אַבַּיֵי אָמַר: מִשּׁוּם פֶּקַע. רָבָא אָמַר: מִשּׁוּם הֶפְסֵד קָדָשִׁים, דְּקָא מַפְסִיד לֵיהּ בַּיָּדַיִם, דִּילְמָא אָכֵיל נוּרָא מִמּוֹחַ דִּידֵיהּ, מִבְּעוֹד יוֹם נַמִי, גְּזֵירָה מִבְּעוֹד יוֹם אַטּוּ מִשֶּׁחֲשֵׁיכָה.

אלא מאי אית לך למימר [אלא מה יש לך לומר] ולהסביר מפני מה אין מוציאים את המוח מן הקולית על ידי שריפה — אביי אמר: משום פקע שמא מחמת החום תתפוצץ העצם במקום שאינו מונח על הגחלת ונמצא עובר על שבירתה, רבא אמר: משום הפסד קדשים, דקא מפסיד ליה בידים [שהוא מפסיד מקלקל, אותה בידים בעשייה בפועל], ומדוע — דילמא אכיל נורא ממוח דידיה [שמא תאכל האש מן המוח שבו] והוא הדין שאסורה שבירת עצם מבעוד יום נמי [גם כן], גזירה מדברי סופרים מבעוד יום אטו [משום] משחשיכה.

רַב פַּפָּא אָמַר: כָּל כִּי הַאי גַּוְנָא כּוּלֵּי עָלְמָא יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מַאי טַעְמָא – לְאוֹרְתָא מֶיחֱזֵי לַאֲכִילָה. אֶלָּא: בְּאֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ קָמִיפַּלְגִּי. מַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – הָא כָּשֵׁר הוּא, וּמַאן דְּאָמַר רָאוּי לַאֲכִילָה – הַאי לָאו בַּר אֲכִילָה הוּא.

רב פפא אמר: כל כי האי גוונא [כל כגון זה] כולי עלמא [לדעת הכל] יש בו משום שבירת העצם. מאי טעמא [מה טעמו] של דבר שהרי לאורתא מיחזי לאכילה [לערב ראוי לאכילה] אלא באבר שיצא מקצתו מחוץ למקום שמותר לאכלו, ונפסל על ידי כך ורצונו בשל כך לחותכו קמיפלגי [נחלקו]. מאן דאמר [מי שאמר] ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה הא [הרי] כשר הוא ואסור לשבור בו עצם, ולדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שדווקא ראוי לאכילה — האי לאו בר אכילה הוא [הרי זה אינו בן אכילה] ומותרת בו שבירת עצם.

כִּדְתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אֵבֶר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ וּשְׁבָרוֹ – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אבר שיצא מקצתו ושברו — אין בו משום איסור שבירת העצם כדעה זו שאמרנו שכיון שאינו ראוי לאכילה — אין בו איסור שבירה.

רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: כָּל כִּי הַאי גַּוְונָא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם, דְּהַאי אֵבֶר הָא פָּסוּל הוּא. אֶלָּא: שְׁבִירַת הָעֶצֶם בְּנָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – הָא כָּשֵׁר הוּא, וּמַאן דְּאָמַר רָאוּי לַאֲכִילָה – הָשְׁתָּא אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה.

רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: כל כי האי גוונא דכולי עלמא [כל כגון זה לדעת הכל] אין בו משום איסור שבירת העצם, דהאי אבר הא פסול הוא [שאבר זה הרי פסול הוא] ולא רק בלתי ראוי לאכילה. אלא שבירת העצם בפסח שאינו צלוי לגמרי ועודנו נא איכא בינייהו [יש ביניהם]. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה — הא [הרי] כשר הוא ואסורה בו שבירת עצם, ולדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שצריך הפסח להיות ראוי לאכילה — השתא [עכשיו] אינו ראוי לאכילה עד שתגמר צלייתו ולכך לא נאסרה בו שבירת עצם.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: כָּל כִּי הַאי גַּוְונָא יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם. מַאי טַעְמָא – דְּהָא חֲזִי לַאֲכִילָה, דִּמְטַוֵּי לֵיהּ וְאָכֵיל לֵיהּ. אֶלָּא: שְׁבִירַת הָאַלְיָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – הָא כָּשֵׁר הוּא, לְמַאן דְּאָמַר רָאוּי לַאֲכִילָה – הַאי אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, דְּאַלְיָה לַגָּבוֹהּ סָלְקָא.

רב נחמן בר יצחק אמר: כל כי האי גוונא [כל כעין זה] יש בו משום שבירת העצם, מאי טעמא [מה טעם] דהא חזי לאכילה [שהרי הוא ראוי לאכילה] דמטוי ליה ואכיל ליה [שהוא מוסיף וצולה אותו ואוכל אותו] אלא שבירת העצם באליה איכא בינייהו [יש ביניהם] למאן דאמר שצריך שיהא כשר — הא [הרי] כשר הוא בודאי ואסורה בו השבירה, למאן דאמר [לשיטת מי שאמר] ראוי לאכילה, האי [זה] אינו ראוי לאכילה מכיון דאליה לגבוה סלקא [שהאליה לגבוה לקרבן, היא עולה] ולא נאסרה בה שבירת עצם.

רַב אַשִׁי אָמַר: כָּל כִּי הַאי גַּוְונָא וַדַּאי אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם, דְּהָא וַדַּאי אֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה כְּלָל. אֶלָּא: אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – הָא כָּשֵׁר הוּא, לְמַאן דְּאָמַר רָאוּי לַאֲכִילָה – בָּעֵינַן שִׁיעוּר אֲכִילָה וְלֵיכָּא.

רב אשי אמר: כל כי האי גוונא [כל כעין זה] ודאי אין בו משום שבירת העצם, דהא [שהרי] ודאי שום חלק מן האליה אינו ראוי לאכילה כלל. אלא נחלקו בדין אבר שאין עליו כזית בשר. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שדווקא כשר אסור בשבירה — הא [הרי] כשר הוא ואסור לשבור בו עצם, לדעת מאן [מי] שאמר ראוי לאכילה — בעינן [צריכים אנו] שיהא שיעור אכילה שהוא כזית לפחות וליכא [ואין כאן], ולכן אין בו איסור שבירה.

רָבִינָא אָמַר: כָּל כִּי הַאי גַּוְונָא לֵית בֵּיהּ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם, דְּבָעֵינַן שִׁיעוּר אֲכִילָה. אֶלָּא: אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר בְּמָקוֹם זֶה, וְיֵשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר בְּמָקוֹם אַחֵר אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דְּאָמַר כָּשֵׁר – הָא כָּשֵׁר הוּא, לְמַאן דְּאָמַר רָאוּי לַאֲכִילָה – בָּעֵינַן שִׁיעוּר אֲכִילָה בִּמְקוֹם שְׁבִירָה, וְהָא לֵיכָּא.

רבינא אמר: כל כי האי גוונא [כל כגון זה] ודאי לית ביה [אין בו] משום שבירת העצם, דבעינן [שצריכים אנו] לכל הדעות שיהא שיעור אכילה. אלא נחלקו בדין אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה שבו הוא שוברו ויש עליו כזית בשר במקום אחר. לדעת מאן [מי] שאמר ודייק מהפסוק שצריך הפסח להיות כשר, הא [הרי] כשר הוא זה ואסור לשבור בו עצם כלל. לדעת מאן [מי] שאמר ראוי לאכילה, בעינן [צריכים אנו] שיעור אכילה במקום שבירה, והא ליכא [והרי אין כאן] ולכך מותרת בו שבירת העצם.

תַּנְיָא כְּאַרְבָּעָה מִינַּיְיהוּ, דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל״ ״וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ״. עַל הַכָּשֵׁר הוּא חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הַפָּסוּל,

ומעירים: תניא כארבעה מינייהו [שנויה ברייתא כארבעה מהם] כארבע משיטות ההסבר שנמנו. דתניא [ששנויה ברייתא]: רבי אומר: נאמר "בבית אחד יאכל... ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו), ללמדנו: על הפסח הכשר הוא חייב ואינו חייב על הפסול.

הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר וְנִפְסַל בִּשְׁעַת אֲכִילָה – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.

היתה לו שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה) ונפסל בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם (כהסבר רב יוסף).

יֵשׁ בּוֹ שִׁיעוּר אֲכִילָה – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם, אֵין בּוֹ שִׁיעוּר אֲכִילָה – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.

יש בו שיעור אכילה — יש בו משום שבירת העצם, אין בו שיעור אכילה — אין בו משום שבירת עצם (כרב אשי או רבינא).

הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם,

הראוי למזבח (למעט אליה שאינה ראויה למזבח) אין בו משום שבירת עצם (כשיטת ר' נחמן בר יצחק).

בִּשְׁעַת אֲכִילָה – יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת אֲכִילָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.

בשעת אכילה יש בו משום שבירת עצם שלא בשעת אכילה אין בו משום שבירת עצם (שיטת אביי). הרי שנינו במפורש ככמה דעות באותה ברייתא.

אִיתְּמַר, אֵבֶר שֶׁאֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר בְּמָקוֹם זֶה, וְיֵשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר בְּמָקוֹם אַחֵר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֵין בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה זו: אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה שבו הוא שוברו ויש עליו כזית בשר במקום אחר, מה דינו לענין שבירת עצם? ר' יוחנן אמר: יש בו משום איסור שבירת העצם, ר' שמעון בן לקיש אמר: אין בו משום איסור שבירת עצם.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: ״וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ״ – אֶחָד עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר וְאֶחָד עֶצֶם שֶׁאֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר. מַאי ״אֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר״? אִילֵימָא דְּאֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר כְּלָל – אַמַּאי יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם? אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: אֶחָד עֶצֶם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר בְּמָקוֹם זֶה, וְאֶחָד שֶׁאֵין עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר בְּמָקוֹם זֶה וְיֵשׁ עָלָיו כַּזַּיִת בָּשָׂר בְּמָקוֹם אַחֵר, (קַשְׁיָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ!)

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש: נאמר "ועצם לא תשברו בו" — אחד עצם שיש עליו כזית בשר ואחד עצם שאין עליו כזית בשר, מאי [מה פירוש] אין עליו כזית בשר? אילימא [אם תאמר] שאין עליו כזית בשר כלל — אם כן אמאי [מדוע] יש בו משום איסור שבירת העצם? הרי אינו ראוי לאכילה כלל! אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר] וכך יש לתקן: אחד עצם שיש עליו כזית בשר במקום זה ואחד שאין עליו כזית בשר שנאסרה שבירתה, במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר, ואם כן קשיא [קשה] מסקנה זו לר' שמעון בן לקיש!

אָמַר לֵיהּ:

אמר ליה [לו]: