שֶׁמְּצָאָן צִבּוּרִין צִבּוּרִין, וּמֵהֶן חֲלוּצִין. עַצְמוֹת קָדָשִׁים, דְּאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם – לְכוּלְּהוּ הֲוָה חָלֵיץ לְהוּ וְאָכֵיל לְהוּ, וְלָא בָּעֵי שְׂרֵיפָה.

שמצאן צבורין צבורין, ומהן אחדים שהוא רואה שהן חלוצין. אם היו אלה עצמות קדשים שאין בהן משום איסור שבירת העצם — מן הסתם לכולהו הוה חליץ להו ואכיל להו [לכולם היה חולץ את המוח ואוכל אותן], ולא בעי [צריכות] שריפה.

עַצְמוֹת הַפֶּסַח, דְּיֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם – דִּילְמָא הָנֵי דְּחָלְצִינְהוּ, וּלְהָנָךְ לָא חָלְצִינְהוּ, וּבָעֵי שְׂרֵיפָה.

ואילו עצמות הפסח שיש בהן איסור משום שבירת העצם, דילמא הני דחלצינהו [שמא אלה שרואה אותן חלוצות] כבר חלץ מהן את המוח, ולהנך [ולאחרות] שלא בדק ולא חלצינהו [חלץ מהן] את המוח, ובעי [וצריכות] שריפה. ואם כן לא מחמת שימוש נותר נאסרו העצמות, אלא מחמת נותר עצמו שבהן.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַגִּידִין בָּשָׂר, חוּץ מִגִּידֵי צַוָּאר.

אמר רב יהודה אמר רב: כל הגידין שבבהמה דינם כבשר שיוצאים בהם ידי חובת קרבן פסח ונמנים עליהם. חוץ מגידי צואר שמפני קשיותם אינם נחשבים כלל כבשר.

תְּנַן: הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַנּוֹתָר – יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. הָנֵי גִּידִין הֵיכִי דָּמֵי? אִילֵימָא גִּידֵי בָּשָׂר – נֵיכְלִינְהוּ! וְאִי דְּאִיתוֹתַר – הַיְינוּ נוֹתָר. אֶלָּא פְּשִׁיטָא גִּידֵי צַוָּאר.

תנן [שנינו במשנתנו]: העצמות והגידים והנותר — ישרפו בששה עשר. ונברר: הני [אותם] גידין שנזכרו היכי דמי [כיצד בדיוק היו]? אילימא [אם תאמר] שהם גידי בשר — ניכלינהו [שיאכלו אותם], ומדוע ישרפום? ואי [ואם] הם גידים דאיתותר [שנשארו] ולא אכלום מפני סיבה אחרת — היינו [הרי הם] הנותר ומה טעם לחזור ולשנותם? אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא לגידי צואר, השונים משאר הגידים והיה צורך ללמד עליהם במפורש.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּשָׂר נִינְהוּ אָמְטוּ לְהָכִי בָּעֵי שְׂרֵיפָה אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָאו בָּשָׂר נִינְהוּ – לָמָּה לְהוּ שְׂרֵיפָה? אָמַר רַב חִסְדָּא: לָא נִצְרְכָא אֶלָּא לְגִיד הַנָּשֶׁה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה.

אי אמרת בשלמא בשר נינהו [נניח אם אומר אתה שגידים אלה דינם כבשר], אמטו להכי בעי [משום כך צריכים] שריפה, אלא אי אמרת לאו [אם אומר אתה שלא] בשר נינהו [הם] — למה להו [להם] שריפה? ישליכם, כשאר פסולת! אמר רב חסדא: לא נצרכא [נצרכה] משנה זו בגידים אלא לגיד הנשה, ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יהודה.

דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּאַחַת, וְהַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁל יָמִין.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: איסור גיד הנשה אינו נוהג מן התורה אלא בירך אחת של בהמה ולא בשתיהן, והדעת מכרעת שהוא של ירך ימין. אבל כיון שאין בידינו הוכחה גמורה לכך יש לחלוץ את גיד הנשה משתי הירכיים, ומעיקר הדין אותו גיד האסור באכילה אפשר לזורקו, והשני מותר באכילה, אבל מתוך הספק אין אנו אוכלים את שניהם וכיון שאיננו יודעים איזהו האסור — שורפים מלכתחילה את שניהם.

וְאֶלָּא תִּפְשׁוֹט דְּסַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי מִיפְשִׁיט פְּשִׁיטָא לֵיהּ – הַהִיא דְּהֶיתֵּירָא נֵיכְלֵיהּ, וּדְאִיסּוּרָא נִישְׁדִּיֵּיהּ, לָמָּה לֵיהּ שְׂרֵיפָה?

ושואלים: אלא תפשוט דספוקי מספקא ליה [תפתור מכאן שמסופק לו] הדבר לר' יהודה בענין גיד הנשה. שכאשר דנו חכמים בנושא זה לא מצאו פתרון לשאלה האם ר' יהודה בטוח שהוא של ירך ימין, או שאמר רק כי הדעת נוטה לכך, אבל אינו בטוח בדבר. דאי מיפשיט פשיטא ליה [שאם פשוט לו, בעיניו] הדבר שהוא של ירך ימין, אם כן יש לנהוג אחרת: ההיא דהיתירא ניכליה [אותו ירך של היתר שיאכל את גידה] ודאיסורא נישדייה [ושל איסור שיזרקנו] ובין זו ובין זו למה ליה [לו] לדון אותה בשריפה!

אָמַר רַב אִיקָא בַּר חִּינָּנָא: כְּגוֹן שֶׁהוּכְּרוּ וּלְבַסּוֹף נִתְעָרְבוּ.

אמר רב איקא בר חיננא: כגון שהוכרו הגידים מן הירכיים ולבסוף נתערבו, שתחילה ידע איזהו גיד מירך ימין שהוא אסור, ואיזה מירך שמאל שהוא מותר, ולבסוף נתערבו הגידים, ומשום הספק אי אפשר לאכול את שניהם וטעונים שריפה.

רַב אַשִׁי אָמַר: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְשַׁמְנוֹ דְּגִיד הַנָּשֶׁה. דְּתַנְיָא: שַׁמְנוֹ מוּתָּר, וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם וְנוֹהֲגִין בּוֹ אִיסּוּר.

רב אשי אמר: לא נצרכא [נצרכה] ההלכה שבמשנה על שריפת הגידים אלא לשמנו (שומנו) של גיד הנשה. דתניא [ששנויה ברייתא]: שמנו של גיד המצוי סביבו מותר מן התורה, אבל ישראל קדושים הם ונוהגין בו איסור וכיון שמותר מן התורה — דין בשר עליו שאסור להשליכו כבשר קרבן הפסח עצמו, וכיון שישראל נזהרים מלאוכלו אין אוכלים אותו אף בפסח, ולכן נשאר עד לאחר זמנו ונשרף כדין נותר.

רָבִינָא אָמַר: בַּחִיצוֹן, וְכִדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁנֵי גִּידִין הֵן, פְּנִימִי הַסָּמוּךְ לָעֶצֶם – אָסוּר, וְחַיָּיבִין עָלָיו. חִיצוֹן הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר – אָסוּר, וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו.

רבינא אמר: מדובר כאן בגיד החיצון, וכשיטת רב יהודה אמר שמואל. שאמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה, הגיד הפנימי הסמוך לעצם — אסור מן התורה וחייבין עליו מלקות אם אכלוהו. הגיד החיצון הסמוך לבשר — אסור מדברי סופרים, ולכן אין חייבין עליו מלקות. וממילא כיון שמן התורה הוא מותר — חל עליו איסור נותר, כשלא אכלוהו.

״חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר וכו׳״. וְאַמַּאי? נֵיתֵי עֲשֵׂה וְיִדְחֵי לֹא תַּעֲשֶׂה!

במשנה שנינו שאם חל ששה עשר בשבת אין שריפת הנותר דוחה את השבת, אלא שורפים בשבעה עשר. ושואלים: ואמאי [ומדוע] לא ישרפו את הנותר מן הפסח ביום החג עצמו? ניתי [שתבוא מצות] עשה של שריפה "באש תשרפו" וידחי [ותדחה] לא תעשה של מלאכה ביום טוב!

אָמַר חִזְקִיָּה, וְכֵן תָּנֵי דְּבֵי חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ״. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַד בֹּקֶר״ – לִיתֵּן לוֹ בֹּקֶר שֵׁנִי לִשְׂרֵיפָתוֹ.

אמר חזקיה, וכן תני דבי [שנה חכם מבית מדרשו] של חזקיה: אמר קרא [המקרא]: "ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו" (שמות יב, י), שאין תלמוד לומר ואין משמעות לחזרה על המילים "עד בקר" בשנית, מה תלמוד לומר "עד בקר" — ליתן לו בקר שני לשריפתו. ללמדנו שהמצוה לשרוף את הנותר מן הפסח אינה בבוקר הראשון שחל עליו האיסור, הוא בוקרו של יום החג, אלא בבוקר השני, ביום ששה עשר בניסן ומתוך שהוא שבת נדחית השריפה ליום שבעה עשר.

אַבַּיֵי אָמַר, אָמַר קְרָא: ״עֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ״ – וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּשַׁבָּת, וְלֹא עוֹלַת חוֹל בְּיוֹם טוֹב.

אביי אמר: הטעם הוא שאמר קרא [המקרא] "עלת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה" (במדבר כח, י), כלומר: עולת שבת מותר להקטירה על המזבח וכן לשורפה אם נפסלה בשבת אבל לא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב ומכאן למדים שאין שורפים בשבת דבר שאינו ממצוות היום.

רָבָא אָמַר, אָמַר קְרָא: ״הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם״, ״הוּא״ – וְלֹא מַכְשִׁירָיו, ״לְבַדּוֹ״ –

רבא אמר נימוק אחר: אמר קרא [המקרא] לגבי יום טוב: "מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז) ומכאן מדייקים: "הוא" הכוונה המאכל עצמו יעשה לכם ולא מכשיריו שאסור להכין את המכשירים לצורך האוכל אלא מבעוד יום, "לבדו" אף הוא מיעוט,