נִשְׁפַּךְ דָּמָהּ, יָצָא דָּמָהּ חוּץ לַקְּלָעִים, דְּקָיְימָא לָן בִּשְׂרֵיפָה מְנָלַן?

או נשפך דמה, או יצא דמה חוץ לקלעים (למחיצות העזרה) דקיימא לן [שמוחזק בידינו] שדינה בשריפה. מנלן [מנין לנו] הלכה זו?

נָפְקָא לָן מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״בַּקֹּדֶשׁ בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ – לִימֵּד עַל חַטָּאת שֶׁשְּׂרֵיפָתָהּ בַּקּוֹדֶשׁ.

ומשיבים: נפקא לן [יוצא, נלמד, לנו] הענין מדרשתו של ר' שמעון דתניא [ששנויה ברייתא] ר' שמעון אומר נאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" (ויקרא ו, כג) — לימד על חטאת ששריפתה בקדש.

אֵין לִי אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, שְׁאָר פְּסוּלֵי קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״(וְכָל) בַּקֹּדֶשׁ בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״.

אין לי אלא זו בלבד, שאר פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים מנין שאף דינם להשרף בעזרה שהיא מחיצתן בשעת כשרותם? תלמוד לומר: "וכל... בקדש... באש תשרף" לאמור כל שהוא דבר של קודש — בקודש תהא שריפתו.

אַשְׁכַּחַן קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, קָדָשִׁים קַלִּים מְנָלַן? אֶלָּא: כָּל פְּסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ בִּשְׂרֵיפָה, לָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים וְלָא שְׁנָא קָדְשֵׁי קָדָשִׁים – גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ. וְחַטָּאת דְּאַהֲרֹן – מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה.

ומקשים שוב: אשכחן [מצאנו] דין זה לענין קדשי קדשים, אולם קדשים קלים מנלן [מנין לנו] שגם בהם נוהגת הלכה זו? אלא כך צריך לומר: כל שפסולו בקדש דינו בשריפה, לא שנא [אינו שונה] אם היה זה קדשים קלים ולא שנא [שונה] קדשי קדשים, וכל אלה גמרא גמירי לה [במסורת נלמדים הם] ואילו חטאת של אהרן זו ששרפוה בשמיני למילואים לא היה צורך להשמיע שדינה בשריפה אלא משום מעשה שהיה כך היה, ולא בא אותו מעשה ללמדנו דבר להלכות קדשים.

וּלְתַנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל טָעוּן עִיבּוּר צוּרָה, מְנָא לָן?

ושואלים: ולשיטת תנא דבי [מבית] מדרשו של רבה בר אבוה, שאמר: אפילו פיגול שפסולו בגופו וטעון שריפה טעון עיבור צורה שילינוהו עד למחרת ויתקלקל מעט, ואז שורפים אותו. מנא לן [מנין לנו] סברה זו?

יָלֵיף ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מִנּוֹתָר.

ומשיבים: יליף [לומד] בגזירה שוה מן המלים השוות "עו‍ן" "עו‍ן" האמורות גם בפיגול ("פיגול יהיה והנפש האוכלת ממנו עוונה תישא". ויקרא ז, יח) וגם בנותר ("והנותר... באש ישרף... ואוכליו עוונו ישא". ויקרא יט, ו.

וְנֵילַף ״עָוֹן״ ״עָוֹן״ מֵחַטָּאת דְּאַהֲרֹן. אָמַר לָךְ: חַטָּאת דְּאַהֲרֹן כִּי הַאי גַּוְונָא נַמִי עִיבּוּר צוּרָה לְדוֹרוֹת בָּעֲיָא, וְהָתָם – הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

וויקרא יט, ח) . ולכן נוהגים בפיגול להלינו כדי שתעובר צורתו ולאחר מכן שופים אותו ויהא דינו כדין נותר. ומקשים: ונילף [ונלמד] "עו‍ן" "עו‍ן" מחטאת של אהרן בימי המילואים ("מדוע לא אכלתם את החטאת... ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה". ויקרא י, יז), שאף בה נאמר "עון" ונשרפת מיד, ללא עיבור צורה! אמר לך [יכול היה לומר לך] תנא זה: חטאת של אהרן כי האי גוונא [בכגון זה, במקרה כזה] נמי [גם כן] עיבור צורה לדורות בעיא [צריכה] והתם [ושם] בחטאת אהרן ששרפוה מיד — הוראת שעה היתה.

הָשְׁתָּא דְּאָמְרִינַן כָּל פְּסוּלֵי דְּקֹדֶשׁ בִּשְׂרֵיפָה, לָא שְׁנָא דְּקָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְלָא שְׁנָא קָדָשִׁים קַלִּים גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ. ״בַּקֹּדֶשׁ בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף״ לָמָּה לִי? הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ שֶׁשְּׂרֵיפָתָהּ בַּקֹּדֶשׁ.

ושואלים: השתא [עכשיו] דאמרינן [שאנו אומרים] שקיבלנו את המסקנה שכל פסולי (פסולים) של קדש בשריפה, לא שנא [אינו שונה] פסול קדשי קדשים, ולא שנא [ואינו שונה] של קדשים קלים, כל אלה גמרא גמירי לה [במסורת למדים אותה]. ושואלים: אם כן הכתוב "בקדש... באש תשרף" למה לי? מה מלמדנו כתוב זה שלא ידענו מאותה מסורת? ומשיבים: ההוא מבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] כדי ללמד שדין השריפה הנלמד מאותה מסורת אינו יכול להתבצע בכל מקום אלא שריפתה תהיה בקדש בלבד.

״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״ לָמָּה לִי? הַהוּא לְגוּפֵיהּ אִיצְטְרִיךְ.

ועוד שואלים: אם למדנו דין זה מן המסורת, מה שנאמר "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף" (ויקרא ז, יט) למה לי? הלוא אף טומאת הקרבן בכלל פסולי הקודש, ומה צורך בכתוב מיוחד?

סָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: כָּל פְּסוּלֵי דְּקֹדֶשׁ, כְּגוֹן לָן דָּמָהּ, וְנִשְׁפַּךְ דָּמָהּ, וְיָצָא דָּמָהּ, וְנִשְׁחֲטָה בַּלַּיְלָה דְּבִשְׂרֵיפָה – דְּלֵיתְנְהוּ בְּחוּלִּין.

ומשיבים: ההוא, לגופיה איצטריך [אותו כתוב, לעצמו הוצרך] סלקא דעתך אמינא [עולה על דעתך לומר] כל פסולי (פסולים) של קדש כולל דברים כגון: לן דמה ולא נזרק ביומו, או נשפך דמה, או יצא דמה מחוץ לקלעים, וכן בהמת קרבן נשחטה בלילה, שכל אלה דינם בשריפה שהם פסולי קודש מיוחדים דליתנהו [שאינם] בחולין, שכל אלה אינם פסולים כלל בחולין.

אֲבָל נִטְמָא, דִּבְחוּלִין נַמִי מִפְסִיל – אֵימָא הוֹאִיל וְאִיתְעֲבִיד בֵּיהּ עוֹבָדִין דְּחוֹל, אֵימָא לָא תִּיבָּעֵי שְׂרֵיפָה, וְתִיסְגֵי לֵיהּ בִּקְבוּרָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

אבל נטמא הבשר, שבחולין נמי מפסיל [גם כן נפסל], אימא [אמור] הואיל ואיתעביד ביה עובדין [ונעשו בו דברים] של חול, שפסולו אינו מיוחד לקדשים — אימא [אמור] שלא תיבעי [יצטרך] קרבן זה שריפה, ותיסגי ליה [ודי לו] בקבורה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] הכתוב שגם פסול טומאה בקרבן טעון שריפה.

״נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ תְּעוּבַּר צוּרָתָן וכו׳״. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַחֲלוֹקֶת שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים אַחַר זְרִיקָה, דְּאִיתַּחְזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה. אֲבָל נִטְמְאוּ בְּעָלִים לִפְנֵי זְרִיקָה, דְּלָא אִיתַּחְזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה – דִּבְרֵי הַכֹּל יִשָּׂרֵף מִיָּד.

שנינו במשנה שאם נטמאו הבעלים של הקרבן או שמתו — תעובר צורתן של הקרבנות וישרפו לאחר החג, ור' יוחנן בן ברוקה חלק ואמר שדינם בשריפה מיד. אמר רב יוסף: מחלוקת זו היתה כשנטמאו בעלים אחר זריקה, דאיתחזי [שהיה ראוי] בשר לאכילה שכל העבודות היו בהכשר. אבל נטמאו בעלים לפני זריקה, שלא איתחזי [היה ראוי] הבשר לאכילה אפילו רגע אחד — דברי הכל ישרף מיד.

מֵיתִיבִי: זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ – יִשָּׂרֵף מִיָּד, בַּדָּם וּבַבְּעָלִים – תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ, וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

מיתיבי [מקשים] על סברה זו מן התוספתא: זה הכלל: כל שפסולו בגופו — ישרף מיד. ואם היה הפסול בדם הקרבן או בבעלים — תעובר צורתו ויצא לבית השריפה.

קָתָנֵי בְּעָלִים דּוּמְיָא דְּדָם, מַה דָּם לִפְנֵי זְרִיקָה – אַף בְּעָלִים לִפְנֵי זְרִיקָה!

ונדייק: קתני [שנה] בעלים דומיא [בדומה] לדם, מה דם חייבים לומר שאירע בו פסול לפני זריקה (שהרי לאחר זריקה אינו מעלה ואינו מוריד) אף בעלים הכוונה שהיה בהם פסול אפילו לפני זריקה בניגוד לדברי רב יוסף.

אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: מַחֲלוֹקֶת שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים לִפְנֵי זְרִיקָה, לְלָא אִיתַּחְזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה, דַּהֲוָה לֵיהּ כִּפְסוּלוֹ בְּגוּפוֹ. אֲבָל נִטְמְאוּ בְּעָלִים לְאַחַר זְרִיקָה, דְּאִיתַּחְזִי בָּשָׂר לַאֲכִילָה – דִּבְרֵי הַכֹּל פְּסוּלוֹ מֵחֲמַת דָּבָר אַחֵר, וּבָעֲיָא עִיבּוּר צוּרָה.

אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר דבר בשם רב יוסף, כך נאמר]: מחלוקת זו דווקא כשנטמאו בעלים לפני זריקה, שלא איתחזי [היה ראוי] הבשר לאכילה דהוה ליה [שהרי נעשה לו] כפסולו בגופו. אבל נטמאו בעלים לאחר זריקה דאיתחזי [שראוי] הבשר לאכילה — דברי הכל הרי זה פסולו מחמת דבר אחר, ובעיא [וטעונה] עיבור צורה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לְאַחַר זְרִיקָה נַמִי מַחֲלוֹקֶת. וְאָזְדָא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה – הָא דַּאֲמַרַן.

ור' יוחנן אמר: אף לאחר זריקה נמי [גם כן] מחלוקת אם טעון עיבור צורה. ואזדא [והלך] ר' יוחנן לטעמיה [לשיטתו], שאמר ר' יוחנן: ר' יוחנן בן ברוקה ור' נחמיה אמרו דבר אחד, השיטה של רבי יוחנן בן ברוקה הא דאמרן [אמרנו]. כלומר, עיקרון אחד היה להם.

רַבִּי נְחֶמְיָה מַאי הִיא – דְּתַנְיָא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה זוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר ״כָּאֵלֶּה״.

ותוהים: ר' נחמיה מאי היא [מה הוא] הענין שדיבר בו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' נחמיה אומר: חטאת אהרן שנשרפה בשמיני למילואים מפני אנינות (אבלות) נשרפה זו שהרי באותו יום מתו נדב ואביהוא בני אהרן לכך נאמר שהסביר אהרן למשה "ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'" (ויקרא י, יט), כלומר מאורעות של אבל כאלה, ומטעם זה נשרפה.

וְהָא אֲנִינוּת כִּלְאַחַר זְרִיקָה הָוְיָא, וְכִי אִשְׂתָּרוּף – לְאַלְתַּר (נִשְׂתָּרוּף)

ומכאן ממשיך ר' יוחנן לדון והא [והרי] אנינות כלאחר זריקה הויא [היתה] שפסול האנינות אינו פוסל את עצם עבודת הקרבת הקרבן לגבי כהן גדול כאהרן אלא הוא פסול בבעלים שאינו יכול לאכול ממנו, והוא כשאר פסולים שלאחר זריקה שכל חסרונם הוא באי היכולת לאכול את הקרבן. וכי אשתרוף לאלתר אשתרוף [וכאשר נשרף הקרבן מיד נשרף] ולא המתינו לו עד למחר. משמע שגם ר' נחמיה סבור שגם קרבן שאירע בו פסול לאחר הזריקה ישרף מיד.