אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם?

מיתיבי [מקשים] על ראיות אלה ממה ששנינו: אי זהו טומאת התהום שהותרה לנזיר ולעושה פסח — כל שלא הכיר בה אפילו אדם אחד ואפילו בסוף העולם, אבל אם הכיר בה אפילו אדם אחד בסוף העולם — אין זה טומאת התהום. ואילו לשיטת ר' אלעזר שאמר שהראיה היא ממה שנאמר "עליו", ולמדים מכאן במחוורת עליו, אם כן טומאה מחוורת תיחשב רק עד דידע הוא [עד שידע הוא עצמו] שיש כאן טומאה ואין די שאחרים יודעים ו

אָמְרִי: וּמִי דָּיְינִינַן קַל וָחוֹמֶר מֵהֲלָכָה? וְהָתַנְיָא, אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: עֲקִיבָא, עֶצֶם כַּשְּׂעוֹרָה – הֲלָכָה, רְבִיעִית דָּם – קַל וָחוֹמֶר, וְאֵין דָּנִין קַל וָחוֹמֶר מֵהֲלָכָה!

לר' יוחנן שאמר שהענין נלמד מהמלה "לכם" במחוורת לכם — צריך שיהיה לפחות עד דידעי [שידעו] בה בטומאה תרין [שני] אנשים, ו

אֶלָּא אָמַר רָבָא: יָלֵיף מוֹעֲדוֹ מוֹעֲדוֹ מִפֶּסַח.

לר' שמעון בן לקיש שאמר צריך להיות כדרך שלמדים מן המילה "דרך" צריך שיהיה עד דידעי כולי עלמא [שידעו כל העולם על כך]!

וְטוּמְאַת הַתְּהוֹם גּוּפָא הֵיכָא כְּתִיבָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר קְרָא: ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו״ – בִּמְחוּוֶּרֶת עָלָיו.

אלא עלינו לחזור מכל הראיות שהבאנו, ולומר טומאת התהום הלכתא גמירי לה [הלכה למדו, קבלו, אותה] במסורת ממשה מסיני, וקרא [והמקרא] שהביאו — אסמכתא בעלמא [סמך בלבד הוא] לזיכרון בלבד, ולא כמקור לדין.

אַשְׁכַּחַן נָזִיר, עוֹשֶׂה פֶּסַח מְנָלַן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא: ״בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה לָכֶם״ – בִּמְחוּוֶּרֶת לָכֶם.

אמר מר בר רב אשי: לא שנו שהציץ מרצה על טומאת התהום בנזיר ועושה פסח אלא כשנודע לו לאחר זריקה, דכי איזדריק [שכאשר נזרק] דם — שפיר איזדריק [יפה נזרק] והיה ראוי, אבל נודע לו לפני זריקה — לא מרצה,

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: כְּדֶרֶךְ, מַה דֶּרֶךְ בְּגָלוּי – אַף טוּמְאָה נַמִי בְּגָלוּי.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: המוצא מת מושכב לרחבו של דרך שהיה טמון שם ולא יתכן שלא נטמא מן המת בדרך כלשהי אם בנגיעה, או בהיסט או באהל, אם היה זה לדין תרומה — הרי זה טמא, שהרי ודאי נטמא העובר, ואם היה כהן אסור לו לאכול בתרומה. ולענין נזיר ועושה פסח — טהור, שטומאת התהום נרצית על ידי הציץ בנזיר ועושה פסח. וכל טמא וטהור שאומרים — להבא הוא שאומרים אותם כפסק הלכה לכתחילה ולא רק בדיעבד אם כבר נזרק דם הקרבן. משמע שטומאת התהום לא הותרה במקרים אלה כלל.

מֵיתִיבִי : אֵי זֶהוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם – כֹּל שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם, הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם – אֵין זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם. לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר בִּמְחוּוֶּרֶת עָלָיו – עַד דְּיָדַע הוּא,

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר] וכך יש לתקן: אמר מר בר רב אשי: לא תימא [תאמר] נודע לו לאחר זריקה הוא שמרצה אבל נודע לו לפני זריקה לא מרצה, אלא אפילו נודע לו לפני זריקה — מרצה משום שטומאת התהום אינה נחשבת לגבי עושה פסח ונזיר.

לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר לָכֶם בִּמְחוּוֶּרֶת לָכֶם – עַד דְּיָדְעִי בָּהּ תְּרֵין,

כיון שהבאנו את הברייתא לענין טומאת התהום, דנים בה גופא [עצמה]. המוצא מת מושכב לרחבו של דרך, לענין תרומה — טמא, לנזיר ועושה פסח — טהור.

לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמַר כְּדֶרֶךְ – עַד דְּיָדְעִי כּוּלֵּי עָלְמָא.

במה דברים אמורים שלתרומה טמא — שאין לו מקום לעבור באותה דרך מבלי להאהיל על המת. אבל יש מקום לעבור באותה דרך — אף לתרומה טהור, שמא עבר במקום שלא היה בו המת, וספק טומאה ברשות הרבים, טהור.

אֶלָּא: טוּמְאַת הַתְּהוֹם הִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא.

וכן במה דברים אמורים שטמא — כשמצאו, את המת, שלם. אבל היה משובר ומפורק — טהור, שמא בין הפרקים עבר ולא נגע ולא האהיל. ודברים אלה אמורים כשמצאו את המת מוטל סתם, אבל בקבר, אפילו היה המת משובר ומפורק — טמא, מפני שהקבר מצרפו.

אָמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנּוֹדַע לוֹ לְאַחַר זְרִיקָה, דְּכִי אִזְדְּרִיק דָּם – שַׁפִּיר אִיזְדְּרִיק. אֲבָל נוֹדַע לוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה – לֹא מְרַצֶּה.

וכן במה דברים אמורים שמשובר ומפורק טהור — בזמן שהעובר מהלך ברגליו, אבל אם היה טעון משא או רכוב על גבי בהמה — טמא, לפי שמהלך ברגליו אפשר שלא יגע בעצם המת ואף לא יאהל על המת, אבל הטעון משא על גבו ומתוך כובדו של המשא נע ונד הוא לכל צד או רכוב שהבהמה מאהילה אי אפשר שלא יגע ולא יאהל.

מֵיתִיבִי: הַמּוֹצֵא מֵת מוּשְׁכָּב לְרָחְבּוֹ שֶׁל דֶּרֶךְ, לִתְרוּמָה – טָמֵא, לְנָזִיר וְעוֹשֶׂה פֶּסַח – טָהוֹר, וְכָל טָמֵא וְטָהוֹר לְהַבָּא הוּא.

במה דברים אמורים שהנזיר ועושה פסח טהור בטומאת התהום, אבל אם היתה זו טומאה ידועה אלא שהוא עבר ולא ידע — טמא, ומגדירים:

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר מָר בַּר רַב אַשִׁי: לָא תֵּימָא נוֹדַע לוֹ לְאַחַר זְרִיקָה הוּא דִּמְרַצֶּה, אֲבָל נוֹדַע לוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה לֹא מְרַצֶּה, אֶלָּא, אֲפִילּוּ נוֹדַע לוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה – מְרַצֶּה.

ואי זה היא טומאת התהום — כל שלא הכיר בה אפילו אדם אחד בסוף העולם. אבל אם הכיר בה אפילו אדם אחד אף בסוף העולם — אין זה נחשב טומאת התהום. וכיצד אפשר לדעת אם הכיר אדם במת זה אי פעם?

גּוּפָא: הַמּוֹצֵא מֵת מוּשְׁכָּב לְרָחְבּוֹ שֶׁל דֶּרֶךְ, לִתְרוּמָה – טָמֵא, לְנָזִיר וְעוֹשֶׂה פֶּסַח – טָהוֹר.

בודקים לפי האופן שנמצא; אם מצאו למת טמון בתבן, או בעפר, או בצרורות ויש מקום לחשוב שמת במפולת עפר או תבן ומאז שמת קשה להניח שמישהו הכיר בדבר — הרי זה טומאת התהום. אבל אם מצאו מוטל במים או באפילה (מקום חשוך) או בנקיקי הסלעים שאין רבים מצויים שם — אין זה טומאת התהום, לפי שבאופן שנמצא יתכן שמישהו עבר וראה אותו שהרי הוא מקום העשוי להגלות. ולא אמרו היתר טומאת התהום אלא למת בלבד ולא בטומאות אחרות.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם לַעֲבוֹר, אֲבָל יֵשׁ מָקוֹם לַעֲבוֹר – אַף לִתְרוּמָה טָהוֹר.

נטמא קרבן הפסח שלם או רובו — שורפין אותו לפני הבירה (המקדש) מעצי המערכה שנותנים לבעלי הפסח לצורך זה. נטמא מיעוטו וכן הנותר מן הפסח (שכאמור בתורה יש לשרפו) שורפין אותו בעלי הפסח בחצרותיהן. או על גגותיהן מעצי עצמן, ורק הציקנין (הקמצנים) שרוצים לחסוך בדמי העצים — שורפין אותו לפני הבירה בשביל ליהנות מעצי המערכה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁמְּצָאוֹ שָׁלֵם, אֲבָל מְשׁוּבָּר וּמְפוֹרָק – טָהוֹר, שֶׁמָּא בֵּין הַפְּרָקִים עָבַר. וּבַקֶּבֶר, אֲפִילּוּ מְשׁוּבָּר וּמְפוֹרָק – טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁהַקֶּבֶר מְצָרְפוֹ.

שואלים: מאי טעמא [מה טעם] שורפים את הפסח שנטמא לפני הבירה, ולא יניחו לרוצים בכך לשורפו במקום אחר? אמר ר' יוסי בר חנינא: כדי לביישן, שמן הסתם לא נזהרו בו ובשל כך נטמא ולכן תיקנו שישרפו אותו במקום פומבי.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּמְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו, אֲבָל טָעוּן אוֹ רָכוּב – טָמֵא. לְפִי שֶׁמְּהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְלֹא יֶאֱהַל, אֲבָל טָעוּן אוֹ רָכוּב – אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְלֹא יֶאֱהַל.

שנינו במשנה שאם נטמא מיעוטו וכן הנותר ממנו שורפים בחצרותיהם מעצי עצמם. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו: וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש, והבשר הזה כיון שיצא ממקומו נפסל מאכילה וטעון שריפה אם עבר את כפר צופים — שורפו במקומו שנזכר בו ואינו צריך לחזור ולשורפו בירושלים, ואם לאו שעדיין לא עבר את כפר צופים —

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּטוּמְאַת הַתְּהוֹם, אֲבָל בְּטוּמְאָה יְדוּעָה – טָמֵא.

אינו דין שהותרה לו טומאת התהום לגמרי אפילו אם יש כהנים אחרים טהורים.

וְאֵי זֶה הִיא טוּמְאַת הַתְּהוֹם – כֹּל שֶׁלֹּא הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם, אֲבָל הִכִּיר בָּהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם – אֵין זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם.

אמרי [אומרים] בדחיה: ומי דיינינן [והאם דנים אנו] קל וחומר מהלכה למשה מסיני? ודין טומאת התהום הוא הלכה למשה מסיני, וכלל הוא שאין דנים קל וחומר מהלכה. והתניא [שאכן כן הרי שנינו בברייתא], שבה רצה ר' עקיבא ללמוד טומאת דם מטומאת עצם שאף על מגעה ומשאה מגלח הנזיר כבמגע או משא עצם המת, בקל וחומר, אמר לו ר' אליעזר: עקיבא, טומאת עצם כשעורה הלכה למשה מסיני היא, וטומאת רביעית דם רוצה אתה ללמוד אותה ממנה בקל וחומר, ואין דנין קל וחומר מהלכה! ואם כן אף בבעיה שלנו — אינך יכול ללמוד קל וחומר מהלכה.

מְצָאוֹ טָמוּן בַּתֶּבֶן בֶּעָפָר וּבַצְּרוֹרוֹת – הֲרֵי זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם. בַּמַּיִם בָּאֲפֵילָה, בִּנְקִיקֵי הַסְּלָעִים – אֵין זֶה טוּמְאַת הַתְּהוֹם. וְלֹא אָמְרוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד.

אלא אמר רבא: יליף [לומד] בגזירה שוה "מועדו" "מועדו" מפסח שממנו למדים להשוות דין פסח ודין תמיד, כשם שבקרבן פסח טומאת התהום נרצית לכהן — כן גם בקרבן תמיד.

מתני׳ נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רוּבּוֹ – שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. נִטְמָא מִיעוּטוֹ, וְהַנּוֹתָר – שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן אוֹ עַל גַּגּוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן. הַצַּיְקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה, בִּשְׁבִיל לֵיהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה.

לעצם הדברים שואלים: וטומאת התהום גופא [עצמה] שהתירוה בנזיר ועושה פסח בריצוי ציץ היכא כתיבא [היכן היא כתובה]? אמר ר' אלעזר: אמר קרא [המקרא] בנזיר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום" (במדבר ו, ט), והדגשה זו מלמדת: כשהיתה הטומאה מחוורת (ברורה) עליו, אבל טומאה שאינה ידועה אינה קרויה טומאה.

גמ׳ מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: כְּדֵי לְבַיְּישָׁן.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] ראיה לענין נזיר, עושה פסח מנלן [מנין לנו] שהותרה בו טומאת התהום? אמר ר' יוחנן: אמר קרא [המקרא]: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחקה לכם" (במדבר ט, ט) כוונתו במחוורת לכם וטומאה שאינה ברורה אין אומרים שיהא עושה הפסח טמא בה.

״נִטְמָא מִיעוּטוֹ וכו׳״. וּרְמִינְהוּ: וְכֵן מִי שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם וְנִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ בְּשַׂר קֹדֶשׁ, אִם עָבַר צוֹפִים – שׂוֹרְפוֹ בִּמְקוֹמוֹ, וְאִם לָאו

ר' שמעון בן לקיש אמר: אפשר ללמוד באופן אחר, מן המלה "דרך" הסמוכה ל"כי יהיה טמא"; כדרך — מה דרך היא בגלוי — אף טומאה נמי [גם כן] בגלוי.