טָהֳרָה מַדְחִיָּא, טוּמְאָה לָא מַדְחִיָּא. וּמָר סָבַר: אֲפִילּוּ טוּמְאָה נַמִי מַדְחִיָּא.

טהרה מדחיא [דוחה] את הטמאים לפסח שני, פסח הנעשה בטומאה לא מדחיא [דוחה] את הטמאים לפסח שני. ומר [וחכם זה רב אדא] שאמר שיש לו תשלומים סבר: אפילו טומאה נמי מדחיא [גם כן דוחה] לפסח שני.

אִיתְּמַר: הָיוּ שְׁלִישִׁיתָן זָבִין וּשְׁלִישִׁיתָן טְהוֹרִין וּשְׁלִישִׁיתָן טְמֵאֵי מֵתִים. אָמַר רַבִּי מַנִּי בַּר פַּטִּישׁ: אוֹתָן טְמֵאֵי מֵתִים אֵינָן עוֹשִׂין לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא הַשֵּׁנִי.

איתמר [נאמר] שדנו חכמים בבעיה זו: היו שלישיתן של הקהל זבין, ושלישיתן טהורין, ושלישיתן טמאי מתים, מה יעשו? אמר ר' מני בר פטיש: אותן טמאי מתים אינן עושין לא את הפסח הראשון ולא את השני.

בָּרִאשׁוֹן לָא עָבְדִי – הִגְדִּילוּ זָבִין עַל הַטְּהוֹרִים, דְּלָא עָבְדִי בְּטוּמְאָה. הֲוָה לֵיהּ טְמֵאֵי מֵתִים מִיעוּטָא, וּמִיעוּטָא לָא עָבְדִי בָּרִאשׁוֹן. בַּשֵּׁנִי לָא עָבְדִי – נִצַרְפוּ זָבִין עִם טְמֵאֵי מֵתִים דְּלָא עָבְדִי בָּרִאשׁוֹן, הָווּ לְהוּ רוּבָּא, וְרוּבָּא לָא מַדְחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי.

בראשון לא עבדי [עושים] כי הגדילו זבין שאינם מקריבים בטומאה כלל על הטהורים שנוסף מנין הזבים על הטהורים, ולכן לא עבדי [עושים] את הפסח בטומאה, הוה ליה [נעשו להם] טמאי מתים בפסח ראשון מיעוטא [מיעוט] בלבד, ומיעוטא [ומיעוט] לא עבדי [עושים] בפסח ראשון בטומאה. ואילו בשני לא עבדי [עושים] מטעם אחר: נצרפו [מצטרפים] זבין שנטהרו בינתיים עם טמאי מתים שכולם יחד לא עבדי [עשו] בפסח ראשון, הוו להו רובא [ונעשו להם רוב הקהל] שצריכים לעשות את הפסח, ורובא [ורוב] הקהל לא מדחו [נדחים] לפסח שני.

מתני׳ הַפֶּסַח שֶׁנִּזְרַק דָּמוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהוּא טָמֵא – הַצִּיץ מְרַצֶּה. נִטְמָא הַגּוּף – אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶּסַח – הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַדָּם, וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַגּוּף.

הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא הבשר או הדם טמא — הציץ של כהן גדול מרצה בדיעבד על הטומאה, והבעלים פטורים מלעשות פסח שני. נודע לאחר מכן שנטמא הגוף של הבעלים עצמם אין הציץ מרצה וחייב לעשות פסח שני, מפני שאמרו חכמים: הנזיר ועושה פסח, הציץ מרצה על טומאת הדם או הבשר של הקרבן אבל אין הציץ מרצה על טומאת הגוף של מביא הקרבן.

נִטְמָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם – הַצִּיץ מְרַצֶּה.

ועוד הלכה: אם נודע לאחר שהקריב כי נטמא הגוף טומאת תהום שהוא כינוי לטומאת ספק וכגון שאמרו לו שבאותו בית ששהה בו באותו זמן היה קבר מתחת למקום מושבו — הציץ מרצה.

גמ׳ טַעְמָא דְּנִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע, אֲבָל נוֹדַע וְאַחַר כָּךְ נִזְרַק – לֹא מְרַצֶּה.

בדין הפסח, שנודע שהוא טמא לאחר זריקת הדם, מדייקים: טעמא [הטעם, דוקא] שנזרק הדם ואחר כך נודע שהוא טמא אבל אם נודע שנטמא ואחר כך נזרק הדם בשוגג או במזיד. — לא מרצה הציץ.

וּרְמִינְהוּ: עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה? עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן, בֵּין בְּיָּחִיד בֵּין בְּצִּיבּוּר!

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, ששנינו על מה הציץ מרצה? — על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור משמע שהציץ מרצה בכל מקרה ואפילו כשנזרק הדם במזיד!

אָמַר רָבִינָא: טוּמְאָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הוּרְצָה. זְרִיקָתוֹ, בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה, בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה.

אמר רבינא כך יש להבין את ההלכה בענין הציץ: על טומאתו שהיתה בין בשוגג בין במזיד — הורצה על ידי הציץ, אולם על זריקתו של הדם, אם נזרק בשוגג — הורצה, אבל במזיד לא הורצה.

רַבִּי שֵׁילָא אָמַר: זְרִיקָתוֹ, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הוּרְצָה. טוּמְאָתוֹ, בְּשׁוֹגֵג – הוּרְצָה. בְּמֵזִיד – לֹא הוּרְצָה.

ר' שילא אמר כך יש להבין את הדברים: זריקתו של הדם של קרבן טמא בין בשוגג בין במזיד — הורצה, טומאתו של הקרבן אם היתה בשוגג — הורצה, אבל במזיד — לא הורצה.

אֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי ״בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד״ – הָכִי קָאָמַר: נִטְמָא בְּשׁוֹגֵג, וּזְרָקוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד – הוּרְצָה.

ומסבירים: אלא הא דקתני [זו ששנינו] "בין בשוגג בין במזיד" הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: נטמא הקרבן בשוגג, וזרקו בין בשוגג בין במזיד — הורצה.

וְהָא דְּקָתָנֵי ״דָּם שֶׁנִּזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע״, טַעְמָא דְּנִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע, אֲבָל נוֹדַע וְאַחַר כָּךְ נִזְרַק לֹא! הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ נוֹדַע וְאַחַר כָּךְ נִזְרַק,

והא דקתני [וזו ששנינו במשנתנו] דם שנזרק ואחר כך נודע מענין הטומאה, אין לדייק מן הדברים (כמו שדייקנו קודם) דט עמא [שהטעם] דווקא שנזרק הדם ואחר כך נודע שהוא טמא אבל אם נודע שנטמא ואחר כך נזרק הדם בשוגג או במזיד לא מרצה הציץ, שכן הוא הדין שאפילו נודע ואחר כך נזרק גם אז הציץ מרצה.

וְהַאי דְּקָתָנֵי נִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע, מִשּׁוּם דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא נִטְמָא הַגּוּף אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, דַּאֲפִילּוּ נִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע – לֹא, קָתָנֵי רֵישָׁא נַמִי נִזְרַק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע.

והאי דקתני [וזו ששנינו] נזרק ואחר כך נודע אין לדייק ממנו אלא משום דבעי למתני לסיפא [שרוצה לשנות את סוף המשנה] נטמא הגוף אין הציץ מרצה ורצה להדגיש שבטומאת הגוף, אפילו נזרק ואחר כך נודע שנטמא — לא הורצה, לכן קתני רישא נמי [שנה בתחילה גם כן] נזרק ואחר כך נודע, והוא הדין אם היה להיפך.

״נִטְמָא טוּמְאַת הַתְּהוֹם וכו׳״. בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: כֹּהֵן הַמְרַצֶּה בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶן הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם אוֹ לֹא? מִי אָמְרִינַן כִּי גְּמִירִי טוּמְאַת הַתְּהוֹם – בִּבְעָלִים, בְּכֹהֵן לָא גְּמִירִי. אוֹ דִּילְמָא: בְּזִבְחָא גְּמִירִי, לָא שְׁנָא בְּכֹהֵן וְלָא שְׁנָא בִּבְעָלִים.

שנינו במשנה שאם נטמא טומאת התהום הציץ מרצה. בעי [שאל] רמי בר חמא: כהן המרצה בקרבנותיהן של עושי הפסח והנזיר, האם הותרה גם לו טומאת התהום, או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי גמירי [כאשר למדנו קבלנו במסורת] את ההיתר בטומאת התהום הרי זה בבעלים של הקרבן אבל בכהן לא גמירי [למדנו, לא קבלנו], או דילמא [שמא] בזיבחא [בזבח] עושה פסח ונזיר בכלל גמירי [למדנו, קיבלנו]. ולכן לא שנא [שונה] אם היתה טומאה בכהן ולא שנא [שונה] אם היתה בבעלים.

אָמַר רָבָא: תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: לֹא אָמְרוּ טוּמְאַת הַתְּהוֹם אֶלָּא לְמֵת בִּלְבַד. מֵת לְמַעוֹטֵי מַאי – לָאו לְמַעוֹטֵי טוּמְאַת הַתְּהוֹם דְּשֶׁרֶץ?

ומציעים, אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, דתני [ששנה] ר' חייא: לא אמרו טומאת התהום אלא לטומאת מת בלבד. ונדייק: מת למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא למעט] טומאת התהום של שרץ, שאם נטמא בשרץ שלא היה ידוע בכל זאת לא הורצה.

וּבְמַאי עָסְקִינַן, אִי נֵימָא בִּבְעָלִים, וּבְמַאן? אִי בְּנָזִיר – מִי מְהַנֵּי בֵּיהּ, ״כִּי יָמוּת מֵת עָלָיו״ אָמַר רַחֲמָנָא.

ונברר, ובמאי עסקינן [ובמה באיזה מקרה עוסקים אנו] אי נימא [אם תאמר] שמדובר כאן שנטמאו הבעלים. ובמאן [ובמי מדובר]? אי [אם מדובר] בנזיר — מי מהני ביה [האם מועיל משנה, בו] טומאה של שרץ לסתור את נזירותו ולהצריכו להביא קרבן אחר? והלוא נאמר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטימא ראש נזרו וגלח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו" (במדבר ו, ט) במת אמר רחמנא [אמרה התורה] ולא בטומאת שרץ, שלא נתבטלה הנזירות אלא בטומאת מת בלבד.

אֶלָּא בְּעוֹשֶׂה פֶּסַח, הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵאֵי שֶׁרֶץ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵאֵי שֶׁרֶץ, הָשְׁתָּא טוּמְאָה יְדוּעָה הוּתְּרָה לוֹ – טוּמְאַת הַתְּהוֹם לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

אלא תאמר שמדובר כאן בעושה פסח. ואמנם הניחא למאן [שיטה זו תהא נוחה למי] שאמר אין שוחטין הפסח וזורקין דמו על טמאי שרץ שלכך צריך לדון בענין טומאת התהום בו. אלא לשיטת מאן [מי] שאמר שוחטין וזורקין על טמאי שרץ, השתא [עכשיו] הרי אתה אומר כי טומאה ידועה הותרה לו, שאפילו כשברור שנטמא בשרץ הותרה לו טומאה זו, ושוחטים וזורקים עליו מפני שבערב יהיה כבר טהור, טומאת התהום לא כל שכן שהותרה.

אֶלָּא לָאו בְּכֹהֵן, וּשְׁמַע מִינָּהּ: הוּתְּרָה לוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם.

אלא לאו [האם לא] מוכרחים לומר כי לא מדובר כאן אלא בכהן המרצה שנטמא, ושמע מינה [ונלמד מכאן] הותרה לו טומאת התהום!

אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא, לְעוֹלָם בִּבְעָלִים, וּבְפֶסַח, וּלְמַעוֹטֵי טוּמְאַת הַתְּהוֹם דְּזִיבָה.

אמר רב יוסף: לא, אין להוכיח מכאן, לעולם אפשר לומר כי מדובר כאן בשנטמאו בעלים בטומאת התהום, ומדובר דווקא בעושי פסח. ודיוק זה שלמדנו שלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד הרי זה בא למעוטי [למעט] את טומאת התהום של זיבה. שטומאה בלתי ידועה לחלוטין הקשורה בדיני זיבה ונדה, אין לה ריצוי ציץ.

וְטוּמְאַת תְּהוֹם דְּזִיבָה לֹא מְרַצֶּה? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלֶיהָ

ומקשים: וכי טומאת תהום של זיבה לא מרצה הציץ עליה? והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום שהיא אשה שראתה דם יום אחד או שנים שלא בימי נדתה, ומדין תורה היא צריכה להמתין יום נוסף ולבדוק עצמה, ואם לא תראה דם — הרי היא טהורה, ואם תראה דם ביום השלישי הריהי מטמאה כזבה. ואותה אשה שחטו וזרקו עליה (בשבילה)