הֲרֵי זֶה צַדִּיק גָּמוּר! דִּילְמָא בָּתַר דְּבָדַק אָתֵי לְעַיּוֹנֵי בַּתְרָהּ.

הרי זה צדיק גמור לענין זה. הרי שאף כשהיתה לו כוונה של קבלת גמול ושכר, אין היא גורעת מערך המצווה! ומשיבים: דילמא, בתר דבדק אתי לעיוני בתרה [שמא, לאחר שבדק יבוא לחפש אחריה]. וכיון שגמר כבר את המצוה, שוב אין זכות זו מגינה עליו בשעת החיפוש אחר המחט.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִשּׁוּם סַכָּנַת הַגּוֹיִם, וּפְלִימוּ הִיא. דְּתַנְיָא: חוֹר שֶׁבֵּין יְהוּדִי לְאַרְמַאי – בּוֹדֵק עַד מְקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת, וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. פְּלִימוּ אָמַר: כָּל עַצְמוֹ אֵינוֹ בּוֹדֵק מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.

רב נחמן בר יצחק אמר: "מפני הסכנה" שאמרו היתה הכוונה משום סכנת הגוים. ולשיטת התנא פלימו היא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: חור שבין יהודי לארמאי [לגוי] — בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר: כל עצמו של החור אינו בודק כלל מפני הסכנה.

מַאי סַכָּנָה? אִי נֵימָא סַכָּנַת כְּשָׁפִים – כִּי אִישְׁתַּמֵּישׁ הֵיכִי אִישְׁתַּמֵּישׁ? הָתָם כִּי אִישְׁתַּמֵּישׁ – יְמָמָא וּנְהוֹרָא, וְלֹא מַסִּיק אַדַּעֲתֵיהּ. הָכָא – לֵילְיָא, וּשְׁרָגָא הוּא, וּמַסִּיק אַדַּעֲתֵיהּ.

ושואלים: מאי [מה] טיבה של אותה סכנה, אי נימא [אם נאמר] סכנת כשפים שיחשוד בו הגוי שמא כשפים הוא עושה לו, ויבוא לידי איבה וסכנה. ושואלים: אם כן, אם הגוי חושדו בכשפים שהוא עושה לו אגב בדיקת החור, כי אישתמיש היכי אישתמיש [כאשר השתמש בחור והניח בו חמץ כיצד השתמש בו]? וחור שאין משתמשים בו אינו צריך בדיקה! ומשיבים: התם כי אישתמיש [שם, כאשר השתמש] — היה זה יממא ונהורא [יום, ואור], ולא מסיק אדעתיה [העלה על דעתו] לחשוב על כשפים. הכא [כאן] — ליליא ושרגא [לילה ונר] הוא, ומסיק אדעתיה [ומעלה על דעתו].

וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין! הֵיכָא דִּשְׁכִיחַ הֶיזֵּיקָא שָׁאנֵי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה׳ עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וגו׳״.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והעושה לצורך מצוה אינו צריך איפוא לחשוש מפני נזק! ודוחים: היכא דשכיח היזיקא שאני [במקום שמצוי ההיזק שונה הדבר], שאין לסמוך על הנס. שנאמר כיוצא בזה בשמואל הנביא, לאחר שציווהו ה' ללכת ולמשוח את דוד למלך במקומו של שאול: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי" (שמואל א טז, ב), הרי שאף כשיש ציווי מאת הקדוש ברוך הוא, יש לחשוש מנזק שכיח ומצוי.

בְּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב: הָנֵי בְּנֵי בֵּי רַב דְּדָיְירִי בְּבָאגָא, מַהוּ לְמֵיתֵי קַדְמָא וַחֲשׁוּכָא לְבֵי רַב? אֲמַר לְהוּ: נֵיתוּ, עָלַי וְעַל צַוָּארִי. נֵיזִיל מַאי? אֲמַר לְהוּ: לֹא יָדַעְנָא.

בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב: הני בני בי רב דדיירי בבאגא [אותם בני בית מדרשו של הרב הדרים בשדות] הרחוקים מן העיר, מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב [שיבואו בהשכמה ובערב לבית מדרשו של הרב], היש להם לחשוש מפני השודדים? אמר להו [להם]: ניתו [שיבואו] והאחריות עלי ועל צוארי. ושאלוהו: ניזיל מאי [וללכת חזרה לביתם מה דעתך]? אמר להו [להם]: לא ידענא [איני יודע] אם אף בהליכה חזרה אפשר לסמוך על זכות המצוה.

אִיתְּמַר, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזִירָתָן. כְּמַאן

איתמר [נאמר], אמר ר' אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן. ומעירים: כמאן [כמי] אמר דבריו,

– כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּלַפֵּי שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה ״וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ״ – מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָּרָתְךָ רוֹעָה בָּאֲפָר וְאֵין חַיָּה מַזִּיקָתָהּ, תַּרְנְגוֹלְתְּךָ מְנַקֶּרֶת בָּאַשְׁפָּה וְאֵין חוּלְדָּה מַזִּיקָתָהּ.

כי האי תנא דתניא [כשיטת תנא זה ששנינו בברייתא]: איסי בן יהודה אומר: כלפי שאמרה תורה "ולא יחמד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ה' אלוהיך שלש פעמים בשנה" (שמות לד, כד), מלמד שתהא פרתך רועה באפר (באחו) ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה. אף כי הכל עלו לרגל, ואין שומרים כראוי על המשק.

וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר, וּמָה אֵלּוּ שֶׁדַּרְכָּן לִזּוֹק – אֵינָן נִיזּוֹקִין, בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִזּוֹק – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אֵין לִי אֶלָּא בַּהֲלִיכָה, בַּחֲזָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ״ מְלַמֵּד שֶׁתֵּלֵךְ וְתִמְצָא אָהָלְךָ בְּשָׁלוֹם.

והלא דברים קל וחומר; ומה אלו שדרכן לזוק כרגיל בכל מיני נזקים — אינן ניזוקין בזכות המצווה, בני אדם העולים לרגל שכרגיל שאין דרכן לזוק שהם שומרים עצמם מפני הסכנה — על אחת כמה וכמה שאין ניזוקים בשעת עשיית המצוה. אין לי אלא שלא ינזקו בהליכה, בחזרה מן המקדש מנין? תלמוד לומר: "ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך" (דברים טז, ז), מלמד שתלך ותמצא אהלך (ביתך) בשלום.

וְכִי מֵאַחַר דַּאֲפִילּוּ בַּחֲזִירָה, בַּהֲלִיכָה לָמָּה לִי? לְכִדְרַבִּי אַמִי, דְּאָמַר רַבִּי אַמִי: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְקַע – עוֹלֶה לָרֶגֶל, וְשֶׁאֵין לוֹ קַרְקַע – אֵין עוֹלֶה לָרֶגֶל.

ושואלים: וכי מאחר שאפילו בחזירה למדו שזכות המצווה מגינה בהליכה, למה לי לומר זאת? נדע את הדבר מקל וחומר! ומשיבים: באמת בא הפסוק הראשון ללמדנו כשיטת ר' אמי, שאמר ר' אמי: כל אדם שיש לו קרקע חייב להיות עולה לרגל, ושאין לו קרקע — אין חייב להיות עולה לרגל, שהרי הוזכרה "ארצך" בענין "בעלותך ליראות".

אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מָה אֵין פֵּרוֹת גִּינּוֹסָר בִּירוּשָׁלַיִם – כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: אִלְמָלֵא לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לֶאֱכוֹל פֵּרוֹת גִּינּוֹסָר בִּירוּשָׁלַיִם – דַּיֵּינוּ, נִמְצֵאת עֲלִיָּיה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.

ואגב הזכרת עליה לרגל ומצוה שיש בה כוונה אחרת, מביאים מה שאמר ר' אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: מפני מה אין פירות גינוסר המשובחים מאוד בירושלים, ולא נשתבחה ירושלים אף במעלה זו? כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו לרגל אלא כדי לאכול פירות גינוסר בירושלים — דיינו. נמצאת עליה לרגל שלא לשמה.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ אָמַר רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי: מִפְּנֵי מָה אֵין חַמֵּי טִבֶּרְיָא בִּירוּשָׁלַיִם – כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ עוֹלֵי רְגָלִים אוֹמְרִים: אִלְמָלֵא לֹא עָלִינוּ אֶלָּא לִרְחֹץ בְּחַמֵּי טִבֶּרְיָא – דַּיֵּינוּ, וְנִמְצֵאת עֲלִיָּיה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.

כיוצא בו אמר ר' דוסתאי בר' ינאי: מפני מה אין חמי טבריא בירושלים — כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים: אלמלא לא עלינו לרגל אלא כדי לרחוץ בחמי טבריא — דיינו, ונמצאת עלייה לרגל שלא לשמה.

״וּבַמֶּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וכו׳״. מַרְתֵּף מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ?!

במשנה שנינו: "ובמה אמרו שחייבים לבדוק חמץ בשתי שורות במרתף ". ותוהים: מרתף מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו]? הרי בכלל לא הוזכר קודם המרתף, ומדוע באים עתה לדון בו?

הָכִי קָאָמַר: כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ – אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה, וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן נַמִי אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּבַמֶּה אָמְרוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת בַּמַּרְתֵּף – מְקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, וּבְמִסְתַּפֵּק.

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את המשפט השלם: כל מקום שאין מכניסין בו חמץ — אין צריך בדיקה, ואוצרות יין ואוצרות שמן נמי [גם כן] אין צריך בדיקה, ובמה אמרו שתי שורות במרתף — ב מקום שמכניסין בו חמץ, שמדובר במסתפק (משתמש) מן הדבר שבאוצר ושבמרתף לצורך סעודתו.

״ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁתֵּי שׁוּרוֹת וכו׳״.אָמַר רַב יְהוּדָה: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁאָמְרוּ – מִן הָאָרֶץ וְעַד שְׁמֵי קוֹרָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: שׁוּרָה אַחַת כְּמִין גַּאם.

במשנה שנינו: "בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף ". אמר רב יהודה: שתי שורות שאמרו משמען השורות בצד הקדמי של החביות, שתי שורות שלמות מן הארץ ועד שמי קורה, כלומר עד גובה התקרה. ור' יוחנן אמר: הכוונה בשתי שורות היא שורה אחת בזוית ישרה כמין גאם, כלומר גם השורה הקדמית ביותר לכל רחבה וגובהה, וגם השורה העליונה ביותר לאורכה ולרוחבה.

תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָּל הַמַּרְתֵּף. וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁאָמְרוּ – מִן הָאָרֶץ וְעַד שְׁמֵי קוֹרָה. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָּל הַמַּרְתֵּף, חִיצוֹנָה רוֹאָה אֶת הַפֶּתַח, וְעֶלְיוֹנָה רוֹאֶה אֶת הַקּוֹרָה. שֶׁלִּפְנִים הֵימֶנָּה וְשֶׁלְּמַטָּה הֵימֶנָּה – אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטת] רב יהודה, תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטת] ר' יוחנן. תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטת] רב יהודה, בית שמאי אומרים: שתי שורות על פני כל המרתף, ושתי שורות שאמרו משמען — מן הארץ ועד שמי קורה. תניא כוותיה [שנוייה ברייתא כשיטת] ר' יוחנן: שתי שורות על פני כל המרתף משמען — שורה חיצונה זו שרואה את הפתח, ועליונה היא השורה הרואה את הקורה, שורה שלפנים הימנה, מן החיצונה, ושלמטה הימנה, מן העליונה — אין צריך בדיקה.

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: ״שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת״. אָמַר רַב: עֶלְיוֹנָה וְשֶׁלְּמַטָּה הֵימֶנָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עֶלְיוֹנָה וְשֶׁלִּפְנִים הֵימֶנָּה. מַאי טַעְמָא דְּרַב – דָּיֵיק ״חִיצוֹנוֹת״. וְהָא ״עֶלְיוֹנוֹת״ קָתָנֵי! לְמַעוֹטֵי תַּתָּאֵי דְּתַתְיָיתָא.

ד במשנה שנינו: "בית הלל אומרים: די שיבדוק שתי שורות החיצונות שהן העליונות". אף במשמעות דבר זה נחלקו: אמר רב שהכוונה היא שורת חביות עליונה קדמית והשורה שלמטה הימנה. ושמואל אמר שהכוונה היא לשורה העליונה הקדמית וזו שלפנים הימנה לעבר המרתף. מאי טעמא [מה הטעם] של רב — דייק מן הלשון שאמרו "חיצונות", משמע ששתי השורות הללו פונות כלפי חוץ. ומקשים: והא [והרי] גם "עליונות" קתני [שנינו] ששתיהן בגובה המרתף! ומשיבים: שהוא מפרש שלשון זו באה רק למעוטי תתאי דתתייתא [למעט את התחתונה שבתחתונות], שהמשנה למדתנו שאין יורדים משתי שורות.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עֶלְיוֹנָה וְשֶׁלִּפְנִים הֵימֶנָּה, מַאי טַעְמָא – דָּיֵיק ״עֶלְיוֹנוֹת״. וְהָא ״חִיצוֹנָה״ קָתָנֵי! לְמַעוֹטֵי גַּוְיָיאתָא דְּגַוְיָיאתָא. רַבִּי חִיָּיא תָּנֵי כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְכוּלְּהוּ תַּנָּאֵי תָּנוּ כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

ושמואל אמר: עליונה ושלפנים הימנה. מאי טעמא [מה טעמו] — דייק מהלשון "עליונות", משמע שלוקחים רק שתי שורות משכבת החביות העליונה, ומקשים: והא [והרי] "חיצונה" קתני [שנינו]! ומשיבים שדבר זה בא למעוטי גוייאתא דגוייאתא [פנימיות שבפנימיות] שאין ממשיכים לבדוק יותר משתי שורות. ומעירים: ר' חייא תני כוותיה [שנה בברייתא כשיטת] רב, ואולם כולהו תנאי תנו כוותיה [וכל התנאים האחרים במשניותיהם שנו כשיטת] שמואל. ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטת] שמואל.