בְּשַׂר שְׁחוּטָה שָׁמֵן שֶׁצְּלָאוֹ עִם בְּשַׂר נְבֵילָה כָּחוּשׁ – אָסוּר. מַאי טַעְמָא – מִפַּטְּמִי מֵהֲדָדֵי.

בשר שחוטה כלומר בשר כשר, שמן, שצלאו באותו תנור עם בשר נבילה כחוש, אף שלא נגעו זה בזה — אסור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מפטמי מהדדי [הם מתפטמים, מקבלים, זה מזה] משום שהבשר השמן מדיף מריחו, ונכנס הריח בבשר הנבילה, וחוזר משם ובולע הכשר בחזרה משהו ממנו.

וְלֵוִי אָמַר: אֲפִילּוּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה כָּחוּשׁ שֶׁצְּלָאוֹ עִם בְּשַׂר נְבֵילָה שָׁמֵן – מוּתָּר. מַאי טַעְמָא – רֵיחָא בְּעָלְמָא הוּא, וְרֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא. עָבֵיד לֵוִי עוּבְדָּא בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא בִּגְדִי וְדָבָר אַחֵר.

ולוי אמר שאין לחשוש לאיסור שעל ידי ריח, אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן — מותר. מאי טעמא [מה הטעם], מפני שאף שבשר הנבלה מדיף מריחו ונבלע הריח בשחוטה הרי ריחא בעלמא [ריח בלבד] הוא, וריחא לאו מילתא [וריח לא דבר של ממש] היא. ומסופר: עביד [עשה] לוי עובדא בי ריש גלותא [מעשה בבית ראש הגולה] בגדי ודבר אחר (חזיר) שנצלו כאחד, ולא אסר את הגדי משום ריחו של החזיר.

מֵיתִיבִי: אֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד מִפְּנֵי הַתַּעֲרוֹבֶת. מַאי לָאו תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים, וְקַשְׁיָא לְלֵוִי! לֹא, מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין.

מיתיבי [מקשים]: אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת. מאי לאו [האם לא] הכוונה היא מפני תערובת טעמים, שריחו של זה נכנס בזה, וקשיא [וקשה] לשיטת לוי! ודוחים: לא, הטעם הוא מפני תערובת גופין שפעמים יוכלו להחליף זה בזה ונמצא הפסח נאכל שלא למנויו.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אֲפִילּוּ גְּדִי וְטָלֶה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מִפְּנֵי גּוּפִין – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי אֲפִילּוּ גְּדִי וְטָלֶה, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים מַה לִּי גְּדִי וְטָלֶה, מַה לִּי גְּדִי וּגְדִי?

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] מדקתני סיפא [ממה ששנינו בסוף אותה ברייתא] אפילו היו אלה גדי וטלה. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהטעם מפני תערובת גופין — היינו דקתני [זו היא ששנינו] אפילו גדי וטלה, שאם כי אינם דומים זה לזה — מכל מקום חוששים שמא יחליפו אותם לאחר הפשטת העור. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם מפני תערובת טעמים, מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי ואין חידוש בטלה וגדי יותר מבגדי וגדי, ומקשים:

אֶלָּא מַאי – עַל כָּרְחָיךְ מִפְּנֵי תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין הוּא דְּאָסוּר, אֲבָל תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים – שָׁרֵי. לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרַב! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁצְּלָאוֹ בִּשְׁתֵּי קְדֵירוֹת.

אלא מאי [מה] אומר אתה על כרחיך מפני תערובת גופין הוא שאסור, אבל תערובת טעמים — שרי [מותר] לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהא זו קושיה] לרב החושש לתערובת טעמים! אמר ר' ירמיה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שצלאו בשתי קדירות, ואין קולטים ריח זה מזה.

בִּשְׁתֵּי קְדֵירוֹת סָלְקָא דַּעֲתָךְ?! אֶלָּא אֵימָא: כְּעֵין שְׁתֵּי קְדֵירוֹת. וְהָכִי קָאָמַר: אֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְסָחִים כְּאֶחָד מִפְּנֵי תַעֲרוֹבֶת. מַאי תַּעֲרוֹבֶת – תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים. וַאֲפִילּוּ כְּעֵין שְׁתֵּי קְדֵירוֹת דְּלֵיכָּא תַּעֲרוֹבֶת טְעָמִים – אָסוּר מִשּׁוּם תַּעֲרוֹבֶת גּוּפִין, וַאֲפִילּוּ גְּדִי וְטָלֶה.

ותוהים: בשתי קדירות סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! והלוא אסור לצלות את הפסח בקדירה! אלא אימא [אמור] כעין שתי קדירות. כלומר, שהיו מרוחקים ומובדלים במחיצה זה מזה. והכי קאמר [וכך אמר] כך יש לפרש את הברייתא: אין צולין שני פסחים כאחד מפני תערובת מאי [מה היא] תערובת זו — תערובת טעמים. ואפילו כעין שתי קדירות דליכא [שאין] תערובת טעמים — אסור גם כן, מפני חשש אחר משום תערובת גופין, ואפילו היו אלה גדי וטלה.

אָמַר רַב מָרִי: כְּתַנָּאֵי, הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה – רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, וְרַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּשֶׁל חִיטִּין וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִים, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת. מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא, דְּמָר סָבַר: רֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא, וּמָר סָבַר: רֵיחָא מִילְּתָא הִיא?

אמר רב מרי כתנאי [כמחלוקת תנאים] שאף הם נחלקו באותו ענין עצמו. הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה, ר' מאיר אוסר פת זו באכילה לזר, שלדעתו סופגת הפת מריח יין התרומה, והריהי כתרומה, ור' יהודה מתיר. ור' יוסי מתיר בפת של חיטין שאינה סופגנית כל כך ואוסר בשל שעורין מפני שהשעורים שואבות וסופגות ריח. מאי לאו תנאי היא [האם לא מחלוקת תנאים היא] שהרי ברור שיש תנא החושש לספיגת ריח. דמר סבר ריחא לאו מילתא היא, ומר סבר ריחא מילתא היא [שחכם זה ר' יהודה, סבר: ריח אינו דבר. וחכם זה, ר' מאיר, סבר: ריח דבר הוא].

לְלֵוִי – וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא. לְרַב, נֵימָא תַּנָּאֵי הִיא?

ואומרים: לשיטת לוי שריח אינו דבר, ודאי מחלוקת תנאי [תנאים] היא, שלר' מאיר ור' יוסי הריהו דבר ואילו לר' יהודה אינו דבר, והוא עצמו סובר כשיטת ר' יהודה. ואולם האם לשיטת רב נימא תנאי [נאמר שמחלוקת תנאים] היא?

אָמַר לָךְ רַב: דְּכוּלֵּי עָלְמָא רֵיחָא מִילְּתָא הִיא. לָאו אִיתְּמַר עֲלָהּ דְּהַהִיא, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּפַת חַמָּה וְחָבִית פְּתוּחָה – דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. בְּפַת צוֹנֶנֶת וְחָבִית מְגוּפָה – דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּפַת חַמָּה וְחָבִית חֲתוּמָה, פַּת צוֹנֶנֶת וְחָבִית פְּתוּחָה. וְהָא נַמִי, כְּפַת חַמָּה וְחָבִית פְּתוּחָה דָּמְיָא.

שהרי אמר לך רב [יכול היה רב לומר לך] דכולי עלמא ריחא מילתא היא [לדעת הכל ריח דבר הוא], ולא נחלקו אלא בשאלה, האם הפת שואבת את הריח באופן כזה, שכן ולאו איתמר עלה דההיא [וכי לא נאמר עליה על אותה משנה], אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: בפת חמה וחבית פתוחה — דברי הכל אסור. משום שודאי היא שואבת, בפת צוננת וחבית מגופה (מכוסה) — דברי הכל מותר. לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית חתומה (סגורה) שמא בכל זאת היא שואבת דרך סדקים, וכן בפת צוננת וחבית פתוחה. והא נמי [וזו גם כן] בשני פסחים הנצלים בתנור אחד כפת חמה וחבית פתוחה דמיא [נחשב].

תָּנֵי רַב כָּהֲנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חִּינָנָא סָבָא: פַּת שֶׁאֲפָאָהּ עִם צָלִי בַּתַּנּוּר – אָסוּר לְאָכְלָהּ בְּכוּתְּחָא. הַהִיא בִּינִיתָא דְּאִיטְוָוא בַּהֲדֵי בִּישְׂרָא – אֲסָרָהּ רָבָא מִפַּרְזִיקִיָּא לְמֵיכְלֵיהּ בְּכוּתְּחָא. מָר בַּר רַב אַשִׁי אָמַר: אֲפִילּוּ בְּמִילְחָא נַמִי אֲסוּרָה, מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְרֵיחָא וּלְדָבָר אַחֵר.

תני [שנה] רב כהנא בריה [בנו] של רב חיננא סבא: פת שאפאה עם צלי בתנור — אסור לאכלה בכותחא שיש בו חלב, משום שבפת נספג משהו מטעם הבשר. מסופר: ההיא ביניתא דאיטווא בהדי בישרא, אסרה [דג שנצלה יחד עם בשר, אסרו] רבא מפרזיקיא למיכליה בכותחא [לאכול אותו בכותח] משום טעם הבשר שנבלע בו. מר בר רב אשי אמר: אפילו לאכלה במילחא נמי [במלח בלא כותח גם כן] אסורה, משום שבשר שנתבשל או נצלה עם דגים קשיא לריחא [היא קשה, גורמת לריח רע מן הפה]. ולדבר אחר (לצרעת) ויש להתרחק לכך מאכילתו מחשש סכנה שבדבר.

מתני׳ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים בָּאִין בְּטוּמְאָה וְאֵינָן נֶאֱכָלִין בְּטוּמְאָה: הָעוֹמֶר, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה – נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה, שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה.

חמשה דברים מן הקרבנות באין (מוקרבים) בטומאה, אבל אינן נאכלין בטומאה, שהתירה התורה להקריבם, אך לא לאכלם, וכולם מקרבנות הציבור. ואלו הם: העומר שמביאים בניסן, ושתי הלחם בשבועות, ולחם הפנים שבכל שבת, וזבחי שלמי צבור שמביאים בשבועות. ושעירי ראשי חדשים שהם קרבנות חטאת הנאכלים לכהנים. ואילו הפסח שבא בטומאה אף נאכל בטומאה, שלא בא (קרב) מתחילתו אלא לאכילה, שהיא מעיקר מצותו. ולא כקרבנות האחרים שעיקר מצוותם הוא בהקרבתם, ואכילתם אינה מעכבת.

גמ׳ חֲמִשָּׁה לְמַעוֹטֵי מַאי? לְמַעוֹטֵי חֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר.

שנינו במשנה מנין חמשה. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] באה הדגשת מספר זה? ומשיבים: למעוטי [למעט] חגיגת חמשה עשר שהיא חגיגה שמביאים בתוך החג עצמו שאינה באה בטומאה.

דְּסָלְקָא דַּעֲתָךְ אָמִינָא: כֵּיוָן דְּקָרְבַּן צִיבּוּר הוּא, וּקְבִיעָא לֵיהּ מוֹעֵד – תִּדְחֵי טוּמְאָה, קָא מַשְׁמַע לָן: כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ תַּשְׁלוּמִין כָּל שִׁבְעָה – לָא דָּחְיָא שַׁבָּת. וּמִדְּשַׁבָּת לָא דָּחְיָא – לָא דָּחְיָא טוּמְאָה.

דסלקא דעתך אמינא [שיעלה על דעתך לומר]: כיון שקרבן ציבור הוא, שהרי כל הציבור חייב להביא אותה וקביעא ליה [וקבוע לה] מועד (זמן), שאין להביאה בכל יום — תידחי (תדחה) טומאה, כשאר קרבנות ציבור שזמנן קבוע, על כן קא משמע לן [השמיע לנו], כיון דאית ליה [שיש לו] לקרבן זה תשלומין כל שבעה, שאם לא הוקרבה בחמישה עשר, יש לה עדיין תשלומים בשאר ימי החג — לא דחיא [דוחה] שבת, ומכיון ששבת לא דחיא [דוחה] — לא דחיא [דוחה] טומאה, ולכן אין קרבן זה בא בטומאה.

וְנִיתְנֵי נַמִי שְׂעִירֵי הָרְגָלִים! הָא תָּנָא לֵיהּ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר. אִי הָכִי, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים נַמִי לָא נִיתְנֵי, דְּהָא תָּנָא זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר! אָמְרִי:

ושואלים וניתני נמי [וישנה גם כן] שעירי הרגלים שהרי בחגים מביאים שעירים נוספים לחטאת, שאף הם דוחים את הטומאה! ועונים: הא תנא ליה [הרי כבר שנה אותם] בכלל זבחי שלמי צבור, ושעירים כיוצא בהם. ומקשים: אי הכי [אם כך] שעירי ראשי חדשים נמי [גם כן] לא ניתני [ישנה], דהא תנא [שהרי כבר שנה] זבחי שלמי צבור! אמרי [אומרים] כתשובה: