״עַל שֶׁפֶךְ הַדֶּשֶׁן יִשָּׂרֵף״! אָמְרִי: הַהוּא יִשָּׂרֵף מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״יִשָּׂרֵף״ – אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם דֶּשֶׁן, ״יִשָּׂרֵף״ – אַף עַל פִּי שֶׁהִצִּית הָאוּר בְּרוּבּוֹ.

"על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב)! ודוחים, אמרי: ההוא [אומרים: אותו] "ישרף" מיבעי ליה לכדתניא [צריך אותו כענין הברייתא השנויה]: "ישרף" — מכל מקום, אף על פי שאין שם דשן אין להקפיד, ש"על שפך הדשן" אינו מעכב. "ישרף" — אף על פי שהצית האור ברובו אין די בכך וצריך לגמור את שריפתו.

רָבִינָא אָמַר: כְּרוֹךְ וּתְנֵי ״מִכְוַת אֵשׁ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁנִּכְוָה בָּאֵשׁ וּבַגַּחֶלֶת, נִכְוָה בָּרֶמֶץ בְּסִיד רוֹתֵחַ וּבְגִפְּסִיס רוֹתֵחַ, וּבְכָל דָּבָר הַבָּא מֵחֲמַת הָאוּר לְאִיתּוֹיֵי חַמֵּי הָאוּר – מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ׳מִכְוָה׳ ׳מִכְוָה׳ רִיבָּה.

רבינא אמר: את הסתירה בענין גחלים שלכאורה אינן קרויות אש יש לתרץ על ידי שינוי בגירסת הברייתא כרוך ותני [כרך ושנה] את הנושאים יחד: "מכות אש" אין לי אלא שנכוה באש ובגחלת, נכוה ברמץ (אפר רותח) בסיד רותח ובגפסיס (גבס) רותח ובכל דבר רותח הבא מחמת האור, לאיתויי [להביא] חמי האור מניין? תלמוד לומר: "מכוה" "מכוה" ריבה הכתוב שלגירסה זו גחלת ואש מנויות יחד בענין אחד.

רָבָא רָמֵי: מִי אָמַר רַבִּי גֶּחָלִים אִיקְּרוּ אֵשׁ, וּרְמִינְהִי: ״גַּחֲלֵי״ יָכוֹל עוֹמְמוֹת – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵשׁ״. אִי אֵשׁ יָכוֹל שַׁלְהֶבֶת – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גַּחֲלֵי״. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מִן הַלּוֹחֲשׁוֹת. (אַלְמָא גֶּחָלִים לָא אִיקְּרִי אֵשׁ.

רבא רמי [השליך, הראה סתירה] מי [האם] אמר רבי גחלים איקרו [נקראו] אש, ורמינהו [משליכים, מביאים סתירה] שנדרש הכתוב "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה'" (ויקרא טז, יב) "גחלי" יכול גחלים עוממות (שהאש כמעט כבתה בהן ואינה ניכרת בחוץ) תלמוד לומר: "אש". אי [אם] אש יכול הכוונה לשלהבת תלמוד לומר "גחלי". הא כיצד מיישב את שתי הדרישות מביא מן הגחלים הלוחשות שהאש נראית בהן. אלמא [מכאן] שגחלים סתם לא איקרי [נקראו] אש!

אָמְרִי) וְהָא גּוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ ״גַּחֲלֵי״ – יָכוֹל עוֹמְמוֹת, אַלְמָא: לוֹחֲשׁוֹת אֵשׁ נִינְהוּ. אֵימָא סֵיפָא: אִי אֵשׁ יָכוֹל שַׁלְהֶבֶת – תַּלְמוּד לוֹמַר ״גַּחֲלֵי״. אַלְמָא: אֲפִילּוּ לוֹחֲשׁוֹת, לָאו אֵשׁ נִינְהוּ!

אמרי [אומרים] ומשיבים: אין לדון מברייתא זו והא גופא קשיא [והרי היא עצמה קשה] אמרת "גחלי" יכול גחלים עוממות, אלמא [מכאן] שברור לו כי גחלים לוחשות אש נינהו [הן], אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: אי [אם] אש, יכול שלהבת — תלמוד לומר: "גחלי", אלמא [מכאן] אפילו גחלים לוחשות לאו [לא] אש נינהו [הן], ויש סתירה בתוך הברייתא עצמה.

וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת, הָכִי קָתָנֵי: ״גַּחֲלֵי״ – יָכוֹל בֵּין עוֹמְמוֹת בֵּין לוֹחֲשׁוֹת – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵשׁ״. אִי אֵשׁ – יָכוֹל שַׁלְהֶבֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״גַּחֲלֵי״. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מִן הַלּוֹחֲשׁוֹת. מִכָּל מָקוֹם, גֶּחָלִים לָא אִיקְּרֵי אֵשׁ, קַשְׁיָא לְרַבִּי!

ואמר רב ששת כדי ליישב לשון הברייתא, הכי קתני [כך שנה, כך יש לשנות]: "גחלי" — יכול יקח כפי רצונו בין עוממות בין לוחשות תלמוד לומר "אש", אי [אם] אש יכול שלהבת — תלמוד לומר: "גחלי", הא כיצד? מביא מן הגחלים הלוחשות. מכל מקום למדנו מכאן כי גחלים, אפילו הן לוחשות, לא איקרי [נקראו] אש, קשיא [קשה] לרבי שלדעתו גחלים בכלל אש!

אָמַר אַבַּיֵי, תָּרֵיץ הָכִי: ״גַּחֲלֵי״ – יָכוֹל עוֹמְמוֹת וְלֹא לוֹחֲשׁוֹת – תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵשׁ״. אִי אֵשׁ, יָכוֹל רָצָה שַׁלְהֶבֶת יָבִיא, רָצָה גַּחֶלֶת יָבִיא – תַּלְמוּד לוֹמַר ״גַּחֲלֵי״. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא מִן הַלּוֹחֲשׁוֹת.

אמר אביי: תריץ הכי [ישב כך] "גחלי" — יכול עוממות ולא לוחשות, תלמוד לומר: "אש". אי [אם] "אש" יכול רצה שלהבת — יביא, רצה גחלת — יביא, תלמוד לומר "גחלי" דוקא. הא כיצד — מביא מן הלוחשות. ומדברים אלו ברור כי גם הגחלים קרויות אש כדברי רבי.

אָמַר רַבָּה: רָצָה – גַּחֶלֶת יָבִיא, רָצָה – שַׁלְהֶבֶת יָבִיא. שַׁלְהֶבֶת בְּלֹא גַּחֶלֶת הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ – כְּגוֹן דִּשְׁפָיֵיהּ לְמָנָא מִשְׁחָא, וְאִתְּלֵי בֵּיהּ נוּרָא. הַהוּא לָמָּה לִי קְרָא לְמָעוֹטֵי? הָשְׁתָּא לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם אֵין עוֹשִׂין כֵּן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

אמר רבה בפירוש אחרון זה אמרנו: רצה גחלת — יביא, רצה שלהבת — יביא אולם שלהבת בלא גחלת היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותה]? ומשיבים: כגון דשפייה למנא משחא ואתלי ביה נורא [שמרח את הכלי בשמן והדליק בו אש], ואולם ההוא דבר כגון זה למה לי קרא למעוטי [מקרא מפורש למעטו] ללמד שאין עושים כן, השתא [עכשיו] הרי לפני מלך בשר ודם אין עושין כן שדרך בזיון היא להביא לפני מלך מין שלהבת כזו, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לא כל שכן! ולא יתכן שיצטרך המקרא ללמד על דבר כגון זה.

אֶלָּא אָמַר רָבָא תָּרֵיץ הָכִי: ״גַּחֲלֵי״ – יָכוֹל עוֹמְמוֹת וְלֹא לוֹחֲשׁוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵשׁ״. אִי אֵשׁ – יָכוֹל יָבִיא מֶחֱצָה גַּחֶלֶת וּמֶחֱצָה שַׁלְהֶבֶת. אַדְּעָיֵיל לְגוֹבָאֵי הָוֵי כּוּלֵיהּ גַּחֶלֶת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ״ – מִשְּׁעַת לְקִיחָה נֶיהֱוֵי גֶּחָלִים.

אלא אמר רבא: תריץ הכי [ישב כך] את הברייתא: "גחלי" יכול עוממות ולא לוחשות — תלמוד לומר: "אש", אי [אם] "אש" יכול יביא מחצה גחלת ומחצה שלהבת שתהיינה הגחלים בשעת לקיחתן מהמזבח בוערות על פני חלקן בחזקה ושלהבתן ניכרת, אדעייל לגואי [עד שהוא נכנס פנימה] תתעמעם האש והוי כוליה [יהיה הכל] גחלת — תלמוד לומר: "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח" משמעו: משעת לקיחה ניהוי [יהיו] כבר גחלים ולא שלהבת.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: אוֹמְמוֹת אוֹ עוֹמְמוֹת? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: ״אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים״.

כיון שדובר עד כה בגחלים עוממות מזכירים כי איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] כיצד יש לגרוס: אוממות באל"ף או עוממות בעי"ן? אמר ר' יצחק: יש לומר בעי"ן, שנאמר: "ארזים לא עממהו בגן אלהים" (יחזקאל לא, ח).

מתני׳ נָגַע בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר – יִקְלוֹף אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר אֵלָיו – יִטּוֹל אֶת מְקוֹמוֹ. נָטַף מֵרוֹטְבּוֹ עַל הַסּוֹלֶת – יִקְמוֹץ אֶת מְקוֹמוֹ.

נגע הפסח בחרסו של תנור — יקלוף את מקומו של הפסח שנגע בגוף התנור, משום שחלק זה מן הקרבן נצלה על ידי חום התנור ולא על ידי האש עצמה. נטף מרוטבו של הפסח על החרס, וחזר הרוטב אליו לקרבן — יטול את מקומו שלא די בקליפה בלבד וצריך ליטול חתיכה גדולה יותר, שמקום זה לא נצלה אלא נתבשל מהרוטב. נטף מרוטבו על הסולת הרותחת יקמוץ את מקומו של הרוטב בסולת, ויבערנו.

סָכוֹ בְּשֶׁמֶן תְּרוּמָה, אִם חֲבוּרַת כֹּהֲנִים – יֹאכְלוּ, אִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם חַי הוּא – יְדִיחֶנּוּ, וְאִם צָלִי הוּא – יִקְלוֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָּמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה, שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם.

סכו את הפסח בשמן תרומה, אם חבורת כהנים היא חבורה זו — יאכלו שהרי מותרים הם באכילת תרומה. אם חבורה של ישראל, אם חי (בלתי מבושל) הוא עדיין הפסח — ידיחנו ויוריד ממנו את שמן התרומה. ואם צלי הוא — יקלוף את החיצון שנבלע בו השמן, כדי שלא יאכלו ישראלים משמן התרומה שהם אסורים בו. סכו בשמן של מעשר שני — לא יעשנו דמים על בני חבורה כלומר, האיש שנתן את שמן המעשר הזה אסור לו לדרוש תשלום עבורו משאר בני החבורה. שאין פודין מעשר שני בירושלים שהמעשר השני אסור לפדותו (או למוכרו) בירושלים, ומיועד לאכילה בלבד, ואסור במכירה לאחרים, ומותר רק לתתו במתנה.

גמ׳ אִיתְּמַר: חַם לְתוֹךְ חַם – דִּבְרֵי הַכֹּל

מתוך משנתנו מפתחים דיון רחב בהלכות איסורים שנגעו זה בזה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיות אלה וקודם כל מונים את הדברים הברורים: אם היה דבר חם שנפל או נגע בתוך חם, כגון בשר חם בתוך חלב רותח, או בשר היתר במרק של איסור — דברי הכל