מֵידַב דָּיְיבִי.

מידב דייבי [זב] החוצה. אבל במולייתא רגילה שסתומה מכל צד, אין מקום לדם לצאת.

נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ : הַלֵּב קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ. לֹא קְרָעוֹ – קוֹרְעוֹ לְאַחַר בִּישּׁוּלוֹ, וּמוּתָּר. מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן ״כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ״?

ומעירים עוד: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: הלב של בעלי חיים קורעו ומוציא את דמו לפני שצולה אותו או שמבשלו. לא קרעו — קורעו לאחר בישולו (צלייתו), ומותר. ויש לשאול: מאי טעמא [מה הטעם] שמותר הלב על אף שלכאורה יש עדיין דם בתוכו? לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] כבולעו כך פולטו? ולכן תוך כדי צלייה הדם נבלע בתוכו וגם נפלט בחזרה החוצה, ולא נשאר בתוך הבשר כל דם אסור, ומה שישנו בתוך חלל הלב אפשר לחתוך ולהוציא, ולכאורה הרי הוא כרבה.

שָׁאנֵי לֵב דְּשִׁיעַ.

ודוחים: שאני [שונה] הוא לב, דשיע [שהוא חלק] ואינו בולע כל כך, אבל בכלל אין לומר שכבולעו כך פולטו.

(אִינִי?) וְהָא רָבִין סָבָא טְפַלֵיהּ הֲהִיא בַּר גּוֹזָלָא לְרַב, וַאֲמַר לֵיהּ: אִי מַעֲלֵי טְפַלֵיהּ – הַב לִי וְאֵיכוּל! הַהִיא בִּסְמִידָא, דְּמַפְרִיר.

ושואלים: והא [והרי] רבין סבא [הזקן], טפליה ההיא בר גוזלא [טפל, מרח בבצק, גוזל אחד] לרב, וצלאו. ואמר ליה [לו] רב: אי מעלי טפליה [אם מעולה, טעימה היא הטפילה, הבצק שעל הבשר], הב [תן] לי ממנו ואיכול [ואוכל]. הרי שאף שאותה טפילה בלעה מן הדם, אומרים שודאי גם נפלט ממנה הדם תוך כדי צלייה! ודוחים: ההיא בסמידא דמפריר [באותו ענין מדובר בסולת שהיא פריכה] והדם שותת ויוצא דרך בצק זה.

וְהָא רָבָא אִיקְלַע לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא, וּטְפַלוּ לֵיהּ בַּר אַוְוזָא. אֲמַר: אִי לָא דַּחֲזִיתֵיהּ דְּזִיג כְּזוּזָא חִיוְרָא – לָא אָכְלִי מִינֵּיהּ. וְאִי סָלְקָא דַּעֲתָךְ ״כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ״ מַאי אִירְיָא כִּי זִיג? אֲפִילּוּ כִּי לָא זִיג נַמִי! הָתָם בְּחִיוַּרְתָּא, דְּשָׁרִיר.

ושואלים: והא [והרי] רבא איקלע לבי ריש גלותא, וטפלו ליה בר אווזא [הזדמן לבית ראש הגולה, וטפלו לו ברווז בבצק] אמר: אי [אם] לא דחזיתיה דזיג כזוזא חיורא [שראיתי את הבצק שהוא צלול כדינר לבן, חדש], לא הייתי אכלי מיניה [אוכל ממנו] שמא בלע מן הדם. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לקבל את הכלל ש"כבולעו כך פולטו" — מאי איריא כי זיג [מה שייך, מדוע דוקא, כאשר היה צלול ובהיר]? אפילו כי [כאשר] לא זיג, נמי [צלול, גם כן] יהא מותר! ומשיבים: התם בחיורתא דשריר [שם מדובר בקמח לבן, שאינו סולת, שהוא מוצק] והדם אינו יוצא מתוכו כלל, ולכך אכלו רק לאחר שציבעו הוכיח עליו שאין בו דם.

וְהִילְכְתָא: דִּסְמִידָא, בֵּין אַסְמִיק בֵּין לָא אַסְמִיק – שָׁרְיָא. דְּחִיוָּרְתָּא, אִי זִיג כְּזוּזָא חִיוְרָא – שָׁרְיָא, אִי לָא – אֲסִיר. דִּשְׁאָר קְמָחִים, אַסְמִיק – אָסוּר, לָא אַסְמִיק – שָׁרֵי.

את הבעיה הזו מסכמים: והילכתא [והלכה היא] אם עושה את הטפילה, הכיסוי בבצק, דסמידא [בבצק של סולת], בין אסמיק [האדימה] מחמת הדם בין לא אסמיק [האדימה] — שריא [מותרת]. דחיורתא [בקמח לבן], אי זיג כזוזא חיורא [אם צלול כמטבע לבן] — שריא [מותר], אי [אם] לא — אסיר [אסור]. ובצק של שאר קמחים שאינם קשים ולא פריכים ביותר, אם אסמיק [האדים] — אסור, ואם לא אסמיק — שרי [מותר].

הַאי מוּלְיְיתָא, מַאן דַּאֲסַר – אֲפִילּוּ פּוּמָא לְתַחַת. וּמַאן דְּשָׁרֵי – אֲפִילּוּ פּוּמָא לְעֵיל. וְהִילְכְתָא: מוּלְיְיתָא שָׁרֵי, אֲפִילּוּ פּוּמָא לְעֵיל.

האי מולייתא [אותו בעל חיים ממולא בשר], מאן [מי] שאסר, אפילו היה פומא [הפה הצד הפתוח], נמצא לתחת, למטה, שהדם שותת ויורד — אסור. ומאן דשרי [ומי שהתיר], מתיר אפילו פומא לעיל [הפה מלמעלה] ותלויה בתנור. ומסכמים: והילכתא [והלכה] מולייתא שרי [המילוי מותר], אפילו היה פומא לעיל [הפה למעלה] כשיטת המתיר.

אוּמְצָא בֵּיעֵי וּמִיזְרְקֵי, פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ רַב אַחָא לְחוּמְרָא וְרָבִינָא לְקוּלָּא, וְהִילְכְתָא כְּרָבִינָא לְקוּלָּא. לְבַר מֵהָנֵי תְּלָת, דְּרַב אַחָא לְקוּלָּא וְרָבִינָא לְחוּמְרָא – וְהִלְכְתָא כְּרַב אַחָא לְקוּלָּא.

ועוד בנושא זה של דם בלוע באיברים והכשרת בשר לאכילה. בנושא זה דנו בשלושה מקרים, ב אומצא (בשר הנאכל בלא מליחה), ביעי [ביצי זכר בהמה וחיה], ומיזרקי [וורידים גדולים]. פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, ומעירים: בכל התורה כולה כשיש מחלוקת ביניהם סתם, ואין מפורטת שיטתו של כל אחד מהם, דע כי שיטת רב אחא לחומרא [להחמיר] ושיטת רבינא לקולא [להקל], והילכתא [והלכה] כרבינא לקולא [להקל] בכל מחלוקותיהם. לבר מהני תלת [חוץ משלוש מחלוקות אלו] שבהן דעת רב אחא לקולא [להקל] ודעת רבינא לחומרא [להחמיר], והלכתא [והלכה] כרב אחא לקולא [להקל].

הַאי אוּמְצָא דְּאַסְמִיק, חֲתַכֵיהּ וּמְלַחֵיהּ – אֲפִילּוּ לַקְּדֵרָה שָׁרֵי. שְׁפַדֵיהּ בְּשַׁפּוּדָא – שָׁרֵי, מֵידַב דָּיֵיב. אַחְתֵּיהּ אַגּוּמְרֵי – פְּלִיגִי בָּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר – מַצְמִית צָמֵית, וּמַאן דְּשָׁרֵי – מִישְׁאַב שָׁאֵיב. וְהִילְכְתָא: מִישְׁאַב שָׁאֵיב.

ומפרטים: האי אומצא דאסמיק [חתיכת בשר שהאדימה] מחמת דם שבה, חתכיה ומלחיה [אם חתך אותה ומלח אותה] כראוי — אפילו בבישול לקדרה שרי [מותר], משום שברור לנו כי המלח מוציא את הדם מן הבשר. שפדיה בשפודא [אם שיפדה על גבי שפוד] לצלותה — שרי [מותר], משום שהדם מידב דייב [זב ושותת]. אם אחתיה אגומרי [הניחה על גחלים] — בכך פליגי בה [נחלקו בו] רב אחא ורבינא. חד [אחד] אסר וחד שרי [ואחד התיר]. מאן [מי] שאסר, סבר כי מצמית צמית [הגחלים צומתות, מקשות] את הבשר ונמצא כל הדם שמור בתוכו. ומאן דשרי [ומי שהתיר], סבר שחום הגחלים מישאב שאיב [שואב] את הדם החוצה, והוא יוצא כולו. והלכתא: מישאב שאיב [והלכה היא שאנו אומרים שהגחלים שואבות את הדם החוצה], ומותר.

וְכֵן בֵּיעֵי, חֲתַכִינְהוּ וּמְלַחִינְהוּ – אֲפִילּוּ לַקְּדֵרָה שָׁרְיָין. תְּלִינְהוּ בְּשַׁפּוּדָא – שָׁרְיָין, מֵידַב דָּיֵיב. אַחְתִּינְהוּ אַגּוּמְרֵי – פְּלִיגִי בֵּיהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא. חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי, מַאן דְּאָסַר – מַצְמִית צָמֵית, וּמַאן דְּשָׁרֵי – מִישְׁאַב שָׁאֵיב.

וכן ביעי [ביצי הזכר] חתכינהו ומלחינהו [אם חתכן ומלחן], אפילו לבישול לקדרה שריין [מותרות]. תלינהו בשפודא — שריין, מידב דייב [אם תלה אותם על שפוד לצלות מותרות משום שהדם זב]. אם אחתינהו אגומרי [הניחן על גחלים] פליגי ביה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אסר וחד שרי [ואחד התיר]. מאן [מי] שאסר סבר: מצמית צמית [צומתו, מקשהו] ומאן דשרי [ומי שהתיר] סבר: כי מישאב שאיב [שואב הוא].

וְכֵן מִיזְרְקֵי, חֲתַכֵיהּ וּמְלַחֵיהּ – אֲפִילּוּ לַקְּדֵרָה שָׁרֵי, תַּלְיֵיהּ בְּשַׁפּוּדָא בֵּית הַשְּׁחִיטָה לְתַתַּאי – שָׁרֵי, מֵידַב דָּאֵיב. אַחְתֵּיהּ אַגּוּמְרֵי – פְּלִיגִי רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָסַר וְחַד שָׁרֵי. מַאן דְּאָסַר – מַצְמִית צָמֵית, וּמַאן דְּשָׁרֵי – מִישְׁאַב שָׁאֵיב. וְהִלְכְתָא: מִישְׁאַב שָׁאֵיב.

וכן מיזרקי (ורידים גדולים) חתכיה ומלחיה [חתכו ומלחו לוריד זה] — אפילו לקדרה שרי — [מותר], אם תלייה בשפודא [תלאו בשפוד] והיה בית השחיטה (מקום החיתוך) לתתאי שרי — [מותר], כי מידב דאיב [שותת הדם]. אחתיה אגומרי [הניחו על גחלים] — פליגי [נחלקו] בדבר רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אסר וחד שרי [ואחד התיר]. ומסבירים: מאן [מי] שאסר — סבר שהוא מצמית צמית [מקשה] את הבשר. ומאן דשרי [ומי שהתיר] — סבר שהוא מישאב שאיב [שואב] את הדם. והלכתא [והלכה] היא: גחלים מישאב שאיב [שואבות את הדם], ומותר.

הַאי אוּמְצָא דְּאַסְמִיק חַלְיֵיהּ – אֲסִיר, לָא אַסְמִיק חַלְיֵיהּ – שָׁרֵי. רָבִינָא אָמַר: אֲפִילּוּ לָא אַסְמִיק נַמִי, חַלְיֵיהּ אֲסִיר. אִי אֶפְשָׁר דְּלֵית בָּהּ שׁוּרְיָיקֵי דְּמָא. אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אָמֵימַר לְרַב אַשִׁי: אַבָּא מְגַמַּע לֵיהּ גַּמּוֹעֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַב אַשִׁי גּוּפֵיהּ מְגַמַּע לֵיהּ גַּמּוֹעֵי.

ועוד בדיני דם שהיה בבשר. שהיו נוהגים לשרות בשר חי (תוספות) בתוך חומץ כדי שלא ייפלט מן הדם החוצה, וממילא לא יאסר הבשר כלל, שכל שעדיין לא פרש הדם — אינו אסור. האי אומצא דאסמיק חלייה [חתיכת בשר זו שהכניסוה בחומץ והאדים חומץ שלו] מחמת הדם שנבלע בו — אסור הכל. לא אסמיק חלייה [לא האדים החומץ שלו] — שרי [מותר], רבינא אמר: אפילו אם לא אסמיק נמי חלייה [האדים גם כן החומץ שלו] — אסור, משום שאי אפשר דלית בה שורייקי דמא [שלא יהיה בו חוטי דם]. אמר ליה [לו] מר בר אמימר לרב אשי: אבא (אמימר) מגמע ליה גמועי [היה גומע אותו את החומץ] ולא היה חושש לדם שיש בו. איכא דאמרי [יש שאומרים] שרב אשי גופיה מגמע ליה גמועי [עצמו היה גומע אותו].

אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אָמֵימַר לְרַב אַשִׁי: אַבָּא, הַאי חַלָּא דְּחָלֵיט בֵּיהּ חֲדָא זִימְנָא – תּוּ לָא תָּאנֵי חָלֵיט בֵּיהּ. מַאי שְׁנָא מֵחַלָּא מַתְמְהָא דְּחָלְטִינַן בֵּיהּ? הָתָם אִיתֵיהּ

אמר ליה [לו] מר בר אמימר לרב אשי: אבא (אמימר), האי חלא דחליט ביה חדא זימנא [חומץ זה שהיה שם בו אומצה פעם אחת] כדי להחזיק את דמה בתוכה, תו [שוב] לא תאני חליט ביה [היה נותן בו שנית], ששוב אין בו את הכוח הראוי להחזיק את הדם בתוכו. ושואלים: מאי שנא מחלא מתמהא דחלטינן ביה [מה שונה זה שהשתמש בו כבר מחומץ החלש שאנו חולטים בו את הבשר] ואין אנו חוששים שמא לא יוכל להחזיק את הדם באומצה? ומשיבים: יש לחלק, התם [שם] — איתיה [יש]