וְתָנֵי עֲלָהּ: בַּחוֹל כִּי הַאי גַּוְנָא – יִשָּׂרֵף מִיָּד. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בָּעֵי עֲקִירָה – הַאי פֶּסַח הוּא, וְכֵיוָן דְּלֵית לֵיהּ בְּעָלִים – הֲוָה לֵיהּ פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, אַמְּטוּ לְהָכִי יִשָּׂרֵף מִיָּד.

ותני עלה [וברייתא שנויה על משנתינו זו] בחול כי האי גונא [כעין זה] שנתברר שאין עוד אוכלים לפסח ישרף מיד. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שקרבן ללא בעלים בעי [צריך] עקירה משמו כדי שיהיה שלמים, ואם לא נעקר שמו במפורש נשאר הוא בקדושתו הראשונה, אפשר לומר גם כאן כי האי [קרבן זה] פסח הוא עדיין, וכיון דלית ליה [שאין לו] בעלים הוה ליה [הרי זה] פסולו בגופו שהרי הוקרב שלא לצורך, אמטו להכי [משום כך] ישרף מיד.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא בָּעֵי עֲקִירָה – מֵרֵישָׁא הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמִים. פְּסוּלוֹ מִשּׁוּם מַאי – מִשּׁוּם דָּבָר אַחֵר, דְּקָא שָׁחֵיט לֵיהּ אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, עִיבּוּר צוּרָה בָּעֵי!

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שקרבן כגון זה לא בעי [צריך] עקירה, אלא ממילא קדושתו הראשונה בטלה עם הסתלקות בעליו — מרישא הוה ליה [מתחילתו עם הקרבתו הריהו] שלמים שהרי פסח שנעקר משמו דינו כשלמים, פסולו משום מאי [מה] — משום דבר אחר הוא דקא שחיט ליה [ששוחט אותו] אחר תמיד של בין הערבים, שקרבן פסח זמנו אחר התמיד, ואילו קרבן השלמים שנשחט אז — נפסל. אולם במקרה כזה עיבור צורה בעי [צריך], שיש להשהותו עד שתתקלקל צורתו (שילין בלילה ויהא דינו כנותר) ורק אז אפשר לשורפו.

דְּתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ – יִשָּׂרֵף מִיָּד, בַּדָּם וּבַבְּעָלִים – תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ, וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה.

דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: זה הכלל: כל קרבן שפסולו היה בגופו — ישרף מיד ואין צורך להשהותו. ואם היה הפסול בדם הקרבן או בבעלים — ילינו את הבשר עד למחר ובתוך כך תעובר צורתו ורק אחר כך יצא לבית השריפה, ואם כן הרי זו הוכחה שקרבן שאין לו בעלים אינו נשרף מיד אלא צריך עדיין עיבור צורה קודם לכן, ומתוך שנאמר בברייתא כי בחול ישרף מיד, אין זה אלא מתוך שצריך עדיין עקירה במפורש, וקשה לרב הונא!

אֶלָּא: לָא תֵּימָא שְׁחָטוֹ סְתָם כָּשֵׁר לְשׁוּם עוֹלָה, אֶלָּא אֵימָא: שְׁחָטוֹ לְשׁוּם עוֹלָה – כָּשֵׁר. אַלְמָא: בָּעֵי עֲקִירָה.

אלא לא תימא [תאמר] בענין אשם ששחטו סתם כשר לשום עולה, אלא אימא [אמור] אם לקח קרבן אשם זה שנתכפרו בעליו באחר ושחטו במפורש לשום עולה — כשר. אלמא [מכאן] בעי [צריך] עקירה מפורשת של הקרבן משמו הקודם.

וּלְרַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמְדָּא דְּאָמַר: נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה וְאָמְרִי כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵתִים וְנִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי.

ושואלים: ולשיטת ר' חייא בר גמדא שדן בשאלה אם פסח טעון עקירה שאמר נזרקה מפי חבורה בתוך הדיון ההלכתי ואמרי [ואמרו] כולם והסכימו שצריך עקירה, כגון שהיו בעלים טמאי מתים ונדחין לפסח שני, שאז מן הסתם קרבן זה רוצים להניחו לצורך פסח שני ואין בדעתם לשנותו כלל לקרבן אחר, ולכך בלא עקירה מפורשת אינו נעקר.

הַאי הוּא דְּבָעֵי עֲקִירָה, הָא בְּעָלְמָא לָא בָּעֵי עֲקִירָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?!

ונדייק מדברים אלה: האי [זה] הוא הקרבן הצריך עקירה במפורש, משום שיש מקום לשער שעדיין כוונת הבעלים לשמו, הא בעלמא [הרי בכלל] לא בעי [צריך] עקירה. לשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלכאורה ממשנתנו מתברר שצריך עקירה במפורש ושלא כשיטת רב הונא!

אֶלָּא אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁוּ קוֹדֶם חֲצוֹת, וּמֵתוּ בְּעָלִים אַחַר חֲצוֹת, דַּהֲוָה לֵיהּ נִרְאֶה וְנִדְחֶה. וְכָל הַנִּרְאֶה וְנִדְחֶה – שׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִרְאֶה.

אלא אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שהפרישו את הפסח קודם חצות היום, והגיע זמן חצות היום ונקבע לשם פסח ומתו בעלים אחר חצות היום, דהוה ליה [שנהיה] הקרבן בגדר של נראה ונדחה, שקודם היה נראה (ראוי) להקריבו או לפסח או לשלמים. ולאחר מכן נדחה, שלאחר חצות היום נדחה משלמים ונקבע בקדושת פסח, ולאחר מיתת הבעלים נדחה שוב אף מפסח. וכלל בידינו שכל הנראה ונדחה — שוב אינו חוזר ונראה, ולכך נפסל הקרבן וישרף מיד, שאין לו תקנה לא כפסח ולא כשלמים.

מִידֵּי הוּא טַעְמָא אֶלָּא לְרַב, הָא אָמַר רַב: בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינָם נִדְחִים!

את התירוץ הזה דוחים: מידי הוא טעמא [וכי למי הטעם הזה] אלא לשיטת רב שלדעתו אין צריך עקירה, הא [הרי] אמר רב עצמו: בעלי חיים אינם נדחים שכל דין דיחוי הוא רק בקרבן שכבר נשחט, אבל לגבי בעלי חיים אין אומרים שנדחו מקדושתם או ממצותם.

אֶלָּא אָמַר רַב פַּפָּא: הָא מַנִּי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח פָּסוּל, דַּהֲוָה לֵיהּ פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ.

אלא אמר רב פפא: הא [ברייתא זו] המוסיפה על המשנה כי בחול ישרף מיד, מני [כשיטת מי היא]? כשיטת ר' אליעזר היא, שאמר: וכן השוחט קרבנות אחרים כגון שלמים לשם פסח — פסול, ואם כן הוה ליה [נעשה] פסולו בגופו וטעון שריפה מיד.

וְאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא – חַטָּאת נַמִי מְחַיֵּיב, דְּהָא לֵית לֵיהּ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר טוֹעֶה בִּדְבַר מִצְוָה פָּטוּר!

ומקשים: ואי [ואם] כשיטת ר' אליעזר היא, הלוא חטאת נמי [גם כן] מחייב, ששחט קרבן פסול בשבת, דהא לית ליה [שהרי אין לו, אינו מקבל] ר' אליעזר את ההנחה כי טועה בדבר מצוה פטור.

אֶלָּא תַּרְגְּמָא רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא: הָא מַנִּי – יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי הִיא. דִּתְנַן, יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי אוֹמֵר: הַנִּשְׁחָטִים לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם חַטָּאת – פְּסוּלִים. אַלְמָא: פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ הִיא, וּמִשּׁוּם הָכִי יִשָּׂרֵף מִיָּד, וּבִפְטוּרֵי סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

אלא יש לדחות מה שאמרנו, תרגמא [הסבירה] רב יוסף בריה [בנו] של רב סלא חסידא [החסיד] קמיה [לפני] רב פפא: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא] כשיטת יוסף בן חונאי היא. דתנן [שהרי שנינו במשנה] יוסף בן חונאי אומר: קרבנות אחרים הנשחטים לשם פסח או לשם חטאת — פסולים, שלענין זה דעתו כר' אליעזר, אלמא [מכאן]: פסולו בגופו היא, ומשום הכי [כך] ישרף מיד, ובפטורי [ולענין פטורים] מחטאת בענין שגגה בשבת — סבר לה כשיטת ר' יהושע, שהטועה בדבר מצוה פטור.

רַב אַשִׁי אָמַר: רַב דְּאָמַר כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם יֵשׁ שָׁהוּת בַּיּוֹם לֵידַע אִם מָשְׁכוּ בְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ – חַיָּיב, וּתְעוּבַּר צוּרָתוֹ וְיוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. מַאי טַעְמָא – לָאו מִשּׁוּם דְּלָא בָּעֵי עֲקִירָה?

רב אשי אמר תירוץ אחר לשאלה: רב שאמר את הלכתו לענין אשם סבור כשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אם יש לשוחט הפסח בשבת שהות ביום לידע אם משכו בעלים את ידיהם או שמתו או שנטמאו — חייב חטאת על מה שהקריב בשבת, ואז תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. מאי טעמא [מה טעם הדבר] שהצריכוהו עיבור צורה? לאו [האם לא] משום שלדעתו לא בעי [צריך] עקירה ולכן אין זה פסול בגופו של הקרבן, ולכן טעון עיבור צורה ולא ישרף מיד!

מִמַּאי?! דִּילְמָא מִשּׁוּם דְּסָבַר לָהּ כְּתַנָּא דְּבֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ. דְּאָמַר: אֲפִילּוּ פִּיגּוּל נַמִי בָּעֵי עִיבּוּר צוּרָה, דְּיָלֵיף עָוֹן עָוֹן מִנּוֹתָר.

ודוחים: ממאי [ממה], מנין מסיק אתה מסקנה זו? דילמא [שמא] צריך עקירה ופסולו בגופו ומה שהוצרך לעיבור צורה הוא משום שסבר בענין זה כשיטת תנא דבי [התנא מבית מדרשו של] רבה בר אבוה שאמר: אפילו פגול שהוא פסול שבגופו נמי בעי [גם כן צריך] עיבור צורה. דיליף [שלומד] גזירה שווה "עו‍ן" "עו‍ן" מנותר, שנאמר בפיגול "עון" ונאמר בנותר "עון".

דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – נִטְמְאוּ בְּעָלִים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָא וַדַּאי בָּעֵי עֲקִירָה! דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמְדָּא, נִזְרְקָה מִפִּי חֲבוּרָה: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בְּעָלִים טְמֵאֵי מֵת, וְנִדְחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כן] שלפי שיטה זו נאמרה ההלכה, במקרה של נטמאו בעלים מאי איכא למימר [מה יש לומר]? במקרה זה הא [הרי] ודאי בעי [צריך] עקירה, שהרי אמר ר' חייא בר גמדא: נזרקה מפי חבורה תוך כדי הדיון ההלכתי שהצורך בעקירה הוא דווקא במקרה כגון שהיו בעלים טמאי מת ונדחו כולם לפסח שני, וכיון שקרבנם מיועד לפסח שני, לכך צריכים עקירה.

אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשָׁנֵי מֵעִיקָּרָא: יוֹסֵף בֶּן חוֹנַאי הִיא. הדרן עלך אלו דברים

אלא מחוורתא כדשני מעיקרא [מחוור, ברור כפי שתירץ מתחילה] שמשנתנו זו כשיטת יוסף בן חונאי היא,