שֶׁלֹּא נִתְּנָה שַׁבָּת לִדְחוֹת. [וְסֵיפָא נִתְּנָה שַׁבָּת לִדְחוֹת אֶצְלוֹ].

שלא נתנה שבת לדחות, ומכיון שכבר מל את הילד שהיה צריך למולו בשבת, צריך המוהל לדעת ששוב אין עליו כל חובת מילה בשבת, שהרי מילת הילד שחל שמיני שלו כבר בערב שבת אינה דוחה את השבת, שמכיון שנדחתה נדחתה, ולכן חייב. וסיפא [וסופה של הברייתא] מדובר שעדיין נתנה שבת לדחות אצלו, שהרי הילד שצריך למול בשבת עדיין לא נימול.

הָכָא – הֲרֵי נִתְּנָה שַׁבָּת לִדְחוֹת אֵצֶל קָרְבַּן צִיבּוּר.

ועל פי הבנה זו, שהכל תלוי בשאלה אם ניתנה שבת להידחות או לא הרי הכא [כאן] נתנה שבת לדחות אצל קרבן ציבור, וכיון שהוא יודע שקרבנות אלה יש צורך להקריבם בשבת — יש לו כעין צידוק לטעות.

אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב כָּהֲנָא: הָכָא נַמִי הֲרֵי נִתְּנָה שַׁבָּת לִדְחוֹת אֵצֶל תִּינוֹקוֹת דְּעָלְמָא! אָמַר לֵיהּ: לְגַבֵּי דְּהַאי גַּבְרָא מִיהַת לָא אִיתְיְהִיב.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב כהנא: הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר: הרי נתנה שבת לדחות אצל תינוקות דעלמא [סתם], כלומר תינוקות אחרים שחובת מילתם בשבת. ואף לו יש אם כן צד היתר כלשהו וצידוק לטעות! אמר ליה [לו] רב כהנא: לגבי דהאי גברא מיהת לא איתיהיב [אותו אדם מכל מקום לא ניתנה] רשות לדחות את השבת שהרי הוא עצמו אינו יודע אלא על שני תינוקות אלו בלבד.

״וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם פֶּסַח אִם אֵינָן רְאוּיִין חַיָּיב וְאִם רְאוּיִין רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר״. מַאן תַּנָּא דְּשָׁנֵי לֵיהּ בֵּין רְאוּיִין לְשֶׁאֵינָן רְאוּיִין?

אמרנו ש שאר כל הזבחים ששחטן לשום פסח, אם אינן ראויין לפסח — חייב, ואם ראויין, ר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר. ומעירים: מאן תנא [מי הוא התנא] דשני ליה [ששונה לו, בעיניו] לענין הלכה בין קרבנות ראויין לשאינן ראויין?

רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. דְּתַנְיָא: אֶחָד הַזְּבָחִים הָרְאוּיִין וְאֶחָד זְבָחִים שֶׁאֵינָן רְאוּיִין, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵימוּרֵי צִיבּוּר – פָּטוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא נֶחְלְקוּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל שֶׁאֵינָן רְאוּיִין שֶׁחַיָּיב, עַל מַה נֶּחְלְקוּ – עַל הָרְאוּיִין. שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.

ומשיבים: שיטת ר' שמעון היא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אחד הזבחים הראויין לפסח ואחד זבחים שאינן ראויין, וכן השוחט לשם אימורי ציבור בשבת — פטור מקרבן אם שגג בכך, אלו דברי ר' מאיר. אמר ר' שמעון: לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על המביא זבחים שאינן ראויין שחייב, על מה נחלקו — על קרבנות הראויין, שר' אליעזר מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר. משמע שסתם משנתינו כשיטת ר' שמעון.

אָמַר רַב בֵּיבָי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ עֵגֶל שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטוֹ לְשׁוּם הַפֶּסַח. אָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַב בֵּיבָי: וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מוֹדֶה הָיָה רַבִּי מֵאִיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין! אָמַר לֵיהּ: בְּבַעֲלֵי מוּמִין – לָא טְרִיד בְּהוּ, וְהַאי – טְרִיד בֵּיהּ.

אמר רב ביבי אמר ר' אלעזר: פוטר היה ר' מאיר אפילו עגל של זבחי שלמים ששחטו לשום הפסח, אף שכאן אין לטעות ולהחליף טלה של פסח בעגל, מכל מקום לדעתו אין מקום לחלק. אמר ליה [לו] ר' זירא לרב ביבי: והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מודה היה ר' מאיר בבעלי מומין שהקריבם בשבת שחייב חטאת עליהם! אמר ליה [לו]: בבעלי מומין הוא לא טריד בהו [טרוד בהם] שבעלי מומים יודע הוא שאינם עומדים להקרבה, והאי [ועגל זה] טריד ביה [טרוד בו] להקריבו ויכול לטעות בו.

בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן: חוּלִּין לְשׁוּם פֶּסַח מַאי לִי אָמַר רַבִּי מֵאִיר? אָמַר לֵיהּ: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ חוּלִּין לְשׁוּם פֶּסַח.

בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: אם שחט חולין גמורים לשום פסח, מאי לי אמר [מה היה אומר] ר' מאיר בזה? האם גם פה פוטר היה כבשאר טעויות, או לא? אמר ליה [לו]: פוטר היה ר' מאיר אפילו הקריב חולין גמורים לשום פסח.

וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדֶה הָיָה רַבִּי מֵאִיר בְּבַעֲלֵי מוּמִין! בַּעֲלֵי מוּמִין לָא מִיחַלְּפִי, הָנֵי – מִיחַלְּפִי.

ושאלו: והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מודה היה ר' מאיר בבעלי מומין כיון שאינם עומדים להקרבה, ואם כן הוא הדין בחולין שאף הם אינם עומדים להקרבה! אמר לו: יש לחלק, בעלי מומין בתמימים לא מיחלפי [מתחלפים], ואם בכל זאת טעה והחליף — חייב, אבל הני [אלה] חולין וקדשים שאין סימן הבדל חיצוני בהם מיחלפי [מתחלפים], ולכך אם החליפם — פטור.

וְטַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם אִיחַלּוֹפֵי וְלָא אִיחַלּוֹפֵי?! וְהָאָמַר רַב בֵּיבָי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: פּוֹטֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ עֵגֶל שֶׁל זִבְחֵי שְׁלָמִים שֶׁשְּׁחָטוֹ לְשׁוּם הַפֶּסַח. אַלְמָא: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דִּטְרִיד –

ושואלים: וטעמא [וכי הטעם] של ר' מאיר משום איחלופי [מתחלף] ולא איחלופי [מתחלף] הוא? והרי אמר רב ביבי אמר ר' אלעזר: פוטר היה ר' מאיר אפילו עגל של זבחי שלמים ששחטו לשום הפסח אפילו כאשר אין שום אפשרות לטעות! אלמא, טעמא [מכאן שטעמו] של ר' מאיר משום דטריד [שהוא טרוד] בעשיית המצוה, ולכן פטור אם שגג ועבר תוך כדי כך, אבל לא מפני שעשויים להתחלף!

אָמַר לֵיהּ: טְרִיד, אַף עַל גַּב דְּלָא מִחַלַּף, מִחַלַּף אַף עַל גַּב דְּלָא טְרִיד. לְאַפּוֹקֵי בַּעֲלֵי מוּמִין, דְּלָא אִיחַלּוֹפֵי מִחַלַּף וְלָא מַטְרִיד טְרִיד.

אמר ליה [לו]: שני הטעמים תופסים לדעת ר' מאיר; אם הוא טריד [טרוד] הריהו פטור אף על גב [אף על פי] שלא מחלף [מתחלף], ופוטר גם בזמן שמחלף [מתחלף] אף על גב [אף על פי] שלא טריד [טרוד], לאפוקי [להוציא] בעלי מומין, שלא איחלופי מחלף [עשויים להתחלף] והוא לא מטריד טריד [טרוד] בהקרבתם.

יְתֵיב רַבִּי זֵירָא וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אַקִּילְעָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, וְיָתְבִי וְקָא אָמְרִי. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נִתְחַלֵּף לוֹ שַׁפּוּד שֶׁל נוֹתָר בְּשַׁפּוּד שֶׁל צָלִי וַאֲכָלוֹ – חַיָּיב.

מסופר: יתיב [ישבו] ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק אקילעא [במרפסת] של ר' שמואל בר רב יצחק, ויתבי וקא אמרי [וישבו ואמרו], אמר ר' שמעון בן לקיש: נתחלף לו בשוגג שפוד של נותר שהיה עליו נותר מבשר הקדשים האסור באכילה, והאוכלו בזדון חייב כרת, בשפוד של צלי של בשר קודש שמצוה לאכלו, ואכלו — חייב חטאת. שהרי התכוון למצוה וטעה, וכיון ששגג — צריך להביא קרבן חטאת.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אִשְׁתּוֹ נִדָּה בָּעַל – חַיָּיב, יְבִמְתּוֹ נִדָּה בָּעַל – פָּטוּר.

ור' יוחנן אמר: אם את אשתו בשעה שהיתה נדה בעל בשגגה — חייב חטאת, ששגג באיסור נדה. אם יבמתו נדה בעל בשגגה — פטור, שכן יש מצוה בעצם הבעילה ביבמתו, כאמור: "יבמה יבוא עליה" (דברים כה, ה), וגם אם טעה, ותוך כדי עשיית המצוה נכשל בעבירה — אינו חייב חטאת. ותחילה מנסים לברר האם ר' יוחנן וריש לקיש מסכימים או חלוקים זה על זה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: כָּל שֶׁכֵּן בְּהַהִיא דִּמְחַיֵּיב, דְּלֹא עָשָׂה מִצְוָה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] כל שכן בההיא [באותו מקרה] של ר' שמעון בן לקיש במי שאכל בטעות שיפוד של נותר שמחייב ר' יוחנן, שכן במעשה אכילת הנותר לא עשה שום מצוה ורק התכוון למצוה, מה שאין כן במקרה שבעל אשתו נדה, שיש קצת מצוה בבעילה זו, כאשר יבואר.

אִית דְּאָמְרִי: בְּהַהִיא פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? הָתָם הוּא דַּהֲוָה לֵיהּ לְשַׁיּוֹלֵי, אֲבָל הָכָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ לְשַׁיּוֹלֵי – לָא.

אית דאמרי [יש שאומרים] שלדעת ר' יוחנן בההוא, כשנתחלף לו שיפוד של נותר בשל קודש — פטור. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? התם [שם] הוא כאשר בעל אשתו נדה חייב, דהוה ליה לשיולי [שהיה לו לשאול] אותה אם נדה היא, ומשום שלא שאל — חייב חטאת. אבל הכא [כאן בשיפוד] שלא הוה ליה לשיולי [היה לו את מי לשאול] — לא.

וְרַבִּי יוֹחָנָן, מַאי שְׁנָא יְבִמְתּוֹ – דְּקָא עָבֵיד מִצְוָה, אִשְׁתּוֹ נַמִי קָא עָבֵיד מִצְוָה! בְּאִשְׁתּוֹ מְעוּבֶּרֶת.

ושואלים: ור' יוחנן, מאי שנא [במה שונה] שפוטר הבא על יבמתו הנדה? משום דקא עביד [שהוא עושה] מצוה, אשתו נמי [גם כן] הרי קא עביד [עושה] מצוה בביאתה, שהרי מקיים מצות פריה ורביה! ומשיבים: מדובר כאן באשתו מעוברת שאין כאן עוד צד פריה ורביה.

וְהָא אִיכָּא שִׂמְחַת עוֹנָה! שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עוֹנָתָהּ.

ומקשים: והלוא בכל זאת והא איכא [והרי יש] מצות שמחת עונה, שחייב אדם בתוך שאר חובות הנישואין להיזקק לאשתו בכל זמן קבוע (עונה) (ראה שמות כא, י), ומצוה היא! ועונים שכאן מדובר שלא בשעת עונתה.

וְהָאָמַר רָבָא: חַיָּיב אָדָם לְשַׁמֵּחַ אִשְׁתּוֹ בְּדָבָר מִצְוָה! סָמוּךְ לְוִוסְתָּהּ.

ועדיין מקשים: אפילו כך, והאמר [הרי אמר] רבא: חייב אדם לשמח את אשתו בדבר מצוה (בתשמיש) אף שלא בזמן עונתה, אם רצונה בכך! ומתרצים: שמדובר כאן סמוך לווסתה, שאז אסור לו לבוא עליה מפני החשש שמא תמצא נדה בשעת תשמיש.

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ יְבִמְתּוֹ נַמִי! יְבִמְתּוֹ בָּזֵיז מִינָּהּ, אִשְׁתּוֹ לָא בָּזֵיז מִינָּהּ.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמדובר בקרוב לווסתה, שהיה עליו להיזהר ולא לבוא עליה, אפילו יבמתו נמי [גם כן] יהא חייב אם בא עליה בזמן הסמוך לווסתה! ומסבירים: יבמתו בזיז מינה [מתבייש ממנה] עדיין, ולא נוח לו לשאול אם קרוב לווסתה הוא, אשתו לא בזיז מינה [מתבייש ממנה] והיה עליו לשאול אותה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן כְּמַאן? אִילֵימָא כְּרַבִּי יוֹסֵי – דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא בִּרְשׁוּת.

ושואלים: ור' יוחנן כמאן [כשיטת מי] אמר דברים אלה לענין טועה בדבר מצוה? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' יוסי דתנן [שכן שנינו במשנה] ר' יוסי אומר: יום טוב הראשון של חג הסוכות שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים וטלטלו בה, ועבר בשגגה על מלאכה האסורה מן התורה — פטור מקרבן חטאת, מפני שהוציא ברשות כלומר, לשם מצוה.

דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם דִּזְמַנּוֹ בָּהוּל.

אולם יש מקום לחלק בין דברים אלה לדברי ר' יוחנן: דילמא [שמא] שאני התם [שונה שם] שזמנו בהול, כיון שנטילת לולב מן התורה מצוותה רק יום אחד, מפני הבהילות לקיים את המצוה לא שם לב שעובר עבירה תוך כדי כך, מה שאין כן במצות ביאה ביבמתו, שאין לה זמן מסויים.

וְאֶלָּא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּזְבָחִים – דִּילְמָא הָתָם נַמִי זְמַנּוֹ בָּהוּל.

ואלא תאמר שסבור כשיטת ר' יהושע דזבחים, במשנתנו, הפוטר אם שחטם לשם הפסח, הרי יש מקום לדחות: דילמא התם נמי [שמא שם גם כן] יש לומר שפוטר מפני שזמנו בהול.

וְאֶלָּא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּתִינוֹקוֹת – הָתָם נַמִי זְמַנּוֹ בָּהוּל.

ואלא תאמר ששיטתו כשיטת ר' יהושע של תינוקות שצריכים למול בשבת. אפשר לדחות: התם נמי [שם גם כן] זמנו בהול, ושמא רק משום כך פוטרו ר' יהושע.

וְאֶלָּא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דִּתְרוּמָה – דִּתְנַן: הָיָה אוֹכֵל בַּתְּרוּמָה וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.

ואלא נאמר כי שיטתו כר' יהושע בענין תרומה, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה והריהו לכן חלל, שאין קדושת כהונה עליו ואסור בתרומה. ר' אליעזר מחייב אותו כמו כל זר שאכל תרומה בשוגג בקרן התרומה וחומש תוספת, ור' יהושע פוטר. ונאמר שכיון שחשב שעשה מצוה בשעת אכילת התרומה (שהרי סבר שהוא כהן) אף שנעשתה בכך באמת עבירה — פטור, והרי זה דומה לדברי ר' יוחנן.

דִּילְמָא כִּדְרַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי. דְּאָמַר רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵי: בַּתְּרוּמָה בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, דִּזְמַנָּהּ בָּהוּל.

אולם עדיין אפשר לדחות את ההשוואה, ולומר: דילמא [שמא] יש לפרש אותו ענין כשיטת רב ביבי בר אביי, שאמר רב ביבי בר אביי: שם מדובר בתרומה של חמץ בערב הפסח, שזמנה בהול שצריך להזדרז ולאוכלה, שאם לא יעשה כן יצטרכו לשורפה.

אִי נַמִי: שָׁאנֵי תְּרוּמָה דְּאִיקְרֵי עֲבוֹדָה, וַעֲבוֹדָה רַחֲמָנָא אַכְשַׁר.

אי נמי [או גם כן] יש טעם אחר לחלק: שאני [שונה] אכילת תרומה דאיקרי [שנקראת] גם היא עבודה של קודש, ועבודה רחמנא אכשר [הכתוב הכשיר] אם עשאה אדם מזרע הכהונה אף שאינו ראוי לה.

דִּתְנַן: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב וְנוֹדַע שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה – כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כּוּלָּן שֶׁהִקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ פְּסוּלִין, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר. וְאָמְרִינַן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – דִּכְתִיב: ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה״.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה — כל הקרבנות כולן שהקריב על גבי המזבח עד לאותה שעה — פסולין, שהרי רק כהן רשאי להקריב וקרבנו נרצה, ור' יהושע מכשיר. ואמרינן [ואמרנו] מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יהושע — דכתיב [שנאמר] בבני לוי: "ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה" (דברים לג, יא), ללמד שבדיעבד רוצה ה' את פועל ידי הכהנים, אפילו התברר שהיו כבר פסולים בשעת עבודה.

וּתְרוּמָה הֵיכָא אִיקְרֵי עֲבוֹדָה – דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי טַרְפוֹן שֶׁלֹּא בָּא אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. לְשַׁחֲרִית מְצָאוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא בָּאתָ אֶמֶשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ? אָמַר לוֹ: עֲבוֹדָה עָבַדְתִּי. אָמַר לוֹ: כָּל דְּבָרֶיךָ אֵינָן אֶלָּא דִּבְרֵי תֵּימַהּ, וְכִי עֲבוֹדָה בַּזְּמַן הַזֶּה מִנַּיִן? אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר

ושואלים על מה שהזכרנו קודם: ותרומה היכא איקרי [היכן קרויה בכתוב] עבודה? ומסבירים: תניא [שנויה ברייתא] בענין זה, מעשה בר' טרפון שלא בא אמש (בערב) לבית המדרש, לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: עבודה של קודש עבדתי. אמר לו: כל דבריך שאתה אומר אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה שחרב בית המקדש מנין? אמר לו: הרי הוא אומר בכתוב: