לִימֵּד עַל חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְיוֹם וָלַיְלָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר״ – הֲרֵי בֹּקֶר שֵׁנִי אָמוּר.

על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד. והוא דן: או אינו אלא שנאכלת ליום ולילה בלבד? כשהוא אומר: "ביום הראשון לבקר" ובכך נדע שכולו מותר באכילה, שדי היה לומר "ביום הראשון" (דברים טז, ד), וכשהוסיף "לבוקר" — הרי בקר שני אמור, ועדיין יש לומר:

אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בֹּקֶר רִאשׁוֹן, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים חֲגִיגָה הַנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד – חוּץ מִזּוֹ. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בּוֹ ״אִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה״ – לִימֵּד עַל חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

או אינו אלא בקר ראשון, ומה אני מקיים את האמור בתורה בקרבן חגיגה שנאכלת לשני ימים ולילה אחד — בחגיגות אחרות חוץ מזו, כשהוא אומר בקרבן שלמים "ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת והנותר ממנו יאכל" (ויקרא ז, טז), לימד שכל קרבן שלמים בין נדר בין נדבה בין חובה, וגם חגיגת ארבעה עשר בכלל, שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

אָמַר מָר: ״אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בֹּקֶר רִאשׁוֹן״, הָא אָמְרַתְּ כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (לַבֹּקֶר)״ הֲרֵי בֹּקֶר שֵׁנִי אָמוּר! הָכִי קָאָמַר: אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּשְׁתֵּי חֲגִיגוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר וְאַחַת חֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְזוֹ לְבוֹקְרָהּ וְזוֹ לְבוֹקְרָהּ.

ומעירים: אמר מר [החכם] באותה ברייתא, "או אינו אלא בקר ראשון", ותוהים: הא [הרי] אמרת כבר כשהוא אומר "ביום הראשון לבקר" — הרי בקר שני אמור, ומה צורך לחזור ולהוכיח זאת? ומסבירים: הכי קאמר [כך אמר, כך התכוון לומר]: או אינו אלא שהיא אכן נאכלת ליום ולילה, ומה שהוסיף הפסוק "ביום הראשון לבוקר" בשתי חגיגות הכתוב מדבר, אחת חגיגת ארבעה עשר ואחת חגיגת חמשה עשר. ונאמר: זו לבוקרה — חגיגת ארבעה עשר נאכלת ליום ולילה בלבד עד בוקר ראשון של החג, וזו חגיגת חמישה עשר נאכלת ליום ולילה לבוקרה — עד לבוקר יום ששה עשר בניסן.

הֲדַר אָמַר: אֶלָּא דְּקָיְימָא לָן חֲגִיגָה הַנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אִם כֵּן ״אִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה״ בְּמַאי? אִי חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר – הָא כְּתִיב בָּהּ יוֹם וָלַיְלָה, אִי חֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר – הָא כְּתִיב בָּהּ יוֹם וָלַיְלָה.

הדר אמר [חזר ואמר] אלא דקיימא לן [מה שמוחזק בידינו] שחגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה אחד. אם כן, פסוק זה המדבר בקרבנות השלמים ונאמר בו: "ואם נדר או נדבה" במאי [במה] באיזה מקרה הוא מדבר? אי [אם] חגיגת ארבעה עשר, הא כתיב [הוי כתוב] בה לפי הנחה זו שאינה נאכלת אלא ליום ולילה בלבד! אי [אם] חגיגת חמשה עשר, הא כתיב [הרי כתוב] בה גם כן שאינה נאכלת אלא ליום ולילה!

אֶלָּא הַאי לַחֲגִיגַת חֲמִשָּׁה עָשָׂר, וְהָאֵיךְ כּוּלֵיהּ קְרָא לַחֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר. לִימֵּד עַל חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁנֶּאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

אלא, ודאי יש לומר כי האי [זה] המקרא המדבר בנדר וכו' לחגיגת חמשה עשר, והאיך כוליה קרא [וכל אותו מקרא] של "לא ילין" בא רק לחגיגת ארבעה עשר, וכך לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד.

טַעְמָא דִּכְתִיב ״בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר״, דְּמַאי בֹּקֶר – בֹּקֶר שֵׁנִי. הָא כָּל הֵיכָא דִּכְתִיב בֹּקֶר סְתָמָא – בֹּקֶר רִאשׁוֹן, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא כְּתַב בֵּיהּ, ‘רֵאשִׁית׳.

ונשוב מעתה למה שרצינו להוכיח בענין "ראשית", טעמא [הטעם, דוקא] דכתיב [שנאמר] "ביום הראשון לבקר", דמאי [שמה משמע] "בקר" — בקר שני, הא [הרי] מכאן שכל היכא [מקום] שכתוב בקר סתמא [סתם] בלא להוסיף בו פירוט — הכוונה היא לבקר ראשון הקרוב ביותר ליום ההקרבה, ואף על גב [ואף על פי] שלא כתב ביה [ בו] ראשית, ואם כן לימוד זה מן המלה "ראשית" שלמד רב כהנא — מיותר היה.

מתני׳ הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בַּשַּׁבָּת – חַיָּיב עָלָיו חַטָּאת.

הפסח ששחטו מתוך אי ידיעת הדין שלא לשמו בשבת ונפסל משום כך — חייב עליו חטאת, שהרי נמצא שעשה בשוגג מלאכה האסורה בשבת שלא לצורך.

וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשֵׁם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין – חַיָּיב, וְאִם רְאוּיִין הֵן – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.

ושאר כל הזבחים כגון שלמים ששחטן בשבת בטעות לשם פסח, אם אינן ראויין לצורך הפסח כגון שהיו נקבות, או שהיו בקר, או יותר מבני שנתיים, שלא היה מקום לטעות בכך — חייב חטאת, שכיון שאינו יוצא בהם ידי חובת הפסח, הרי ששחיטתו שלא לצורך היתה. ואם ראויין הן — ר' אליעזר מחייב חטאת אף באלה, ור' יהושע פוטר, שכל זבח שזבחו שלא לשמו כשר.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מוּתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמוֹ – חַיָּיב. זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁינָּה אֶת שְׁמָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּיב? אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח שֶׁשִּׁינָּהוּ בְּדָבָר אָסוּר – תֹּאמַר בִּזְבָחִים שֶׁשִּׁינָּן בְּדָבָר הַמּוּתָּר.

ולכן כיון שלא היתה מלאכתו לריק וקיים מכל מקום מצוה — אין לחייבו. אמר ליה [לו] ר' אליעזר: מה אם הפסח שהוא מותר לשוחטו בשבת לשמו, בכל זאת כששינה את שמו — חייב, שאר זבחים שהן אסורין לשחטן בשבת אפילו לשמן, כששינה את שמן ופסלן אינו דין שיהא חייב? אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא, אם אמרת בפסח שנפסל כשנשחט שלא לשמו שהרי שינהו בדבר אסור, שהרי אותו קרבן ששחט לשמו אסור היה לשחטו בשבת, תאמר בשאר זבחים ששינן בדבר המותר, שהרי חשב באותו זמן ששוחטו לצורך פסח שמותר לשחטו בשבת.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אֵימוּרֵי צִיבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מוּתָּרִין לִשְׁמָן וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן חַיָּיב! אָמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְּאֵימוּרֵי צִיבּוּר – שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָּה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח – שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה.

אמר ליה [לו] ר' אליעזר: אימורי ציבור (כגון: תמידים ומוספים) יוכיחו שהן מותרין לשוחטן בשבת לשמן, ואף על פי כן השוחט קרבן אחר לשמן שלא לצורך חייב. משמע שאפילו כשמותרת שחיטה כזו לצורך עצמה — לא התירו שחיטה אחרת לצורך זה. אמר ליה [לו] ר' יהושע: לא, אם אמרת באימורי ציבור שיש להן קצבה, שהרי יש מספר מסויים של קרבנות הדרושים לקרבן הציבור ואין צורך ביותר, ואין מקום לטעות בדבר ולשחוט קרבנות נוספים לאותה מטרה, תאמר בפסח שאין לו קצבה ואין מספר מסויים וקבוע של פסחים, ויש עדיין מקום לטעות בדבר.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵימוּרֵי צִיבּוּר פָּטוּר.

ר' מאיר אומר: לדעתו אף השוחט בשגגה לשם אימורי ציבור ושחט יותר מהקיצבה הראויה — פטור, ומאותו טעם שאמר ר' יהושע תחילה — ששינה בדבר המותר, שהתכוון לשם מצוה.

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו, לָעֲרֵלִין וְלַטְּמֵאִין – חַיָּיב. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָו, לַמּוּלִין וְלָעֲרֵלִים, לַטְּמֵאִין וְלַטְּהוֹרִין – פָּטוּר.

ועוד הלכה אחרת בפסח. שחטו את הפסח בשבת, ונתכוון בטעות שלא לאוכליו חולים וזקנים שאינם יכולים לאכול אותו ושלא למנויו, לצורך ערלין, ולצורך טמאין — חייב חטאת. שהרי פסח זה פסול הוא, ונמצא שעשה מלאכה בשבת שלא לצורך מצוה. אבל אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, למנויו ושלא למנויו, למולין ולערלים, לטמאין ולטהורין — פטור, שכיון שקרבן פסח שחשב בו שתי מחשבות מסוג זה כשר הוא, נמצא השחיטה ראויה.

שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא בַּעַל מוּם – חַיָּיב. שְׁחָטוֹ וְנִמְצָא טְרֵיפָה בַּסֵּתֶר – פָּטוּר.

שחטו ונמצא בעל מום — חייב להביא קרבן חטאת, שהרי נמצא שעשה בשוגג (שהרי היה עליו לבודקו לפני השחיטה) מלאכה אסורה, שקרבן בעל מום פסול הוא. שחטו ונמצא טריפה בסתר, שאי אפשר היה לדעת שהוא טריפה גם אם היו בודקים אותו תחילה כראוי — פטור אף מחטאת, למרות שקרבנו פסול, שזו אינה קרויה שגגה אלא אונס.

שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יָדָם, אוֹ שֶׁמֵּתוּ, אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ – פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁחַט בִּרְשׁוּת.

שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם ממנו ונמנו על קרבן פסח אחר, ונמצא שנשחט הפסח שלא לצורך (שהרי אין לו בעלים), או שנתברר שמתו או שנטמאו, בכל אלו — פטור, מפני ששחט ברשות, שהרי בשעת שחיטה לא ידע, ולא היה לו לחשוב שקרבן זה אינו ראוי.