כִּי פְּלִיגִי – בְּ״עַל בִּיעוּר״. מָר סָבַר: מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, וּמָר סָבַר: לְהַבָּא מַשְׁמַע.

כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בלשון "על ביעור". מר [חכם זה, רב פפי] סבר: מעיקרא [מתחילה] משמע. שביטוי זה יש מקום לאומרו בסיומה של הבדיקה, ומשמעו — על ביעור חמץ שנעשה כבר. ומר [וחכם זה רב פפא] סבר: להבא משמע, כי ביטוי זה בעיקרו להבא משמעו.

מֵיתִיבִי: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה״!

מיתיבי [מקשים] מן הנוסח של ברכת מצות מילה "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה", הרי משמע שביטוי זה אפשר להשתמש בו גם לפני מעשה!

הָתָם הֵיכִי נֵימָא? נֵימָא ״לָמוּל״ – לָא סַגְיָא דְּלָאו אִיהוּ מָהֵיל? אֲבִי הַבֵּן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִין הָכִי נַמִי.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי התם, היכי נימא [שם, איך נאמר]: נימא [אם יאמר] "אשר קדשנו במצוותיו וצונו למול" — האם לא סגיא [לא די, לא יתכן] שיקרה דלאו איהו מהיל [שלא הוא המל]? שהרי יש שלא אבי הבן, שהוא המצווה על המילה, הוא עצמו המוהל, אלא אחר. ואותו אדם אחר לא חלה עליו במישרין המצוה למול, ולכן נוסח הברכה הוא כללי "על המילה". ומקשים: אבי הבן, אם הוא עצמו מל את בנו, מאי איכא למימר [מה יש לך לומר]? ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] שאם האב עצמו מל, צריך לברך "וצונו למול".

מֵיתִיבִי: ״בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַשְּׁחִיטָה״. הָתָם נַמִי, הֵיכִי נֵימָא? נֵימָא ״לִשְׁחוֹט״ – לָא סַגְיָא דְּלָאו אִיהוּ שָׁחַט?

עוד מיתיבי [מקשים] מנוסח ברכת השחיטה: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה", הרי שלשון זו ניתנת לשימוש גם לפני מעשה! ודוחים: התם נמי, היכי נימא? [שם גם כן, איך נאמר]? נימא [אם נאמר] "וצונו לשחוט" — וכי לא סגיא דלאו איהו שחט [די בכך שלא הוא שוחט]? שהרי אין מצות עשה המחייבת אותו אדם לשחוט את הבהמה, ואין שחיטה אלא הכשר לצורך אכילת הבהמה. ולכך אף בשחיטה נוסח הברכה כללי "על השחיטה".

פֶּסַח וְקָדָשִׁים מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִין הָכִי נַמִי.

ומקשים: אם כן, פסח וקדשים מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי באלה יש באמת מצות עשה של שחיטה! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] שבשחיטת פסח וקדשים צריך הוא לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשחוט".

מֵיתִיבִי: הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ מְבָרֵךְ ״שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה״. נְטָלוֹ לָצֵאת בּוֹ אוֹמֵר ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב״. שָׁאנֵי הָתָם, דִּבְעִידָּנָא דְּאַגְבָּהָהּ נְפַק בֵּיהּ.

ועוד מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בתוספתא: העושה לולב לעצמו מברך "שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". נטלו לצאת בו ידי חובת מצות לולב אומר: "אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב" ואינו מברך "ליטול"! ומשיבים: שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה [שונה שם, שבזמן שהגביה אותו, עוד לפני הברכה, כבר יצא בו ידי חובתו] שמן התורה, ולכן יפה אומר בנוסח "על נטילת לולב" שמשמעו על נטילה שעשה כבר.

אִי הָכִי, ״לָצֵאת בּוֹ״?! ״יָצָא בּוֹ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! אִין הָכִי נַמִי, וּמִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא ״לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה״ תְּנָא רֵישָׁא נַמִי ״לָצֵאת בּוֹ״.

ומקשים: אי הכי [אם כך] היא הכוונה, הרי לשון זו שבברייתא: "נטלו לצאת בו" אינה מדוקדקת, ו"נטל לולב יצא בו" מיבעי ליה [צריך לו לומר]! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך גם כן צריך היה שיאמר], אלא משום דקא בעי למיתנא סיפא [שהוא רוצה לשנות בסוף אותה הלכה]: "הבא לישב בסוכה", תנא רישא נמי [שנה בתחילה גם כן] "לצאת בו".

דְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ אוֹמֵר: בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ אוֹמֵר: בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה. וְהִלְכְתָא: ״עַל בִּיעוּר חָמֵץ״.

שנמשך אחרי לשון זו, אבל אין זה כדקדוקה של ההלכה, דקתני סיפא [ששנינו בסוף הלכה זו]: העושה סוכה לעצמו, אומר "ברוך אתה ה'... שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". נכנס לישב בה, אומר: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה". בסופו של דבר לא נמצאה הוכחה גמורה לצד זה או אחר, אבל להלכה מסכמים: והלכתא [והלכה] שיש לברך: "על ביעור חמץ" לפי שיש בה אף משמעות לשון עתיד.

דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא, מֵעִיקָּרָא בָּעֵינַן לְבָרוֹכֵי, מְנָלַן? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל הַמִּצְוֹת מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׂיָּיתָן.

ומתוך המשא והמתן שעסקנו בו אפשר היה להסיק כי דכולי עלמא מיהא, מעיקרא בעינן לברוכי, מנלן [לדעת הכל על כל פנים, מתחילה לפני המצוה צריכים אנו לברך, מנין לנו] הלכה זו? ומשיבים: שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן.

מַאי מַשְׁמַע דְּהַאי עוֹבֵר לִישָּׁנָא דְּאַקְדּוּמֵי הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי״. אַבַּיֵי אָמַר, מֵהָכָא: ״וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא, מֵהָכָא: ״וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה׳ בְּרֹאשָׁם״.

ושואלים: מאי [מה מהיכן] משמע דהאי [שזה] הלשון "עובר" לישנא דאקדומי [לשון קדימה לפני מעשה] הוא? אמר רב נחמן בר יצחק: שכן אמר קרא [הכתוב] "וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבר את הכושי" (שמואל ב יח, כג), כלומר: השיגו ובא לפניו. אביי אמר: מהכא [מכאן, מכתוב זה]: "והוא עבר לפניהם" (בראשית לג, ג). ואי בעית אימא, מהכא [ואם תרצה אמור יש להוכיח מכאן] "ויעבר מלכם לפניהם וה' בראשם" (מיכה ב, יג).

בֵּי רַב אָמְרִי: חוּץ מִן הַטְּבִילָה וְשׁוֹפָר. בִּשְׁלָמָא טְבִילָה – דְּאַכַּתִּי גַּבְרָא לָא חֲזִי, אֶלָּא שׁוֹפָר מַאי טַעְמָא? וְכִי תֵּימָא: מִשּׁוּם דִּילְמָא מִיקַלְקְלָא תְּקִיעָה. אִי הָכִי אֲפִילּוּ שְׁחִיטָה וּמִילָה נַמִי!

בי רב אמרי [חכמים בבית מדרשו של רב אמרו]: כל המצוות מברך לפניהן, חוץ מן הטבילה לטהרת קרי ותקיעת שופר. ודנים בדבר: בשלמא [נניח] בטבילה שאינו מברך לפניה — משום דאכתי גברא [שעדיין האיש] הטובל לא חזי [ראוי] לברכה, שטמא הוא קודם הטבילה. אלא שופר מאי טעמא [מה הטעם] אינו מברך לפני התקיעה? וכי תימא [ואם תאמר] משום החשש דילמא מיקלקלא [שמא תתקלקל] התקיעה ולא יצליח לתקוע כראוי, ותהא זו ברכה לבטלה. אי הכי [אם כך], אפילו שחיטה ומילה נמי [גם כן] לא יברך אלא לבסוף, שמא לא יעלה המעשה יפה בידו!

אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: ״חוּץ מִן הַטְּבִילָה״ בִּלְבָד אִיתְּמַר. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: טָבַל וְעָלָה, בַּעֲלִיָּיתוֹ אוֹמֵר: בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה.

אלא אמר רב חסדא: חוץ מן הטבילה בלבד איתמר [נאמר], מפני הטעם שאמרנו. ומוסיפים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: טבל לקריו ועלה, בעלייתו אומר: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה". משמע שבטבילה מברך לאחר מעשה הטבילה.

״לְאוֹר הַנֵּר וכו׳״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: לָמַדְנוּ מְצִיאָה מִמְּצִיאָה, וּמְצִיאָה מֵחִיפּוּשׂ, וְחִיפּוּשׂ מֵחִיפּוּשׂ, וְחִיפּוּשׂ מִנֵּרוֹת, וְנֵרוֹת מִנֵּר.

במשנה נאמר "בודקין את החמץ לאור הנר". ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שיש לבדוק לאור הנר דוקא? אמר רב חסדא: למדנו בדרך של מדרש היקש וגזירה שווה, ובאופן זה: מציאה ממציאה, ומציאה מהמלה חיפוש הסמוכה לה בכתוב, וחיפוש מחיפוש בגזירה שווה, וחיפוש מנרות שבאותו כתוב, ונרות מנר.

מְצִיאָה מִמְּצִיאָה – כְּתִיב הָכָא: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא״. וּמְצִיאָה מֵחִיפּוּשׂ דִּידֵיהּ,

ומפרטים: מציאה ממציאה בגזירה שווה — כתיב הכא [נאמר כאן]: "שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט), וכתיב התם [ונאמר שם], במקרא: "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא הגביע באמתחת בנימין" (בראשית מד, יב). וענין מציאה מחיפוש דידיה [שלו], שהרי בפסוק זה נאמר "ויחפש" "וימצא".

וְחִיפּוּשׂ מִנֵּרוֹת – דִּכְתִיב: ״בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת״, וְנֵרוֹת מִנֵּר, דִּכְתִיב: ״נֵר (אֱלֹהִים) [ה׳] נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ כָּל חַדְרֵי בָטֶן״.

וחיפוש לומדים אנו מכתוב אחר מנרות, דכ תיב [שנאמר]: "והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות" (צפניה א, יב), ונרות למדנו מנר דכ תיב [שנאמר]: "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לֵילֵי אַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹדְקִים אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר – זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא״, וְאוֹמֵר: ״וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה״, וְאוֹמֵר: ״בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלַיִם בַּנֵּרוֹת״, וְאוֹמֵר: ״נֵר (אֱלֹהִים) [ה׳] נִשְׁמַת אָדָם חֹפֵשׂ״.

ובדומה לכך תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: לילי ארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר. אף על פי שאין ראיה לדבר שלאור הנר דוקא, זכר לדבר ממדרש כתובים, שנאמר: "שבעת ימים שאר לא ימצא", ואומר: "ויחפש בגדול החל ובקטן כלה", ואומר: "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות", ואומר: "נר ה' נשמת אדם חפש כל חדרי בטן

מַאי ״וְאוֹמֵר״?

". ושואלים לגופו של דבר: מאי [מהו] מה טעמו של "ואומר" האחרון, כלומר לשם מה צריך פסוק אחרון זה, ולא די לנו בראיה מן הכתוב "אחפש את ירושלים בנרות" שנלמד משם שחיפוש יפה לו שייעשה בנרות?

וְכִי תֵּימָא: הַאי ״בָּעֵת הַהִיא״ קוּלָּא הוּא, דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא: לָא בָּדֵיקְנָא לָהּ בִּירוּשָׁלַיִם בִּנְהוֹרָא דַּאֲבוּקָה, דְּנָפֵישׁ נְהוֹרָא טוּבָא, אֶלָּא בִּנְהוֹרָא דִּשְׁרָגָא, דְּזוּטַר נְהוֹרָא טְפֵי, דְּעָוֹן רַבָּה מִשְׁתַּכַּח וְעָוֹן זוּטַר לָא מִשְׁתַּכַּח – תָּא שְׁמַע: ״נֵר ה׳ נִשְׁמַת אָדָם״.

ומשיבים: וכי תימא [ואם תאמר]: האי [אותו] דבר שנאמר על "בעת ההיא" — קולא [להקלה] הוא דקאמר רחמנא [שאמר ה']: לא בדיקנא לה בירושלים בנהורא דאבוקה, דנפיש נהורא טובא [אבדוק את ירושלים באור האבוקה, שמרובה אורה הרבה] ומוצאים לאורה כל חטא ועון, אלא בנהורא דשרגא, דזוטר נהורא טפי, דעון רבה משתכח ועון זוטר לא משתכח [באור הנר אבדוק, שקטן אורו הרבה, שעוון גדול נמצא על ידו, ועוון קטן אינו נמצא], על כן: תא שמע [בוא ושמע]: "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן "שמשמע מכאן להיפך: שכל דבר נמצא על ידי הנר, והוא היפה לבדיקה.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַחַמָּה, וְלֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה, וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה, אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר,

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין בודקין את החמץ לא לאור החמה, ולא לאור הלבנה, ולא לאור האבוקה, אלא לאור הנר,