כִּי הַאי גַּוְונָא זָב נַמִי טַמּוּיֵי מְטַמֵּי בְּאוֹנֶס כִּדְרַב הוּנָא. דְּאָמַר רַב הוּנָא: רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּאוֹנֶס.

כי האי גוונא [כעין זה] כלומר, אם משוים את הדברים באופן זה — זב נמי טמויי מטמי [גם כן מטמא] באונס באופן שביאר רב הונא. שאמר רב הונא: ראיה ראשונה של זב מטמאה באונס, שכדי שיחשב אדם לזב על כל חומרותיו צריך שיראה זיבה לפחות שתי פעמים, ואם ראה פעם אחת בלבד — הוא טמא טומאה קלה עד הערב, כבעל קרי. ובפעם הראשונה הזו מיטמא גם באונס, ואין בודקים אם היה פה גורם נוסף.

מַאי חוּמְרֵיהּ דִּמְצוֹרָע מִזָּב – שֶׁכֵּן טָעוּן פְּרִיעָה וּפְרִימָה וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. אַדְּרַבָּה, זָב חָמוּר שֶׁכֵּן מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וּמְטַמֵּא כְּלֵי חֶרֶס בְּהֶיסֵּט!

ועוד שואלים: מאי חומריה [מה חומרתו] של מצורע מזב? שכן מצורע טעון פריעה ופרימה, שמצורע מוחלט צריך לגדל שערו ולפרום את בגדיו, וגם אסור בתשמיש המטה, מה שאין כן בזב. אולם אדרבה יש מקום לומר כי זב חמור יותר, שכן הזב מטמא משכב ומושב שמהווים לו משען גם אם אינו נוגע בגופם, ועוד שמטמא כלי חרס בהיסט, שאם הוא מזיז כלי חרס, ואפילו כשהוא באופן שאינו מטמאו במגעו וכגון שנגע בכלי מבחוץ (וכלי חרס אינו מקבל טומאה אלא מתוכו) ואפילו כשלא נגע בכלי עצמו — נטמא.

אָמַר קְרָא ״זָב״ ״וְכָל זָב״ – לְרַבּוֹת בַּעַל קֶרִי, וּמְצוֹרָע חָמוּר מִבַּעַל קֶרִי –

ומשיבים: אמר קרא [המקרא] לא רק "זב", אלא אמר "וכל זב", ולשון הריבוי "כל" באה לרבות בעל קרי, שטומאתו היא מסוג טומאת הזב, וברור שמצורע חמור מבעל קרי. ונלמד בקל וחומר שאם בעל קרי הקל טעון שילוח מחוץ למחנה, מצורע החמור לא כל שכן.

וּמַאי חוּמְרֵיהּ – כְּדַאֲמַרַן. אַדְּרַבָּה: בַּעַל קֶרִי חָמוּר, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּמַשֶּׁהוּ!

שואלים: ומאי חומריה [ומה חומרתו] של המצורע — כדאמרן [כפי שאמרנו] שטעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המיטה. אך יש להקשות: אדרבה, לכאורה אפשר לומר גם שבעל קרי חמור שכן מטמא במשהו, שלא נתנה התורה שיעור לטומאתו ומטמא אפילו בכלשהו, ואילו לצרעת יש שיעור מסוים, שבפחות ממנו אינו טמא!

סָבַר לָהּ כְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: זָב צָרִיךְ כַּחֲתִימַת פִּי הָאַמָּה. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. וְאִיתְקַשׁ לֵיהּ בַּעַל קֶרִי לְזָב.

ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כר' נתן. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל: זב כדי שיהיה טמא צריך שתהא שיעור הזיבה כחתימת (סתימת) פי האמה (אבר המין הזכרי) ולא הודו לו חכמים. הרי שבכל אופן לדברי ר' נתן אף בזיבה יש שיעור מסויים. ואיתקש ליה [והושוו לו] בעל קרי לזב שאף בטומאת קרי יש שיעור כמו בזב, הרי שאין זו פירכה וממילא קל וחומר זה נותר בעינו, ולפיו נמצא שמצורע חמור מבעל קרי.

״וְכָל צָרוּעַ״ לָמָּה לִי? אַיְּידֵי דִּכְתִיב ״כָּל זָב״ כְּתִיב נַמִי ״כָּל צָרוּעַ״.

ושואלים: לשונות אלה "כל זב" ו"כל טמא לנפש" באים ללמד ולרבות, "וכל צרוע" למה לי? מה בא "וכל" זה להוסיף? ומשיבים: איידי [על ידי, משום] דכתיב [שנאמר] "כל זב", כתיב נמי [נאמר גם כן] "כל צרוע", משום שיגרת הלשון.

וְרַבִּי יְהוּדָה, שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן!

ושואלים לגוף מדרש הלכה זו על שיטת ר' יהודה: הלוא שפיר קאמר [יפה אמר] ר' שמעון, שלמד את דבר שלושת המחנות לשלושת סוגי הטומאות מהפסוק "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש", ומה יש בפי ר' יהודה להשיב?

הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יָכוֹל דָּחֲקוּ זָבִין וּמְצוֹרָעִין וְנִכְנְסוּ לָעֲזָרָה בְּפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״, בְּשָׁעָה שֶׁטְּמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין – זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין, אֵין טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין – אֵין זָבִין וּמְצוֹרָעִין מִשְׁתַּלְּחִין.

ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [פסוק זה נחוץ לו למה ששנויה בברייתא אחרת], ר' אליעזר אומר: יכול דחקו זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה שבמקדש בפסח הבא בטומאה של רוב העם למת, יכול יהו חייבין משום כניסת טמאים למקום הקודש, שהרי להם לא הותרה כניסה, תלמוד לומר: "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב), ללמדנו: בשעה שטמאי מתים משתלחין — זבין ומצורעין משתלחין וחייבים כרת על שהייתם שם, אבל כאשר אין טמאי מתים משתלחין כשרוב הציבור טמאים — אין זבין ומצורעין משתלחין, ואינם חייבים כרת על כך.

אָמַר מָר: זָב וְכָל זָב – לְרַבּוֹת בַּעַל קֶרִי. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְחִילּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ, וּבַעַל קֶרִי מִשְׁתַּלֵּחַ חוּץ לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת.

אמר מר [החכם] קודם לכן: "זב", "וכל זב" — בא לרבות בעל קרי. ומעירים: מסייע ליה [לו] לימוד זה לר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן: מחילות שמתחת למקדש לא נתקדשו בקדושת מקדש, וכן נאמר שבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות כשם שמשתלח הזב, ודרשה שהזכרנו מסייעת לר' יוחנן.

מֵיתִיבִי: בַּעַל קֶרִי כְּמַגַּע שֶׁרֶץ. מַאי לָאו – לְמַחֲנוֹתָם! לֹא, לְטוּמְאָתָם.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו במשנה: בעל קרי דינו כמגע הטהור בשרץ, מאי לאו [האם לא הכוונה] למחנותם, שלמקום שמשלחין את טמא השרץ משלחין גם את זה? משמע שיכול בעל קרי להיכנס אף למחנה לויה! ודוחים: לא, הכוונה היא לטומאתם שהטמא לשתיהן אינו טמא אלא טומאת ערב.

לְטוּמְאָתָם?! הַאי טוּמְאַת עֶרֶב כְּתִיב בֵּיהּ, וְהַאי טוּמְאַת עֶרֶב כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא לָאו – לְמַחֲנוֹתָם!

ותוהים: לטומאתם?! לשם מה צריך להודיענו דבר זה במשנה? האי [זה, טמא שרץ] טומאת ערב כתיב ביה [כתובה בו] במפורש, שהוא טמא ביום שנטמא עד הערב ויטבול ויטהר, והאי [וזה, בעל קרי] טומאת ערב כתיב ביה [כתובה בו] במפורש, שנאמר: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (ויקרא טו, טז)! אלא לאו [האם לא] למחנותם, שדבר זה לא נתפרש במקרא!

לֹא, לְעוֹלָם לְטוּמְאָתָם. וְהָא קָמַשְׁמַע לָן: דְּבַעַל קֶרִי כְּמַגַּע שֶׁרֶץ, מַה מַּגַּע שֶׁרֶץ מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס – אַף בַּעַל קֶרִי מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס.

ודוחים: לא, לעולם אפשר לומר שההשוואה היא אכן לטומאתם, והא קמשמע לן [ודבר זה השמיע לנו] שבעל קרי דינו כמגע שרץ לענין אחר: מה מגע שרץ מטמא באונס שגם אם נגע בשרץ שלא ברצונו — הריהו טמא, אף בעל קרי מטמא באונס שגם אם ראה קרי לאונסו — הריהו טמא, ואין דינו לענין זה כזב.

מֵיתִיבִי:

מיתיבי [מקשים]