וְהָא קָא עָבֵיד עֲבוֹדָה בְּקָדָשִׁים! כְּהִלֵּל. דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל, מִיָּמָיו לֹא מָעַל אָדָם בְּעוֹלָתוֹ. אֶלָּא, מְבִיאָהּ חוּלִּין לָעֲזָרָה וּמַקְדִּישָׁהּ, וְסוֹמֵךְ יָדוֹ עָלֶיהָ וְשׁוֹחֲטָהּ.

רב יהודה אמר רב: כל המתיהר (מתגאה), אם חכם הוא — חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא — נבואתו מסתלקת ממנו. ומפרט: אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו — למדים מהלל, שכן אמר מר [החכם] בברייתא זו: התחיל הלל מקנטרן בדברים, וכיון שהתגאה עליהם קאמר להו [אמר להם] אחר כך הלכה זו שמעתי ושכחתי, שנענש בשיכחה משום יוהרה. אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו — למדים אנו מדבורה הנביאה, דכתיב [שנאמר] כיון שאמרה "חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל" (שופטים ה, ז), שיש בכך משום דברי התפארות על עצמה, נענשה שנסתלקה ממנה נבואתה, וכתיב [וכפי שנאמר] אחר כך שהיה צריך לומר לה "עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר" (שופטים ה, יב), כיון שפסקה מנבואתה.

פֶּסַח בַּשַּׁבָּת הֵיכִי מָצֵי מַקְדִּישׁ לֵיהּ? וְהָתְנַן: אֵין מַקְדִּישִׁין וְאֵין מַעֲרִיכִין וְאֵין מַחֲרִימִין וְאֵין מַגְבִּיהִין תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת, כָּל אֵלּוּ בְּיוֹם טוֹב אָמְרוּ, קַל וָחוֹמֶר בַּשַּׁבָּת!

ריש לקיש אמר בדומה לדברי רב: כל אדם שכועס, אם חכם הוא — חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא — נבואתו מסתלקת ממנו. ומפרש: אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו — למדים אנו ממשה, דכתיב [שנאמר]: "ויקצף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה" (במדבר לא, יד), ומה ענשו — דכתיב [שנאמר] אחר כך: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" (במדבר לא, כא), מכלל דמשה איעלם מיניה [מכאן שמשה עצמו נעלם ממנו] ששכח הלכות אלו משום שכעס.

הָנֵי מִילֵּי בְּחוֹבוֹת שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן, אֲבָל בְּחוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן – מַקְדִּישִׁין. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַקְדִּישׁ אָדָם אֶת פִּסְחוֹ בַּשַּׁבָּת וַחֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב.

אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו — נלמד מאלישע, דכתיב שנאמר שכעס על מלך ישראל ואמר לו: "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נשא אם אביט אליך ואם אראך" (מלכים ב' ג, יד), וכתיב [ונאמר] אחר כך: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג, טו), שכיון שכעס על מלך ישראל נסתלקה ממנו נבואתו, והיה צריך למנגן שיעורר בו רוח נבואה.

וַהֲלֹא מְחַמֵּר! מְחַמֵּר כִּלְאַחַר יָד. מְחַמֵּר כִּלְאַחַר יָד נַמִי, נְהִי דְּאִיסּוּרָא דְּאוֹרַיְיתָא לֵיכָּא – אִיסּוּרָא מִדְּרַבָּנַן מִיהָא אִיכָּא!

אמר ר' מני בר פטיש: כל שכועס, אפילו פוסקין (קובעים) עליו גדולה מן השמים — מורידין אותו מגדולתו. מנלן [מנין לנו]? מאליאב אחיו הגדול של דוד, שנאמר: "ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה זה ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדנך ואת רע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת" (שמואל א' יז, כח), הרי שכעס. וכי אזל [וכאשר הלך] שמואל לממשחינהו [למשוח אותם] שאמר לו ה' שראה מלך מבני ישי, בכלהו [בכולם], בכל האחים נאמר: "לא בזה בחר ה'" (שמואל א' טז, ח), ובאליאב כתיב [נאמר]: "ויאמר ה' אל שמואל אל תבט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו" (שמואל א' טז, ז), מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא [מכאן שהיה אוהב אותו עד עכשיו] ואחר כך נמאס, שלולא היה כעסן היה ראוי לגדולה, ובגלל פגם זה מאס בו הקדוש ברוך הוא.

הַיְינוּ דְּקָא בָּעֵי מִינֵּיהּ: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֶיתֵּר מִן הַתּוֹרָה, וּדְבַר שְׁבוּת עוֹמֵד לְפָנָיו, לְעָקְרוֹ כִּלְאַחַר יָד בִּמְקוֹם מִצְוָה מַאי? אָמַר לָהֶן: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי. אֶלָּא, הַנִּיחוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל אִם אֵין נְבִיאִים הֵן – בְּנֵי נְבִיאִים הֵן.

אגב הדיון בהוכחה שהפסח דוחה את השבת, דנים אנו בשאלה נוספת. אשכחן [מצאנו] ראיות שתמיד ופסח דדחו [דוחים] את השבת, דדחו [שהם דוחים] גם את הטומאה מנא לן [מנין לנו]? שמקובל בידינו כי אם הכל טמאים בכל זאת מקריבים קרבנות ציבור ופסח. אמרי [אומרים] כי היכי דיליף [כפי שלומד] פסח מתמיד לענין שבת שהשבת נדחית מפני הקרבן, הכי נמי יליף [כך גם כן לומד] תמיד מפסח לענין טומאה, שכשם שהפסח דוחה את טומאת הכלל כן קרבן התמיד דוחה את טומאת הכלל.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַמִּתְיַהֵר, אִם חָכָם הוּא – חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם נָבִיא הוּא – נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ – מֵהִלֵּל. דְּאָמַר מָר: הִתְחִיל מְקַנְטְרָן בִּדְבָרִים. וְקָאָמַר לְהוּ: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי. אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ – מִדְּבוֹרָה, דִּכְתִיב: ״חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ עַד שַׁקַּמְתִּי דְּבוֹרָה שַׁקַּמְתִּי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל וגו׳״, וּכְתִיב: ״עוּרִי עוּרִי דְּבוֹרָה עוּרִי עוּרִי דַּבְּרִי שִׁיר וגו׳״.

ושואלים: ופסח גופיה מנלן [עצמו מנין לנו] שאם רוב העם טמאים בכל זאת הוא קרב? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [המקרא] "דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה', בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו" (במדבר ט, י-יא), ונדייק מכאן: איש אחד או אנשים מעטים נדחה לפסח שני אם היה טמא, ואין ציבור נידחין לפסח שני, אלא עבדי [עושים] פסח בטומאה.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כָּל אָדָם שֶׁכּוֹעֵס, אִם חָכָם הוּא – חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ, אִם נָבִיא הוּא – נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ. אִם חָכָם הוּא חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ – מִמֹשֶׁה. דִּכְתִיב: ״וַיִּקְצוֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל וגו׳״, וּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ אֶת מֹשֶׁה וגו׳״ מִכְּלָל דְּמֹשֶׁה אִיעַלֵּם מִינֵּיהּ.

אמר ליה [לו] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן: מפסוק זה אין הוכחה, אימא [אמור] ודייק כך: איש נדחה לפסח שני, ציבור — לית להו תקנתא [אין להם תקנה] כלל לא בפסח ראשון ולא בפסח שני!

אִם נָבִיא הוּא נְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת מִמֶּנּוּ – מֵאֱלִישָׁע, דִּכְתִיב: ״לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נוֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ וגו׳״, וּכְתִיב: ״וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה׳ וגו׳״.

אלא אמר ר' שמעון בן לקיש יש לדחות ראיה זו ולהביא ראיה אחרת מהכא [מכאן], שנאמר: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב), יאמר הכתוב רק שמשלחין טמאי מתים ואל יאמר זבין ומצורעין, ואני אומר ולמד מעצמי את הדין בקל וחומר: אם טמאי מתים שאין טומאתם חמורה כל כך שהרי רק קיבלו טומאה מאחר, בכל זאת משתלחין, זבין ומצורעין שטומאתם נובעת מתוך עצמן — לא כל שכן שמשלחים אותם מן המחנה? ואם כן יש יתור דברים בפסוק זה.

אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִישׁ: כֹּל שֶׁכּוֹעֵס, אֲפִילּוּ פּוֹסְקִין עָלָיו גְּדוּלָּה מִן הַשָּׁמַיִם – מוֹרִידִין אוֹתוֹ. מְנָלַן – מֵאֱלִיאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה [ זֶה] יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רוֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ״. וְכִי אֲזַל שְׁמוּאֵל לְמִמְשַׁחִינְהוּ בְּכֻלְּהוּ כְּתִיב: ״לֹא בָזֶה בָּחַר ה׳״, וּבֶאֱלִיאָב כְּתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבִּיט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ״ – מִכְּלָל דַּהֲוָה רָחֵים לֵיהּ עַד הָאִידָּנָא.

והא קא עביד [והרי הוא עושה] עבודה בקדשים, שהוא משתמש בטלאים ובגדיים האלו שהוקדשו כקרבן לצורך הובלת משא, ואסור להשתמש בקדשים! ומשיבים שנהגו בענין זה כהלל. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אמרו עליו על הלל: מעולם לא מעל אדם בעולתו. וכיצד היה הדבר — שהיה נזהר שלא להקדישה תחילה אלא מביאה חולין לעזרה ושם היה מקדישה, וסומך ידו עליה ושוחטה מיד. ובאותו יום עשו כך גם מביאי הפסח שהקדישו את הטלאים כקרבן רק כשהגיעו לעזרה.

אַשְׁכַּחַן תָּמִיד וּפֶסַח דְּדָחוּ שַׁבָּת, דְּדָחוּ טוּמְאָה מְנָא לָן? אָמְרִי: כִּי הֵיכִי דְּיַלֵּיף פֶּסַח מִתָּמִיד לְעִנְיַן שַׁבָּת, הָכִי נַמִי יַלֵּיף תָּמִיד מִפֶּסַח לְעִנְיַן טוּמְאָה.

ושואלים: אם כך היה, בשבת היכי מצי מקדיש ליה [כיצד יכול להקדישו], והרי כאן מדובר בערב פסח שחל להיות בשבת. והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין מקדישין ואין מעריכין (מין נדר שאדם נודר לתת את ערכו למקדש. ויקרא כז) ואין מחרימין, ואין מגביהין (מפרישים) תרומה ומעשרות. וכל איסורים אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת שגזרו חכמים שלא יעשו כן משום שנראה כמקח וממכר ומעשי חול!

וּפֶסַח גּוּפֵיהּ מְנָא לָן? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ״ – אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי, וְאֵין צִיבּוּר נִידְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי, אֶלָּא עָבְדִי בְּטוּמְאָה.

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאין מקדישים נאמרו בחובות שאין קבוע להן זמן כלומר, באותם קרבנות שאין זמן קבוע להקרבתם, אותם אסרו להקדיש בחג ובשבת. אבל בחובות שקבוע להן זמן כגון פסח — מקדישין אף בשבת. שכן אמר ר' יוחנן: מקדיש אדם את פסחו בשבת ואת חגיגתו ביום טוב, שכיון שקרבנות אלה יש חובה להקריבם דווקא ביום זה מותר להקדישם לכך אף בשבת, שלא עמדו חכמים על גזירתם במקרה זה. ומקשים עוד: כיצד יכלו לעשות זאת?

אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אֵימָא אִישׁ נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי – צִיבּוּר לֵית לְהוּ תַּקַּנְתָּא לֹא בְּפֶסַח רִאשׁוֹן וְלֹא בְּפֶסַח שֵׁנִי!

והלא מחמר! שהרי המוליך את הטלה שעליו הסכין הוא כמחמר אחר בהמת משא, ואסור בשבת! ומשיבים: מחמר כלאחר יד, שלא היו נוהגים בטלה כדרך שעושה מחמר אלא עושים בשינוי כלאחר יד. ומקשים: מחמר כלאחר יד נמי [גם כן] נהי דאיסורא דאורייתא ליכא [אמנם איסור מהתורה אין כאן] אבל איסורי מדרבנן מיהא איכא [איסור מדברי סופרים מכל מקום יש כאן], שאמנם העושה מלאכה בשינוי פטור מן התורה, אבל אסור מדברי סופרים משום שבות.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מֵהָכָא: ״וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ״. יֹאמַר טְמֵאֵי מֵתִים וְאַל יֹאמַר זָבִין וּמְצוֹרָעִין, וַאֲנִי אוֹמֵר: אִם טְמֵאֵי מֵתִים מִשְׁתַּלְּחִין – זָבִין וּמְצוֹרָעִין לֹא כָּל שֶׁכֵּן?!

על המעשה שהיה בהלל אמר