אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה, וְעַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בָּעֲזָרָה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עִמּוֹ בָּעֲזָרָה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אִילֵימָא בְּ״עַל״ בְּסָמוּךְ קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ סָבַר: ״עַל״ – בְּסָמוּךְ, וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר: לָא בָּעֵינַן ״עַל״ בְּסָמוּךְ. וְהָא אִיפְלְגוּ בָּהּ חֲדָא זִימְנָא!

או שיהא חמץ לאחד מבני חבורה ואינו חייב עד שיהא החמץ עמו בעזרה עצמה. ר' יוחנן אמר: חייב אף על פי שאין החמץ עמו בעזרה. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו] אילימא [אם תאמר] שבדבר הביטוי "על" אם משמעו בסמוך קמיפלגי [נחלקו], שר' שמעון בן לקיש סבר: "על" משמעו תמיד בסמוך, ולכן "לא תשחט על חמץ" משמעו שלא יהא החמץ סמוך לשוחט, בעזרה עצמה. ור' יוחנן סבר: לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהא "על" בסמוך. אולם קשה, הא איפלגו בהא חדא זימנא [הרי נחלקו בשאלה זו פעם אחת]!

דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט תּוֹדָה לִפְנִים, וְלַחְמָהּ חוּץ לַחוֹמָה – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם.

דתנן [שהרי שנינו במשנה]: השוחט תודה לפנים בתוך העזרה ולחמה של התודה (אותן ארבעים חלות המובאות עם זבח התודה) היה מצוי חוץ לחומה — לא קדש הלחם. שנאמר: "והקריב על זבח התודה חלות מצות" וגו'.

מַאי חוּץ לַחוֹמָה? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חוּץ לְחוֹמַת בֵּית פָּאגֵי, אֲבָל חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה – קָדֵישׁ, וְלָא בָּעֵינַן עַל בְּסָמוּךְ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֲפִילּוּ חוּץ לְחוֹמַת עֲזָרָה לָא קָדֵישׁ. אַלְמָא: בָּעֵינַן עַל בְּסָמוּךְ.

ושאלו: מאי [מה פירוש] חוץ לחומה? ר' יוחנן אמר: חוץ לחומת בית פאגי חוץ לחומת ירושלים החיצונית, אבל אם היה רק חוץ לחומת העזרה — קדיש [נתקדש] הלחם ולא בעינן [ואין אנו צריכים] ש"על" יהא דוקא בסמוך. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר: אפילו היה הלחם רק חוץ לחומת העזרה לא קדיש [נתקדש]. אלמא [מכאן] שיטתו כי בעינן [צריכים אנו] "על" בסמוך. וכיון שנחלקו כבר בבעיה זו מן הסתם לא חזרו וחלקו במקרים אחרים הנובעים מאותה שאלה עצמה.

אֶלָּא: בְּהַתְרָאַת סָפֵק קָמִיפַּלְגִי. בְּהָא נַמִי הָא פְּלִיגִי בָּהּ חֲדָא זִימְנָא!

אלא תאמר כי בהתראת ספק קמיפלגי [נחלקו], כי כלל גדול הוא שאין בית הדין עונשים עונשי גוף אלא אם כן מתרים בעבריין לפני עשותו את העבירה. בין השאר דנים גם בשאלה האם עונשים גם כאשר היתה ההתראה רק התראת ספק שמא יעבור שמא לא יעבור, ואפשר להסביר על פי בעיה זו את המחלוקת בענין חמץ, שכיון שהיה החמץ מצוי בשעת האזהרה במקום אחר ואין למתרה ידיעה ברורה בכך, שמא התראה כזו על דבר שאינו נראה למתרה קרויה התראת ספק, ולשיטת ר' יוחנן אף שהיא התראת ספק — הריהי התראה. אולם בהא נמי הא פליגי בה חדא זימנא [בשאלה זו גם כן הרי נחלקו בה כבר פעם אחת]

דְּאִיתְּמַר: שְׁבוּעָה שֶׁאוֹכַל כִּכָּר זוֹ הַיּוֹם וְעָבַר הַיּוֹם וְלֹא אֲכָלָהּ, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵינוֹ לוֹקֶה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה – מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו. אֲבָל הַתְרָאַת סָפֵק – שְׁמָהּ הַתְרָאָה.

דאיתמר [שנאמר]: אמר אדם "שבועה שאוכל ככר זו היום" ועבר היום ולא אכלה, ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] אינו לוקה, אף שלא קיים שבועתו ועבר על מצות לא תעשה של "לא תשא" וכו'. אולם נחלקו בטעם הדין; ר' יוחנן אמר: אינו לוקה, משום דהוה ליה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה שהרי העבירה שעשה בכך שנמנע מלאכול אינה מעשה, וכלל הוא שכל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו, אבל התראת ספק — שמה התראה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ הַתְרָאַת סָפֵק, וְהַתְרָאַת סָפֵק לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה. אֲבָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – לוֹקִין עָלָיו.

ור' שמעון בן לקיש אמר: אינו לוקה משום דהוה ליה [שהרי זו] התראת ספק, והתראת ספק לא שמה התראה שהרי אם מתרים בו למשל באמצע היום: אם לא תאכל ככר זו ילקוך — אין התראה זו התראת ודאי, שכן יש לו עדיין זמן שבו יכול לאכול, ואין מקום להתראה זו שתחול. אבל לאו שאין בו מעשה — לוקין עליו. ואם כן, אף בנושא זה כבר נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש, ומה טעם שיחלקו שוב בדבר?

אָמְרִי: לְעוֹלָם בְּעַל בְּסָמוּךְ קָא מִיפַּלְגִי, וּצְרִיכָא. דְּאִי אִיפַּלִּיגוּ לְעִנְיַן חָמֵץ – הֲוָה אָמִינָא: בְּהַהוּא הוּא דְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דְּלָא בָּעֵינַן עַל בְּסָמוּךְ – מִשּׁוּם דְּאִיסּוּר הוּא, וְכָל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ אִיתֵיהּ.

אמרי [אומרים] כתשובה לכך: לעולם אפשר לפרש כי ב"על" בסמוך קא מיפלגי [נחלקו] וצריכא [ונצרכה] להשמיענו מחלוקת נוספת זו בנוסף למחלוקת בלחמי תודה, לפי שאינן דומות בכל. דאי איפליגו [שאילו נחלקו] בדעותיהם לענין חמץ, הוה אמינא [הייתי אומר] בההוא הוא דקאמר [במקרה זה הוא שאמר] ר' יוחנן דלא בעינן [שאין אנו צריכים] "על" בסמוך — משום שאיסור הוא, וכל היכא דאיתיה — איתיה [ובכל מקום שישנו — ישנו] והרי אסור שיהא חמץ שלו מצוי בשעה זו בכל מקום שהוא.

אֲבָל לְעִנְיַן מִקְדַּשׁ לֶחֶם – לָא קָדֵישׁ אֶלָּא בִּפְנִים, אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּבָעֵינַן עַל בְּסָמוּךְ. דְּאִי אִיתֵיהּ גַּוָּאֵי – קָדֵישׁ, אִי לָא – לָא קָדֵישׁ. מִידֵּי דַּהֲוָה אַכְּלֵי שָׁרֵת, צְרִיכָא.

אבל לענין מקדש [קידוש] לחם שהרי לא קדיש [אינו מתקדש] אלא בפנים, אימא [אמור] שמא מודה ליה [לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש דבעינן [שצריכים אנו] "על" בסמוך, ונאמר: דאי איתיה גואי — קדיש, אי לא — לא קדיש [אם ישנו בפנים — קדש, אם אינו בפנים — לא קדש] מידי דהוה [כשם שהוא] בכלי שרת שקרבן, כגון מנחה, המתקדש בתוך כלי שרת אינו מתקדש אלא כשהוא בתוך הכלי ולא מבחוץ. על כן צריכא [נצרכה] לומר שבשני המקרים נחלקו.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן לְעִנְיַן מִקְדַּשׁ לֶחֶם – הֲוָה אָמִינָא: בְּהַךְ קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ דְּבָעֵינַן עַל בְּסָמוּךְ – דְּאִי אִיתֵיהּ גַּוָּאֵי קָדֵישׁ, אִי לָא – לָא קָדֵישׁ. אֲבָל לְעִנְיַן חָמֵץ – מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דְּלָא בָּעֵינַן עַל בְּסָמוּךְ דְּאִיסּוּרָא הוּא, וְכָל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ – אִיתֵיהּ, צְרִיכָא.

ולצד שני; אי אשמעינן לענין מקדש לחם [לו היה משמיע לנו רק לענין קידוש הלחם] הוה אמינא [הייתי אומר] בהך [בזו] דווקא אמר ר' שמעון בן לקיש דבעינן [שצריכים אנו] "על" בסמוך, דאי איתיה גואי — קדיש, אי לא — לא קדיש, [אם ישנו בפנים — קדש, ואם אינו בפנים — לא קדש], אבל לענין חמץ מודה ליה [לו] לר' יוחנן דלא בעינן [שאיננו צריכים] "על" בסמוך, כי איסורא [איסור] הוא, וכל היכא דאיתיה — איתיה [וכל מקום שישנו — ישנו] על כן צריכא [נצרכה] לומר שנחלקו בשני המקרים.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אוֹשַׁעֲיָא מֵרַבִּי אַמִי: אֵין לוֹ לַשּׁוֹחֵט, וְיֵשׁ לוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִי כְּתִיב ״לֹא תִשְׁחַט עַל חֲמֵצְךָ״? ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״ כְּתִיב,

בעא מיניה [שאל ממנו] רב אושעיא את ר' אמי שאלה זו: אין לו חמץ לשוחט אבל יש לו לאחד מבני חבורה מהו? אמר ליה [לו]: מי כתיב [האם נאמר] "לא תשחט על חמצך"? כלומר, דווקא של השוחט, "לא תשחט על חמץ" כתיב [נאמר] (שמות לד, כה), משמע כל חמץ ולאו דוקא חמצו של השוחט.

אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי – אֲפִילּוּ לְאֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם נַמִי! אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא ״לֹא תִשְׁחַט״ ״וְלֹא יָלִין״ ״לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ״, הָנָךְ דְּקָיְימִי עֲלֵיהּ מִשּׁוּם לֹא יָלִין.

אמר ליה [לו]: אי הכי [אם כך], אפילו לאחד בסוף העולם נמי [גם כן] שאם אין כל הגבלה בענין זה, אפילו היה החמץ שייך לאחד שאינו קשור כלל לקרבן היה צריך לאסור. אמר ליה [לו]: אמר קרא [המקרא] "לא תשחט" וכן נאמר בסוף הפסוק "ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח ", ומהשוואה זו יש ללמוד כך: "לא תשחט על חמץ" מי מחוייב עליו הנך דקיימי עליה [אותם שחייבים עליו] משום "לא ילין" והם בני החבורה, אבל מי שאינו קשור בקרבן זה, כשם שאינו ב"לא ילין" כך אינו ב"לא תשחט".

אָמַר רַב פַּפָּא: הִילְכָּךְ, כֹּהֵן הַמַּקְטִיר אֶת הַחֵלֶב – עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, הוֹאִיל וְיֶשְׁנוֹ בִּכְלָל הֲלָנַת אֵמוּרִין.

אמר רב פפא: הילכך [על כן] לפי טעם זה כהן המקטיר את החלב של קרבן הפסח והיה ברשותו חמץ עובר בלא תעשה של "לא תשחט" הואיל והכהן שייך בדבר, כי ישנו בכלל הלנת אמורים, שאף שאינו בין אוכלי קרבן זה, כיון שיש לו חלק באיסור של הלנת חלב הקרבן עד בקר חייב אף משום הקטרה על חמץ.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב פַּפָּא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ – עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁהוּא לַשּׁוֹחֵט אוֹ לַזּוֹרֵק אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה. הָיָה לְאֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם – אֵין זָקוּק לוֹ. וְאֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק וְאֶחָד הַמַּקְטִיר חַיָּיב. אֲבָל הַמּוֹלֵק אֶת הָעוֹף בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא כְּלוּם.

ומעירים כי אכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב פפא, ששנינו: השוחט את הפסח על החמץ — עובר בלא תעשה, ואימתי — בזמן שהוא החמץ שייך לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה. היה החמץ שייך לאחד בסוף העולם — אין זקוק לו, כלומר אין צורך לדון בו. ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המקטיר את החלב — חייב. אבל המולק את העוף שאינו קרבן פסח אלא עולה או חטאת העוף (לזב, זבה, יולדת ומצורע) בארבעה עשר בניסן לאחר זמן איסור חמץ, והיה חמץ ברשותו — אינו עובר בלא כלום על כך.

וּרְמִינְהִי: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל הֶחָמֵץ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַתָּמִיד. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בַּפֶּסַח בִּלְבַד. אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לַשּׁוֹחֵט אוֹ לַזּוֹרֵק אוֹ לְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה. הָיָה לְאֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם – אֵין זָקוּק לוֹ.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] מברייתא אחרת: השוחט את הפסח על החמץ — עובר בלא תעשה. ר' יהודה אומר: אף השוחט את התמיד על חמץ בערב פסח. אמרו לו: לא אמרו איסור זה אלא בפסח בלבד. ואימתי עובר בזמן שיש לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה. היה לאחד בסוף העולם — אין זקוק לו.

וְאֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק וְאֶחָד הַמּוֹלֵק וְאֶחָד הַמַּזֶּה חַיָּיב, אֲבָל הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. הַמַּקְטִיר אֶת הָאֵימוּרִין – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

ואחד השוחט ואחד הזורק ואחד המולק את העוף ואחד המזה את דם חטאת העוף על המזבח חייב, אבל הקומץ את המנחה ועדיין יש לו חמץ אינו עובר בלא תעשה שהרי המנחה אינה כלולה בתוך הזבחים שבכתוב נאמר "לא תשחט על חמץ". המקטיר את האימורין של הפסח בארבעה עשר בניסן, או של שאר הקרבנות ועדיין חמץ ברשותו — אינו עובר בלא תעשה,