בְּטוּמְאַת בָּשָׂר – הֵיכָא הוּתְּרָה? אֶלָּא פְּשִׁיטָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי. וְהֵיכָא הוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ – בַּצִּיבּוּר.

בטומאת בשר היכא [היכן] הותרה טומאת בשר באכילה? אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן בטומאת גברי [אנשים], והיכא הותרה מכללה — בציבור, שכאשר רוב הציבור נטמא מותר להקריב את קרבן הפסח ולאוכלו בטומאה.

רֵישָׁא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, סֵיפָא בְּטוּמְאַת גַּבְרֵי?! אִין, שֵׁם טוּמְאָה קָפָרִיךְ.

ושוב אם כן יש לתמוה: רישא [ראשיתה של הברייתא] בטומאת בשר, סיפא [סופה] בטומאת גברי [אנשים]! ומשיבים: אין [כן] אין זה דבר מופרך — כי שם טומאה קפריך [ממושג הטומאה בכלל מקשה] ואינו מדקדק שיהא הדבר באותו סוג טומאה עצמה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כּוּלָּהּ בְּטוּמְאַת בָּשָׂר, וְהֵיכָא הוּתְּרָה – בְּטוּמְאַת פֶּסַח. דִּתְנַן: פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה נֶאֱכָל בְּטוּמְאָה, שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִילָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: כל הברייתא כולה בטומאת בשר, והיכא [והיכן] הותרה — בטומאת פסח, דתנן [שכן שנינו במשנה]: פסח הבא בטומאה כגון שרוב הצבור נטמא והותר להקריבו בטומאה אף נאכל בטומאה שלא בא מתחילתו אלא לאכילה, שלא כשאר קרבנות הבאים בטומאה שרק מזים מדמם ואין אוכלים אותם. הרי שאף טומאת בשר הותרה מכללה במקרים מסויימים.

מְתִיב רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: הַפֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ וּשְׁחָטוֹ בִּזְמַנּוֹ לִשְׁמוֹ, וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֲחֵרִים לְשֵׁם פֶּסַח בִּזְמַנּוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מַכְשִׁיר.

מתיב [מקשה] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע ממקום אחר, שנינו: הפסח שעברה שנתו שקרבן הפסח מביאים מן הטלאים והגדיים עד גיל שנה, וקרבן זה שעברה שנתו ושחטו בזמנו בערב הפסח לשמו. וכן השוחט אחרים כגון גדי שהקדישו לשלמים לשם פסח בזמנו, ר' אליעזר פוסל קרבן פסח זה, ור' יהושע מכשיר, על פי הכלל שכל הקרבנות שנזבחו שלא לשמם כשרים חוץ מקרבן פסח, ולדעת ר' יהושע בשני המקרים לא היה זה קרבן פסח ממש, אלא שלמים שהוקרבו לשם פסח.

טַעְמָא – בִּזְמַנּוֹ, הָא שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ – כָּשֵׁר. וְאַמַּאי? נֵימָא: הוֹאִיל וּבִזְמַנּוֹ פּוֹסֵל – שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ נַמִי פּוֹסֵל!

ונדקדק: טעמא [הטעם, דוקא] אם היה הדבר בזמנו אז נחלקו בו תנאים, הא [הרי] אם היה שלא בזמנו — כשר לשלמים לדעת הכל, שהיו אלה כקרבנות שלמים אחרים. ואמאי [ומדוע] אומרים כך? נימא [נאמר] הואיל ובזמנו פוסל — שלא בזמנו נמי [גם כן] פוסל, הרי שמשתמשים בנימוק של "הואיל" אפילו כדי להחמיר, וקשה על רב חסדא!

אֲמַר רַב פַּפָּא: שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא״ – הוּא בַּהֲוָיָיתוֹ, לֹא הוּא לְשׁוּם אֲחֵרִים, וְלֹא אֲחֵרִים לִשְׁמוֹ.

אמר רב פפא: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [המקרא] בענין זה "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו" (שמות יב, כז), ומלשון הכתוב נלמד "הוא" משמע בהויתו כמידתו, ללא שינוי, לא כשהוא קרבן הפסח מוקרב לשום (לשם) קרבנות אחרים ולא קרבנות אחרים כשרים כשמוקרבים לשמו.

בִּזְמַנּוֹ שֶׁהוּא פָּסוּל לְשׁוּם אֲחֵרִים – אֲחֵרִים פְּסוּלִין לִשְׁמוֹ. שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, שֶׁהוּא כָּשֵׁר לְשׁוּם אֲחֵרִים – אֲחֵרִים כְּשֵׁרִים לִשְׁמוֹ.

ומכאן נדקדק: בזמנו של הפסח שהוא פסול כשמקריבו לשום (לשם) קרבנות אחרים, הרי גם אחרים פסולין לשמו (לשיטת ר' אליעזר) אם חשב עליהם לקרבן פסח. אבל שלא בזמנו שהוא כשר אם מקריבו לשום (לשם) קרבנות אחרים שקרבן פסח שהקריבו לשם שלמים שלא בזמן הפסח כשר, גם אחרים כשרים לשמו ואין כאן מקום ל"הואיל".

רַבִּי שִׂמְלַאי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֲמַר לֵיהּ: נִיתְנִי לִי מָר סֵפֶר יוֹחָסִין. אֲמַר לֵיהּ: מֵהֵיכָן אַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: מִלּוֹד. וְהֵיכָן מוֹתָבָךְ? בִּנְהַרְדְּעָא. אֲמַר לֵיהּ: אֵין נִידּוֹנִין לֹא לְלוֹדִים וְלֹא לִנְהַרְדְּעִים, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאַתְּ מִלּוֹד וּמוֹתָבָךְ בִּנְהַרְדְּעָא. כַּפְיֵיהּ וְאִרְצִי.

במשנה יש בעיה עקרונית אחת, שנתבררה אגב מעשה שהיה, ר' שמלאי אתא לקמיה [בא לפני] ר' יוחנן, אמר ליה [לו]: ניתני לי מר [ישנה לי אדוני] ספר יוחסין שהוא קובץ ברייתות, כעין מדרש לספר דברי הימים. אמר ליה [לו]: מהיכן את [אתה] מה מוצא משפחתך? אמר ליה [לו]: מלוד. והיכן מקום מותבך [מושבך]? אמר לו: בנהרדעא. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מקובל בידי שאין נידונין (שונים) דברים מעין אלה לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת [שאתה] מלוד ומותבך [ומושבך] בנהרדעא ומצויים בך שני החסרונות כאחד. כפייה [כפה אותו] בהפצרה וארצי [ונתרצה] ר' יוחנן ללמדו,

אֲמַר לֵיהּ: נִיתַנְיֵיהּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי. שְׁקַל קָלָא פְּתַק בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: וּמַה בְּרוּרְיָה דְּבֵיתְהוּ דְּרַבִּי מֵאִיר, בְּרַתֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן, דְּתַנְיָא תְּלָת מְאָה שְׁמַעֲתָתָא בְּיוֹמָא מִתְּלָת מְאָה רְבַוְותָּא – וַאֲפִילּוּ הָכִי לֹא יָצְתָה יְדֵי חוֹבָתָהּ בִּתְלָת שְׁנִין, וְאַתְּ אָמְרַתְּ בִּתְלָתָא יַרְחֵי?

אמר ליה [לו] ר' שמלאי: הבה ניתנייה [נשנה אותו] את ספר יוחסין בשלשה ירחי [חדשים], שקל קלא פתק ביה [לקח רגב אדמה וזרק בו], אמר ליה [לו] ר' יוחנן: ומה ברוריה דביתהו [אשתו] של ר' מאיר ברתיה [בתו] של ר' חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא [ששנתה שלוש מאות שמועות הלכות ביום אחד משלוש מאות חכמים] שכל כך היתה חריפה ובעלת זכרון, ואפילו הכי [כך] לא יצתה ידי חובתה בלימוד ספר יוחסין בתלת שנין [בשלוש שנים] לפי שהוא קשה ביותר וארוך, ואת אמרת בתלתא ירחי [ואתה אומר בשלושה חדשים] אלמדנו?! ולפיכך איני רוצה כלל ללמדך.

כִּי שָׁקֵיל וְאָזֵיל, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, מַה בֵּין לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו?

כי שקיל ואזיל [כאשר נטל ויצא] מר' יוחנן אמר ליה [לו]: בכל זאת רבי, כיון שבאתי אשאל מה טעם ההבדל במחשבה כשמקריבים קרבן הפסח לשמו ושלא לשמו, שהמחשב בשתיהן יחד פוסל את הקרבן, ובין שמחשב בהקרבתו לאוכליו ושלא לאוכליו שאינו פוסל?

אֲמַר לֵיהּ: הוֹאִיל וְצוּרְבָא מֵרַבָּנַן אַתְּ, תָּא וְאֵימָא לָךְ: לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו – אֵין פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ.

אמר ליה [לו]: הואיל וצורבא מרבנן את [ותלמיד חכם אתה] שכך אני מבין מתוך שאלתך, תא ואימא לך [בוא ואומר לך] תשובה: לשמו ושלא לשמו — פסולו בגופו שהרי המחשבה היא על הקרבן עצמו, ואילו לאוכליו ושלא לאוכליו אין פסולו בגופו אלא באנשים המנויים עליו.

לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – אִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו – אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ.

ועוד: לשמו ושלא לשמו אי אפשר לברר איסורו שאין לדעת מהו חלק האיסור ומהו חלק ההיתר בקרבן, אולם לאוכליו ושלא לאוכליו — אפשר לברר איסורו, שאם מקצת האנשים ראויים ומקצתם אינם ראויים יש אפשרות עקרונית לברר ואף לחלק את הקרבן בין אלה לאלה.

לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – יֶשְׁנוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו – אֵינוֹ בְּאַרְבַּע עֲבוֹדוֹת. לִשְׁמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ – יֶשְׁנוֹ בַּצִּיבּוּר כְּבַיָּחִיד, לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו – אֵינוֹ בַּצִּיבּוּר כְּבַיָּחִיד.

ועוד: לשמו ושלא לשמו ישנו שהיא מחשבה שיכולה לפסול בתוך ארבע עבודות (שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה), אבל מחשבת לאוכליו ושלא לאוכליו אינו בארבע עבודות שאין מחשבת אוכלים בזריקה. ועוד: לשמו ושלא לשמו הוא פסול שכן ישנו בקרבן ציבור כבקרבן יחיד, ואילו לאוכליו ושלא לאוכליו — אינו בציבור כביחיד.

רַב אַשִׁי אָמַר: פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ – חֲדָא מִילְּתָא הִיא. דְּמַה טַּעַם אָמַר פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ – מִשּׁוּם דְּאִי אֶפְשָׁר לְבָרֵר אִיסּוּרוֹ.

רב אשי אמר על תשובות אלה כי אם מדקדקים בדבר אפשר להוכיח כי הנימוקים של פסולו בגופו ואי אפשר לברר איסורו — חדא מילתא היא [דבר אחד הוא] כלומר, טעם אחד ולא שני טעמים נפרדים, כי מה טעם אמר שלא לשמו פסולו בגופו משום שאי אפשר לברר איסורו, ולכן אומרים שהאיסור חל על גוף הקרבן עצמו.

אָמַר רָמִי בַּר רַב יוּדָא אָמַר רַב: מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַז סֵפֶר יוֹחָסִין תָּשַׁשׁ כֹּחָן שֶׁל חֲכָמִים, וְכָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם.

כיון שהוזכר ספר יוחסין מזכירים מה שאמר בענין זה רמי בר רב יודא אמר רב: מיום שנגנז ספר יוחסין ואינו מצוי עוד בידי חכמים תשש כחם של חכמים וכהה מאור עיניהם, שהרבה טעמי תורה והרבה רשימות של ייחוס שהיו מצויים בו אבדו על ידי כך.

אָמַר מָר זוּטְרָא: בֵּין ״אָצֵל״ לְ״אָצֵל״ טְעִינוּ אַרְבַּע מְאָה גַּמְלֵי דִּדְרָשָׁא.

אמר מר זוטרא: ספר יוחסין היה כה גדול בכמות עד שבהפלגה אמרו כי בין המלה "אצל" המוזכרת בכתוב "ולאצל ששה בנים ואלה שמותם עזריקם בוכרו וישמעאל ושעריה ועובדיה וחנן כל אלה בני אצל" (דברי הימים א' ח, לח), ובין המלה "אצל" המוזכר בפסוק האחר "ולאצל ששה בנים ואלה שמותם עזריקם בוכרו וישמעאל ושעריה ועובדיה וחנן אלה בני אצל" (דברי הימים א' פרק ט, מד), טעינו ארבע מאה גמלי דדרשא [טענו ארבע מאות גמלים של דרשות] הכתובות על מקראות אלה, עד כדי כך מרובות היו הדרשות על ספר דברי הימים.

תַּנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: הִקְדִּים מוּלִים לַעֲרֵלִים – כָּשֵׁר, עֲרֵלִים לְמוּלִים – פָּסוּל. מַאי שְׁנָא מוּלִין לַעֲרֵלִים דְּכָשֵׁר – דְּכוּלָּהּ עָרְלָה בָּעֵינַן, וְלֵיכָּא. עֲרֵלִים לְמוּלִין נַמִי, כּוּלָּהּ עָרְלָה בָּעֵינַן וְלֵיכָּא!

תניא [שנינו בברייתא] אחרים אומרים: כאשר חשב בפסול אוכלים הקדים במחשבתו את העובדה כי מקריב הוא מולים לערלים — הרי זה קרבן כשר, אבל אם הקדים ערלים למולים — פסול. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] כאשר הקדים מולין לערלים — שכשר שכולה ערלה בעינן [שכדי לפסול שכולו יהיה בערלים צריכים] וליכא [ואין כאן] שהרי מקצתם מולים. אולם אם כן כשהקדים ערלים למולים נמי [גם כן] כולה ערלה בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן], ואם כן מה טעם ההבדל?